הציווי שנצטווינו שכל אשה זבה, אם נתרפאה מן הזיבות, תקריב קורבן, וקורבן זה הוא: "שתי תרים או שני בני יונה" וזהו קורבן זבה, והיא מחסרת כפרה עד שתביאנו.

ואולי יקשה עלי מקשה ויאמר: כיון שקורבן הזב כקורבן הזבה, והרי אתה מונה את מין הקורבן - יהיה החייב בו מי שיהיה-כמו שעשית בקורבן חטאת וקורבן אשם ודאי וקורבן אשם תלוי וקורבן עולה ויורד, שמנית כל אחד מצווה בפני עצמה, לא חששת לריבוי החטאים שעל כל אחד מהם חייבים אותו הקורבן - כך גם כאן אל תחוש למספר האנשים, שכל אחד מהם נתחייב קורבן העוף?!

ידע [המקשה] שקורבן זב וזבה אינו בא על חטאים, אלא הוא קורבן חובה במצב מסוים. אילו היה מצב הזוב באיש ובאשה דבר אחד - כמו שהם אחד בשם, שהשם של זה "זב" ושל זו "זבה" - כי אז היה צריך למנותם כאחד;

אבל אין הדבר כן, כי הגרת שכבת זרע מן האיש היא שחייב עליה קורבן, אך אם נגר כעין שכבת זרע מן האשה אינה זבה, אלא זוב הדם מן האשה הוא שחייבת עליו קורבן;

ואם זב הדם מן האיש אינו חייב עליו קורבן. ומלה "זיבות" אין עניינה אלא הנזילה, ואין כל הנוזלים אותו הדבר עצמו. ובפרוש אמרו: "האיש מטמא בלבן והאשה באדם", ואין דין זב וזבה כדין מצורע ומצורעת.

והראיה הברורה לזה אמרם בכריתות: "ארבעה מחסרי כפרה, ואלו הם: הזב והזבה והיולדת והמצורע"

הנך רואה, איך מונים זב וזבה כשנים ומונים מצורע כאחד בין שהוא איש או אשה לפי שזיבות האיש אינה כזיבות האשה. והפסוק הנאמר על קרבנה: "ואם טהרה מזובה וגו' וביום השמיני תקח לה שתי תרים וגו'" (שם טו, כח-כט).