ההפטרה של פרשת נח קצרה יחסית, והיא מנבואות הנחמה של הנביא ישעיהו (פרק נד). בהפטרה, הנקראת גם כהפטרת פרשת כי-תצא, מופיעה השבועה האלוקית שיותר לא יקצוף עוד הבורא על עמו, כשם שהמבול לא יקרה שוב. בהבטחה מכונה המבול בשם המעניין: "מֵי נֹחַ".

יש משהו מפתיע, שלא לומר תמוה, בכינוי אסון המבול בשם "מי נח". בכל זאת: המים הללו, גם אם אדם אחד בשם נח שרד אותם, הם מחו את כל היקום ואיבדו כל בשר מעל פני האדמה. האם הם היו מים של מנוחה או של הרס וחורבן?

כִּי-מֵי נֹחַ, זֹאת לִי.

המים הם סמל הטהרה. המקווה, שהוא אתר ההיטהרות היהודי, מכיל ארבעים סאה (336 ליטר) של מים. כאשר הטמא יורד אל המקווה לטבול, הוא פושט צורה ולובש צורה, פוסק להיות טמא ועולה טהור.

בספרי הקבלה מוסבר שבימי דור המבול חווה העולם הרס מוסרי. השחיתות, החמס, איבוד צלם האנוש ומעשי הרוע הפכו אותו למקום נוראי. היה צורך באִתְּחוּל, בירידה לתוך המקווה, כדי להתחיל הכול מחדש, נכון יותר.

יכול היה הבורא פשוט להרוס את העולם וליצור אותו מחדש, אבל הוא בחר לעשות זאת בצורה של מים הבאים במשך ארבעים יום, כנגד ארבעים סאה. כך יטהר העולם ויפתח דף חדש, נקי וטהור לחלוטין. ההרס נועד לשם הבניה המחודשת שתבוא בעקבותיו. מסיבה זו נקרא המבול "מי נח" – מטרתו הסופית הייתה לקחת את העולם למקום של מנוחה ורוגע.

-

המים הם סמל החיים שלנו. אי אפשר בלעדיהם. אבל רק כשהם באים בכמויות סבירות. מים רבים מידי עלולים להיות אסון, כמו שראינו באסון הצונאמי בשנת 2004.

המים מסמלים את הפרנסה, את התלות שלנו בכסף. פרנסה בהרחבה, ואפילו עשירות גדולה הן דברים מצוינים. הלוואי שכולם יתברכו בכך. הבעיה מתחילה כשטרדות הפרנסה לא מאפשרות לחיים להתנהל, אלא מנהלות את החיים. כשהפרנסה הופכת מאמצעי למרכז החיים. זה לא תמיד קורה בזדון. בדרך כלל אנחנו נשאבים לתוך זה, כמו לתוך מערבולת מסוכנת. הטרדות הנוראיות לא מאפשרות לישון בלילה ולעבוד ביום, לא ללמוד ולא להתפלל. זהו מבול של ממש.

אלא שיש קרן אור. גם את המבול הנורא הזה מכנה הנביא "מי נח". כן, לטירוף שברדיפה סביב עצמנו, לשברון הלב הגדול שמתלווה לכך ולנדודי השינה והשלווה המטביעים של טרדות הפרנסה – יש מטרה.

יש להן, לטרדות הפרנסה הנוראיות, תכונה שכזו להפוך את האישיות שלנו. לזעזע אותנו, לקעקע את כל המסכות שאנחנו עוטים על עצמנו, ולאפשר לנו לאתחל את עצמנו מחדש. הזיכוך והביטול של מבול טרדות הפרנסה עוזר לנו להתפטר מהאגו, מהגאווה, מתחושת ה'אני' המזוייפת. ואז להתחבר ל'אני' האמיתי, האינסופי, האלוקי.

ובהפטרת השבוע, וזו הנחמה הגדולה, מתנבא הנביא:

אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי-נֹחַ עוֹד, עַל-הָאָרֶץ,

כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ, וּמִגְּעָר-בָּךְ!

כי כל זה עומד להיפסק. מספיק התרוצצנו; זהו, הגיע זמן הגאולה. כאשר יבוא הגואל, והמבול הזה יִפָּסֵק – נהיה כולנו מוכשרים ומוכנים לקלוט ולהכיל את הקדושה, ואת האלוקות.

רק שיקרה כבר!

(ע"פ רבי שניאור זלמן מלאדי, תורה אור, פרשת נח; הרבי מליובאוויטש, לקוטי שיחות, א/4)