רבי יוסף יצחק שניאורסאהן, האדמו"ר השישי מליובאוויטש, טבע את המילים הרהוטות הללו בהקשר של חודש אלול, החודש האחרון של לוח השנה היהודי (עיבוד חופשי):
חודש אלול הוא חודש החישובים והמאזן. בעולם החומרי, אם איש עסקים רוצה לנהל את עסקיו כראוי ולהפיק רווחים גדולים, עליו לערוך מאזן תקופתי ולתקן חוסרים כלשהם שיימצאו... כך גם בעבודת הרוח האלוקית. לאורך כל השנה ישראל עסוקים בתורה, במצוות ובפיתוח וביטוי של תכונות טובות. חודש אלול הוא חודש המאזן, ובו כל יהודי – איש לפי יכולותיו, בין שהוא מלומד ובין שהוא איש עסקים, צריך לעשות בנפשו מאזן מדויק על כל מה שקרה במהלך השנה החולפת. כל אדם צריך לדעת את התכונות הטובות בעבודת אלוקים שלו ולחזקן; עליו להיות מודע גם למגרעותיו ולליקויים בעבודת האלוקים שלו, ולתקן אותם. באמצעות ההכנה המצוינת הזאת מרוויחים שנה טובה ומתוקה, הן חומרית הן רוחנית.
הכלל העסקי הראשון בחודש המאזן הוא לעשות חשבון נפש מסוים של יחסינו לחובותינו היהודיות. האם אנו מנהלים את עסקינו הרוחניים כאילו היינו יזמים, או כאילו אנו עובדי משרד נמוכי דרג, העובדים במשרדנו מתשע עד חמש?
הבה נדגים זאת בדוגמה של עסק קמעונאי. הבעלים טרוד במיזם שלו 24 שעות ביום. אפילו בשעה שהוא ישן הוא חולם על העסק. אם המכירות אינן עומדות בציפיות – ואפילו אם הן עומדות בציפיות – הוא עסוק בפיתוח טכניקות פרסום חדשות ובתכסיסי שיווק להאיץ פעילות עסקית נוספת.
ולעומת זאת, אפילו הפקידים ובעלי המניות הטובים ביותר מפגינים רק עניין מוגבל מאוד בכל הנוגע להצלחתה של החנות. אם נכנס לחנות קונה, הם מציעים שירות לקוחות נפלא. אם אין לקוחות – מילא, זה לא הבעיה שלהם. ומהרגע שהם "דופקים כרטיס" בשעון בסוף המשמרת שלהם ועד שהם מופיעים למשמרתם הבאה, העסק הוא הדבר הרחוק ביותר ממחשבותיהם. דרך אגב, לכן הם גם מקבלים שכר מינימום. אין להם שום השקעה רגשית בעסק.
בדיוק כשם שכל אחד מאיתנו צריך שיהיה לו עיסוק חומרי לפרנסתנו הכספית, כך אנו נדרשים לעשות "פרנסה רוחנית" כדי לזרוע קדושה בסביבתנו על ידי לימוד התורה וקיום המצוות. כל אדם מצויד בכישרונות וביכולות הנחוצים להאיר את הפינה המיוחדת והייחודית שלו בעולם הזה.
יש שתי דרכים להתייחס לפרנסה הרוחנית הזאת. אנו יכולים לשבת בחנות ולהמתין בסבלנות לקונים, או, לחלופין, נוכל לחפש אותם. אנו יכולים לחכות שמישהו יבקש עזרה בלימוד תורה ובקיום מצווה, או לחפש באופן פעיל הזדמנויות כאלה. אנו יכולים לחכות להזדמנויות שייקרו על דרכנו לקיים מצווה, או לחפש אותן כמו שמחפשים אוצר אבוד. כפי שאמר דוד המלך: "שש אנוכי על אמרתך כמוצא שלל רב" (תהלים קיט).
הדבר נכון בייחוד כשהמדובר באהבת ישראל – האהבה והדאגה לאחינו היהודים, המצווה שהיא אבן הפינה של התורה בכללותה. מטבעם היהודים הם טובי לב ודואגים לזולתם. טבעו השני (ואולי הראשון) של היהודי הוא להגיב בנדיבות, הן כספית הן רגשית, לזולת הנתון במצוקה. אבל מוטל עלינו להרחיק לכת יותר מכך. אל לנו לחכות עד שניתקל בטרגדיה, חס וחלילה, לפני שאנו מפעילים את טוב לבנו ואת רחמינו. עלינו ליזום חיפוש דרכים לעזור לאחינו ולאחיותינו, אפילו בטרם הם עוברים את מפתן חנותנו ומבקשים עזרה.
מצוות הן יותר מחובות. הן השאיפה והייעוד של חיינו.
לכן, לשנה הבאה, האם אתה רוצה לשבת בפינה בת 2 מטר? או אולי תעדיף משרד מהודר בפינת הרחובות עם נוף פנורמי פרוש לנגד עיניך? אם ברצונך מאלוקים משרד של מנכ"ל, עליך להתנהג ככזה.
כתוב תגובה