שאין ראוי למנות שלילת החיוב עם האזהרה, דע, ש"לא תעשה" היא אחד משני חלקי הציווי, וזה כי אתה תצווה למצווה שיעשה דבר אחד או שלא יעשהו. כמו שתצווהו לאכול, ותאמר לו "אכול", או תצווהו להתרחק מן האכילה, ותאמר לו "לא תאכל". ואין בלשון הערבי שם יכלול שני אלו העניינים יחד. וכבר זכרו זה המדברים במלאכת ההגיון (=הכלאם), ואמרו, זה לשונם: ואולם הציווי והאזהרה אין להם בלשון הערבי שם יקבצם, והצטרכנו לקרוא שניהם בשם אחד, והוא הציווי.
והנה כבר התבאר לך כי האזהרה מעניין הציווי, והמלה המפורסמת בלשון הערבי המונחת לאזהרה היא מלת "לא". וזה העניין בעצמו נמצא בלא ספק בכל לשון, כלומר שאתה תצווה למצווה שיעשה או לא יעשה. אם כן הוא מבואר שמצוות עשה ומצוות לא תעשה, שניהם ציווי גמור, דברים שציוונו לעשותם, ודברים הזהירנו מעשותם. ושם המצווה לעשותם "מצוות עשה", ושם המוזהר מהם "מצוות לא תעשה". והשם שיכללם יחד בלשון העברי: "גזרה". וכן החכמים קראו כל מצווה, בין עשה בין לא תעשה, גזרת מלך.
אמנם השלילה היא עניין אחר, והוא שתשלול נשוא מנושא, ואין בו שום ציווי כלל. באומרך 'לא אכל פלוני אמש', ו'לא שתה פלוני היין', ו'אין ראובן אבי שמעון', והדומים לזה - הנה זה כולו שלילת חיוב, אין בו ריח צווי. והמילה שישללו בה בערבי על הרוב הוא מלת "מא". וישללו גם כן במלת "לא" וב"ליס". אמנם העברים, רוב שלילתם במלת "לא" בעצמה, שבה יזהירו, וישללו גם כן ב"אין", מה שיתחבר בו מי הכנויים, כמו "אינו" ו"אינם" ו"אינכם" וזולתם.
אמנם השלילה בעברית במלת "לא" - כאומרו: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה"; "לא איש אל ויכזב"; "לא תקום פעמים צרה"; "ולא עמד איש"; "ולא קם ולא זע ממנו", ורבים כאלה.
והשלילה ב"אין" - כאומרו: "ואדם אין"; "והמתים אינם יודעים מאומה", וזולתם רבים.
הנה כבר התבאר לך ההפרש שבין האזהרה והשלילה: וזה שהאזהרה מעניין הציווי, ולא תהיה אלא בפעולת הציווי בשווה, רצוני לומר שהוא כמו שפעולת הציווי לעולם לעתיד, כן האזהרה. ולא יתכן בלשון שיהיה הציווי לעבר, וכן האזהרה. ואין פנים להכניס הציווי בסיפור, כי הסיפור צריך לנשוא ונושא, והציווי מאמר שלם, כמו שיתבאר בספרים שנתחברו לזה. והאזהרה גם כן לא תכנס בסיפור ותשלול בעבר ובעתיד ובעומד וזה כולו מבואר בעצמו עם ההשתדלות.
וכשהיה זה כן אין ראוי שימנו הלאוין, שהם שלילה, במצוות "לא תעשה" בשום פנים. וזה עניין מופת לא יצטרך עליו עד, זולת מה שזכרנוהו מהבנת עניני המילות, עד שיבדיל בין האזהרה והשלילה.
וכבר נעלם מזולתנו זה, עד שמנה "לא תצא כצאת העבדים". ולא ידע שהוא שלילה, לא אזהרה. ובאור זה כמו שאספר: וזה, כי האל כבר דן במי שיכה את עבדו או אמתו הכנענים, ויחסרהו בעת ההכאה אחד מראשי האברים, שהוא יוצא לחירות. והיה עולה במחשבתנו אם הדבר הוא כן בעבד כנעני, כל שכן באמה עבריה. ושהיא כשחסרה אחד מראשי אבריה, תצא לחירות. ושלל ממנה זה הדין, באומרו "לא תצא כצאת העבדים". כאילו יאמר: 'אינו מתחייב שתצא לחרות בחסרון אבר מאבריה', וזה שלילת דין ממנה, לא אזהרה.
וכן פירשו אותו בעלי הקבלה, ואמרו במכילתא "לא תצא כצאת העבדים - אינה יוצאה בראשי אברים כדרך שכנענים יוצאים".
הנה כבר התבאר לך שהוא שלילת דין אחד הנשלל ממנה, לא שהוא הזהירנו מדבר.
ואין הפרש בין אומרו "לא תצא כצאת העבדים" או אומרו "לא יבקר הכהן לשער הצהוב טמא הוא", שהוא שלילה לבד לא אזהרה. וזה שהוא מספר לנו שלא יצטרך עם הסימן הזה ההסגר, ולא יסופק בו כי הוא טמא.
וכן אומרו "לא יומתו כי לא חופשה" - הוא גם כן שלילה, לא אזהרה. כי אמר אינם חייבים מיתה, כיוון שלא נשלמה חרותה. ואין ראוי שיתורגם "לא יוקתלא" - לא יומתו - שבכך יצא מעניין השלילה לעניין האזהרה. כי אומרו "לא ימותו כי לא חופשה", כמו אומרו "אין לנערה חטא מות", ששלל ממנה חיוב ההריגה בעבור האונס, וכן כאן שלל מהם חיוב ההריגה בעבור העבדות. כאילו יאמרו 'אין להם חטא מות כי לא חפשה'.
וכן אמרו "ולא יהיה כקרח וכעדתו" הוא שלילה. ובארו חכמים שהוא שלילה, ופירשו עניינו, ואמרו, שהוא יתעלה סיפר לנו, שכל מי שיחלוק על הכהונה, ויעורר בה, לא יחול בו כקורח וכעדתו מן הבליעה והשרפה, אבל יהיה עונשו כאשר דבר ה' ביד משה, רוצה לומר הצרעת. והוא אומרו ית' אליו "הבא נא ידך בחיקך". והביאו ראיה ממה שקרה בעוזיהו מלך יהודה. ואף על פי שמצאנו להם לשון אחר בגמרא סנהדרין, והוא אומרם "כל המחזיק במחלוקת עובר בלא תעשה, שנאמר ולא יהיה כקרח וכעדתו" - זה על צד האסמכתא, לא שיהיה פשטיה דקרא בכוונה הזאת. ואולם האזהרה על זה נכלל תחת לאו שני, כמו שאבאר במקומו,
ואין דבר יתבאר לך להבדיל בין השלילה והאזהרה, זולת ענייני המאמר. אמנם לא תבדיל לפי המילה "לא", כי מלת השלילה והאזהרה בעברית מלה אחת, והיא מילת "לא". ויצטרך אל משכיל שיהיה מבין עניני המאמר, והוא ישיג מהרה איזה לאו הוא שלילה, ואיזה לאו הוא אזהרה במה שקדם לנו ביאורו.
וכבר רמזו ע"ה על זה העניין, וזה במה שמצאנו להם מחלוקת נפלה ביניהם בלאו מן הלאוין אם הוא שלילה או אזהרה. והוא אומרו בחטאת העוף "ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל". כי הנה תנא דידן, והוא המדבר בלשון המשנה, סברתו שזה אזהרה, ולכן אמר 'אם הבדיל פסול'. ויתחייב לפי זה שיהיה זה הלאו מצוות לא תעשה, כי הוא כשיבדיל הראש - פסל, כאילו הקריב שאור או דבש. ורבי אלעזר בר שמעון סבר שזה הלאו שלילה, לא אזהרה, ושאומרו "לא יבדיל", ירצה בו 'אינו צריך שיבדיל את הראש', אבל שיחתכהו על איזה שעור שיהיה. ולכן אם הבדיל, לפי דעתו כשר.
וכן אמרו בגמרא זבחים: "אומר היה רבי אלעזר ברבי שמעון, שמעתי שמבדילים בחטאת העוף. מאי לא יבדיל? אינו צריך להבדיל". והיקשו על זה ואמרו: "אלא מעתה גבי בור נמי, דכתיב 'ולא יכסנו' הכי נמי דאין צריך לכסות?" והייתה התשובה: "התם דכתיב 'בעל הבור ישלם', מכלל דבעי כיסוי".
הנה כבר התבאר כי ממובן המאמר ייקחו ראיה אם הוא שלילה או אזהרה. והתבאר גם כן שאמרו "לא יבדיל" מצוות לא תעשה לפי מה שכתב המשנה.
ומהנה יתבאר שאמרו בעולת העוף "ושסע אותו בכנפיו לא יבדיל", אין ראוי למנותו כי הוא שלילה, ולדברי הכל אם הבדיל כשר, כי הוא בעבור שאמר בעולת בהמה "ונתח אותה לנתחיה", והיה עולה בדעת שעולת העוף כן, ואמר אינו צריך להבדיל, אבל ישסעהו לבד, ואם הבדיל כשר, כמו שהתבאר במקומו.
ומכלל אלו הלאווין לאוי השלילה גם כן, אמרו "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה". ואמנם יתבאר לך שזה שלילה לא אזהרה, כשתדע ענייני זה המאמר מה הוא. וזה שהכתוב ההוא כבר דן בדמים קצובים בערכים בחשבון שנות הנערך, והיותו זכר או נקבה. ואין הפרש בזה בין שיאמר "ערכי עלי" או "ערך פלוני עלי", ואנחנו נראה הפלוני ההוא מי הוא וכמה שנותיו, וייתן לפי זה. ואם היה הנערך איש שנתחייב מיתת בית דין ונגמר דינו, ואחר זה אמר מי שאמר "ערך זה עלי" לא יתחייב לתת דבר, כי הוא חשוב כמת שאין ערך לו משנגמר דינו. וזה העניין ירצה באומרו "לא יפדה" - רוצה לומר אין דמים לו שיצטרך אותו המעריך שיתנם. וזה דין מדיני הערכים ומשפטיהם זכרם הכתוב, ואינו אזהרה.
ולשון המשנה "הגוסס והיוצא ליהרג לא נידר ולא נערך", ובאר התלמוד שזה בתנאי שיהיה יוצא מבית דין ישראל. ולשון מכילתא חייבי מיתות בית דין אין להם פדיון, שנאמר 'כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת'.
והתבונן לשון המאמר ודקדק העיון בו, איך בארו שזה הלאו שלילה לא אזהרה, באומרם "אין להם פדיון", ולא אמרו "אין פודין אותם". וזה העניין בעצמו בארו בספרא בפרשת ערכים ואמרו: מנין למחויבי מיתת בית דין לאחר שאמר "ערכי עלי", שלא אמר כלום? תלמוד לומר 'לא יפדה'. כלומר מניין שאינו חייב ערך.
וכבר בארנו זה העניין תכלית הביאור, עד שאומר שלא נשאר ספק, ולא אפילו על מי ששכלו יותר עב שבכל האנשים.
ואחר שדברנו בכוונה הזאת, דע כי המילות שתבוא בהן אזהרה בתורה ארבע מילות וכל מה שיזהיר ממנו באחת מאלו הארבע יקרא מצוות לא תעשה. והם "השמר" "פן" ו"אל" ו"לא", ובביאור אמרו "כל מקום שנאמר השמר פן ואל", אינו אלא "לא תעשה".
ונשאר עלינו לבאר דבר אחד כדי שתשלם בו כוונת השער הזה, וזה כי כשסיפר בתורה וגזר עלינו שננקה נפשותינו ונשלול מעצמנו פעולה פלונית, הנה אותו הפועל ימנה מכלל מצוות לא תעשה, ואע"פ שהלאו שבא בו הוא שלילה, לא אזהרה. מאחר שציוונו שנשלול אותו מנפשותינו, ונאמר 'אני לא עשיתי כך ולא עשיתי כך', ידענו בהכרח שעשיית אותו "כך וכך" מוזהר ממנו, וזה כמו מצוות הכתוב לנו שנאמר "לא אכלתי באני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת", הורה זה על היות כל פועל מאלו מוזהר ממנו. והנה יבוא ביאור זה במקומו בדברנו על מצוות אלו.
הוסיפו תגובה