התוועדויות תש"ל

א. ב' סיון: "התחיל משה להתעסק עמהם בענין קבלת התורה"
"משה" – לא הקב"ה (דטרם בטלה הגזירה) אלא באתעדל"ת, ולא אחרים אלא רעיא מהימנא, שמשפיע אמונה דחכמה שלמעלה משכל; "קבלת התורה" (לא נתינתה, מצד הגזירה כנ"ל) – להיות "מקבל" אמיתי לתורה (עצמה), ע"י ענין הביטול; ובכל ב' סיון צריך כל אחד (ואחת – "בית יעקב" תחילה) מצד בחי' משה שבו "להתעסק" ולחזר כבעל עסק, שגם ה"חוצה" יהי' כלי לקבלת התורה (הוראה, ו"אור ייתא" גם ב"חוצה" דלשון תרגום) (א-ה)

ב. "אמר להם ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו'" (המשך)
אדה"ז מוסיף (על דברי הגמ') "ממלכת כהנים וגו'" – "וגוי קדוש", שזהו"ע "גוי אחד בארץ", מציאות אחת עם אלקות: לאחרי ר"ח (בחי' מקבל) החלה העבודה בכח עצמו, ששייכת רק בבנ"י שהם מציאות אמיתית ובעלי בחירה להתבטל לקב"ה (שמשתבח בשבח בנ"י "גוי אחד בארץ" (כמ"ש בגמ'), להיותם מציאות אמיתית שבטלה אליו). וזהו "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים (שרים, כהנים, כה"ג) וגו'"– שצריך לגמור כל הענינים התלויים בו (ו-י)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה איש על דגלו

ג-ד  פרש"י [שנזכר באגה"ת דלהלן] עה"פ (ב, ב) מנגד סביב לאוהל מועד יחנו (הוגה) (יב-ג)

ה. אגה"ת (פי"א); פרש"י (בחוקותי)
1) צ"ב: הצורך בב' ראיות "ואתה תתיצב מנגד" ו"מנגד סביב לאוהל מועד יחנו, ופרש"י מרחוק"; הקדמת הפסוק בשמואל לפסוק בבמדבר; למה לא נקט "מנגד תראה את הארץ" (יד)

2) המשך הביאור בפרש"י פ' בחוקותי (טו)

ו. פרקי אבות (ו, ב) – "אוי להם לבריות וכו'"
למה הבת-קול לא פותחת במעלת התורה, ובפרט שאלו "בריות בעלמא"; מה יועיל לומר להם ש"נקרא נזוף" [ביאור בסיפור ד"לך ואמור לאומן שעשאני" – הוגה] (טז)

ז. הביאור באגה"ת
רק בשמואל "מנגד" הוא ריחוק שגם פועל על האדם; מבמדבר ופרש"י הראי' ש"נגד" הוא כמו "מנגד" ואפשר לפרשו גם מרחוק; ועצ"ב: מהו "נגדי דייקא" אם אינו בהכרח רחוק, וגם: הול"ל בקיצור "מנגד גו' יחנו" (יז-ט)

ח. הביאור בפרקי אבות; "מיהו יהודי"
1) גם "בריות" – צריך רק לגלות פנימיותם, וזהו"ע הכרזת הבת קול (הוגה) (כ)

2) גם אחאב – כשנדרש ליתן ספר תורה לגוי הי' מוכן למס"נ על זה; ואיתא במכילתא (בהמשך לענין "ממלכת כהנים") "נבוכדנצר . . המשילן בשה . . ישראל אם נהרג אחד מהן כולן מרגישין ומצטערין", שהחידוש בזה הוא שאפילו גוי יודע זאת, ואעפ"כ, יש יהודי שטוען שאין ליהודי חו"ל להתערב בעניני א"י; האמת היא ש"כולן מרגישין ומצטערין", וכשמסתיר צערו מתלמידיו ושותק דוקא בענין גיור שלא כהלכה – ה"ז חילול השם! וגם כשמדבר – מביא דברי גויים ופילוסופים שונים במקום ללמד תורה ולהעיר לתלמידיו על הנהגתם! מה לגויים ולתורה?! ההבדלה דישראל ותורה מהגויים – היא צדק ויושר, ולטובת הגויים ג"כ (כפי שרואים לגבי ה"דרוזים" באה"ק), וסוכ"ס האמת תנצח; דבר נכון ובעתו – שבחג השבועות ידברו עד"ז בבתי-כנסיות (כא-ל)

ט. המשך הביאור בפרק"א ופרש"י; חנוכת הבית דתו"ת
1) גם ל"בריות" די ב"בת קול", ע"י השפעת השבת, כפרש"י "שיוכלו לבוא בשבת", והשפעת לימוד התורה (דת"ח איקרי שבת) על כל היום, ע"י "משה . . והלוים חונים בסמוך לו" – ה"ממוצעים" בין בנ"י ל"אוהל מועד", ביהכנ"ס וביהמ"ד (לא-ב)

2) צ"ל גם השתדלות להרבות תלמידים (לא רק כסף) לישיבה, בכמות וגם באיכות – ע"י שהתלמידים יהיו "עמלים בתורה" (שעי"ז ישפיעו גם על ההנהלה) (לג)

י. המשך הביאור באגה"ת
הדיוק הוא "נגדי", שריחוק החטא פועל עליו, בשלילה (דעצבות) – "ואתה תתיצב מנגד", ובחיוב (תוס' שמחה) – "מנגד (גם ל' מנַגד) סביב (סוכ"ע) לאוהל מועד יחנו" (בפנימיות), כדי שיתוסף ביוקר אוה"מ; לכ"ז באים ע"י תשובה (לד-ה)

טבילת פרוסת המוציא, אופן הנחת החלות; ניגונים בתפלה; קולות וברקים דשבועות ודשמח"ת; השינה בלילה שלפני מ"ת; הוסיף יום אחד מדעתו; יום פטירת דוד; הבחירה במ"ת והחידוש דמ"ת; מ"ת בחצי כדור התחתון, בו ביום; אשל אברהם שבבאר שבע (א-ט)

הנהגת אדנ"ע בלילי שבועות; אם ה"תיקון" הוא תיקון לשינה שלפני מ"ת; ה' סיון ואשמורת הבוקר דשבועות; טעם קבלת הכתרים, כתר תורה בעבודה; מ"ת ושלימות ההכנה דבנ"י; אכילה בשולחן הרבי והקושי באכילה בביהמ"ק; מנהגים בקשר להסתלקות הבעש"ט, אדה"ז, מרע"ה; קצירת העומר בשבת וס' "המועדים בהלכה"; פרש"י עה"פ אמור להם (א-ט)

הזכרת שם האם ב"יזכור"; השייכות דחג השבועות ומ"ת (א-ב)

אע"פ שהענין דמ"ת הוא המשכה מלמעלה למטה (שלכן ניתנה התורה למטה דוקא, ולא כטענת המלאכים תנה הודך על השמים), הנה הכוונה היא לפעול העלאת המטה דוקא. ולא עוד אלא שכדי שתוכל להיות נתינת התורה מלמעלה למטה, הוצרכה להיות תחלה העלאת המטה, כמרומז בנתינת התורה על גבי הר דוקא, שמורה על עליית הדומם.

וזהו גם הטעם שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון, ולא קבלוה, עד שבא אצל ישראל וקבלוה – להורות שקבלת התורה היא גם מצד אתעדל"ת שבנ"י רוצים לקבל את התורה, ולכן ראויים הם לקבלה.

וזהו גם מ"ש והר סיני עשן כולו – שהעשן הוא מצד עליית ההר, ד' היסודות אש מים רוח עפר שבו.

כפה עליהם הר כגיגית; סדר הלימוד בליל שבועות; קשירת הכתרים בששים ריבוא מלאכים ופירוקם בק"כ ריבוא; חגה"ש כמו ר"ה ויוהכ"פ; אריכות המדרש בנוגע לקרבנות הנשיאים; הניגון "כי אלקים יושיע ציון" (א-ו)

התורה היא תורת אמת – עצם שבלתי משתנה, כי, החילוקים שבתורה הם רק בבחי' הגילויים, אבל העצם (למעלה מהחכמה) דתורה הוא בכל מקום בשוה, גם למטה, ואדרבה: דוקא ע"י ירידת התורה למטה נעשה החיבור דתורה שלמעלה עם קוב"ה.

מצד העצם שבתורה, הנה גם ע"י גליא דתורה מתקשרים ישראל (לא רק עם גליא דקוב"ה, אלא גם) עם סתים דקוב"ה, ואדרבה: יש מעלה בגליא דתורה (כמו המעלה בתורה שלמטה). וכמו המעלה שבקריאת אותיות התורה על העיון בתורה, שדוקא עי"ז נמשך גילוי עצמות אוא"ס.

אך גם בבחי' החכמה ישנו בחי' האמת (עצם) של התורה, כיון שגם היא נעשית חד ממש עם הקב"ה. וע"י התורה נעשית המשכת העצמות למטה דוקא, באותיות הדבור ובדברים פשוטים.

א. הקדמה: ה"חירות" לאחרי מ"ת – ע"י לימוד התורה
לאחרי מ"ת (לוחות ראשונות) שמלמעלה, צ"ל ענין החירות מיצה"ר וכו' ע"י עבודת המטה – "בחוקותי (ל' חקיקה) תלכו", "בן חורין . . מי שעוסק בת"ת" (א)

ב. חגה"ש ה'ש"ת (הראשון בארה"ב): השגח"פ גם בגלגול קש בבוץ
ליבון לבנים (מקש מים ועפר) – שעשו במצרים – הו"ע העבודה בזמן הגלות מלמטלמ"ע (תפלה, וכן יגיעה לחדש בתורה, שמצ"ע נמשלה לאבנים שבידי שמים) בבירור העולם ("לבֵנה" גם ר"ת ל"ב נתיבות החכמה, שבחכ' אתברירו), לבנות הימנו (לגבל במים את העפר הנפרד מצ"ע) דירה ומרכבה לאלקות ("לבנת הספיר") ע"י עבודת האדם (קש), וע"י הנסיונות (אש ומים) מתחזק יותר מבנין אבנים לעמוד במים (טרדות הפרנסה) ובאש (חמימות עוה"ז); ולכן נוגע ענין זה בהתחלת העבודה בגלות אמריקה (ב-ו)

ג. הטעם שעבודת בנ"י נמשלה ל"קש" (המשך)
ה"חטה" ("עץ השדה", אלו ת"ח – תואר השייך לכל בנ"י), שנעשית דם ובשר כבשרו (דאדם העליון), הו"ע ההתאחדות והביטול לבעל הרצון; וה"קש" והחיצוניות הו"ע העבודה ובנין הדירה בתחתונים (לבֵנה), ובאופן דעלי' וצמיחה (קש) ע"י שמחובר למקורו, אבל מעורב בעפר ומים (דומם) – עניני הבירורים (ע"י בנ"י ש"דומין ללבָנה") (ז-י)

ד. השמחה דחג השבועות – כמו הכנסה ל"חדר"
בכניסה ל"חדר" ("הביאני המלך חדריו") הילד מקבל כל צרכיו כו' (יא)

ה. הכנסה ל"חדר" – ר"ת "חסד דין רחמים" (המשך)
העיקר בזה – חסד ואהבת האב, ולאחרי ריבוי שנים ממ"ת כבר מבינים המעלה שבהכנסה לחדר ומקבלים התורה בשמחה ובפנימיות, בלי "דין" כו' (יב-ד)

מאמר ד"ה וידבר גו' לאמר

ו. הנהגת אומות העולם בעת מתן תורה
העולם קיים ע"י התורה, ולכן אע"פ שמ"ת הי' לבנ"י – הבינו גם אוה"ע שזהו הקיום והשלום שלהם (ע"י ז' מצוות ב"נ) ואמרו "ה' יברך את עמו (ועי"ז גם אוה"ע) בשלום", ו"הלכו איש איש למקומו" (דייקא), בלי לכבוש מקום חבירו; התורה היא חיינו ("עוז") גם בעניני העולם – כי גם עניני רפואה ומסחר כו' עושים בגין הוראת התורה (טז-יח)

ז. ע"ד ה"תהלוכה"
באמירת אותיות התורה (גם תושבע"פ) יש עילוי לגבי הבנתה – "תען לשוני אמרתך", ועד"ז יש עילוי במצוה התלוי' ברגל (שכרוך בטירחא כו') – קיום רצון ה' בטהרתו (רק מצד קב"ע); וזהו שגם לגבי עמל בתורה נאמר "בחוקותי תלכו" (יט-כא)

ח. השתתפות ב"כינוס תורה"
(פתיחה) שייכות הוראות התורה לבני נח (כב)

גדר לימוד התורה אצל אוה"ע ונשים, וברכת התורה דנשים (הוגה) (כג)

(ובהערות: הל' "נכרי שנתגייר" * גודל הדיוק בדברי תוספות)

בזמן מ"ת בכל שנה ניתן הכח לגלות שהעולם כולו הוא מציאות של תורה (כד)

ט. מעלת לימוד התורה אצל בנ"י דוקא; "מיהו יהודי"
תורה היא "דברי" דהקב"ה ואינה מקבלת טומאה (דלא ככמה מצוות שצ"ל בטהרה). וזהו ש"יקרה היא . . (יותר) מכה"ג שנכנס לפני ולפנים", מקום הכי קדוש בארץ, להיותה "שמים" (ומצוות הם רק "חפצי שמים"); אמנם, נכרי שעוסק בתורה הוא רק "ככה"ג" (ולא יותר), שיכול להגיע רק לתכלית השלימות שיש בארץ (כה-ז)

ע"י "ה' עוז לעמו יתן" נעשה שלום גם אצל אוה"ע, וכשנוהגים כלפיהם היפך הוראות התורה (שנוגעות לקיום העולם כולו) ומכניסים גויים לבנ"י – שנבחרו ל"עם סגולה" במ"ת (ובשבועות גם קורין מגילת רות, שנתגיירה כהלכה ובן-בנה הגן על בנ"י מפני גליית) – מזיקים גם להם. והרי אפילו גר תושב אין מושיבים בספר כדי שלא ימסרו העיר ביד גויים, ועאכו"כ להכניס לא"י גויים שאח"כ ישלחו לעמוד על הגבול; מ"ת (תורת אמת) הוא הזמן ל"עוז" ותוקף להודות על הטעות (שהוכתרה כ"נצחון לדת") שבוויתור על גיור כהלכה והפקרת מליוני יהודים בא"י ובחו"ל, וזכות הרבים מסייעת (כח-לא)

י. נשי ישראל: חובתן בלימוד החסידות, ושכרן בעזר לבעל ולבנים (לב)

יא. יהודי רוסיא: ההוראה מנתינת התורה במדבר
יכולת ומעלת לימוד התורה מתוך קשיים כו' (וגודל שכר הנשים בזה) (לג)

מעלת התורה שנקראת אמת – שאין בו שינויים, וזוהי מעלת קו האמצעי שעולה עד פנימיות הכתר, שמתחלת המשכתו עד סיומו הוא כדבר אחד ממש.

וזהו שהתורה היא היכל פנימי שעצמות א"ס שורה ומתגלה בו בקביעות, הן בעיון התורה, והן – ויתירה מזה – בקריאת אותיות התורה.

וזוהי מעלת בני קהת, נושאי הארון – תורה, ששרשה מפנימיות הכתר. אך לאח"ז צ"ל גם עבודת בני גרשון, כי תכלית הכוונה היא דירה בתחתונים.

א. "תשלומין" לחג השבועות: המשך הביאור בגדר ברכת התורה דנשים
(פתיחה) ההקרבה בימי התשלומין נובעת משייכותם לחגה"ש (ולא להיפך), וזהו שגם יום הש"ק הוא א' מהם; בש"ק נעשית העלי' דחגה"ש שלפניו (א)

רק ע"פ טעמו של אדה"ז בחיוב ברכה"ת דנשים (לפי שחייבות בלימוד הלכותיהן) מובן מדוע מברכות רק פ"א בכל יום, משא"כ לטעמי האחרונים (ב-ג)

המשך הביאור בטעם ברכה"ת (דנשים) פעם א' בכל יום (הוגה) (ד)

ב. המשך הביאור במעלת לימוד התורה אצל בנ"י דוקא
בתורה ב' ענינים: למעלה מהעולם, ומתלבשת בעולם [ולכן אסור ללמדה במבואות המטונפות], וזהו שישראל שגם הוא בעצם למעלה מהעולם [ולכן אצלו אינה מקבלת טומאה], מתעלה על ידה יותר מכה"ג, משא"כ נכרי, נברא, אינו מתאחד עי"ז עם הבורא כישראל [ומזה מובן לענין "מיהו יהודי" – עד כמה מופרך להשוות ביניהם]; יהודי שלומד תורה נעשה בעה"ב על העולם ("בתולי' חוזרין"), שיהי' בו גילוי אלקות (כמו במ"ת) (ה-ט)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה נשא את ראש

ג. פרש"י (ו, כג) ד"ה אמור להם (הוגה) (יא)
(ובהערה: מספר כ' קושיות על פרש"י)

ד-ה. אגה"ת (פי"א) – "לבלתי רום לבבו" וכו'; "מיהו יהודי"
דוקא כאן – שהגיע למדריגת תשו"ע וזכה ל"רוח נדיבה" וכו' יותר מכל אדם – צריך להבהרה יתירה "לבלתי רום לבבו" ולהיות "שפל רוח בפני כל האדם", והיינו ע"י שחטאו יהי' "לזכרון בין עיניו", עיניו דוקא – שכנגד המוחין (ולא "לזכרון על לבו", מדות), שהמוחין יכולים לסבול ב' ההפכים דשמחה ושפלות הרוח (יב-טו)

ה"יינה של תורה" בפרש"י; ה"יברכך" ו"ישמרך" חד הם (הוגה) (טז)

ה"וישמרך" על א"י הוא ע"י שלא שוכחים שניתנה מהקב"ה: הצרות מהגויים החלו ב"הסכם פברואר", כשהחלו להכניס גויים לא"י; אין זה ענין של מפלגות, או של ליובאַוויטש (שהרמב"ם – שפסק שאסור לומר על צרה "נקרה נקרית" – נדפס הרבה לפני'), או של מישהו אחר; שאלת "מיהו יהודי" פירושה – האם מותר לגוי להתחתן עם ילדיך! דבר שגם זה שגרם לבעי' ואפילו הראַביי ה"מגייר" לא יסכים לו! יש לפרסם (גם שלא בשמי) שהדבר נוגע לכאו"א ולכל בנ"י [כדברי הרבנות הראשית בא"י ש"מכירת" יהודי חו"ל זהו פילוג בנ"י כמו בזמן עשרת השבטים]; איכלוס א"י יהי' ע"י שיתקיים "והי' מספר בנ"י כחול הים וגו'" (כפי שהחל "ונפלו לפניכם לחרב" מיד כשקראו זאת בפ' בחוקותי!) (יז-כד)

הסיבה שכל שבעת הנרות מאירים בשוה אל מול פני המנורה – בגלל שבשרשם הם מציאות אחת, מקשה.

הכפל דמקשה – לא רק שכל ישראל הם קומה אחת, ואין לראש שלימות בלי הרגלים, אלא יתירה מזה, שהעליון יורד למטה והתחתון עולה למעלה.

לאחרי עבודת האדם בעשיית המנורה בדרך אתעדל"ת, נעשית ההמשכה מלמעלה בדרך אתעדל"ע – ע"י הקב"ה נעשית מאלי'.

א. ר"פ בהעלותך: "וזה מעשה המנורה מקשה זהב וגו'"
להדלקת הנרות נוגע לכתוב עוה"פ "מעשה המנורה (ורק הפרט ד)מקשה וגו'" – דהיכולת של ז' נרות (מדריגות) שונות (בבנ"י) להאיר בשוה "אל מול פני המנורה" היא כי בפנימיות אין חילוקים, דכולם "מקשה זהב" בשרשם, וגם אח"כ "עד ירכה עד פרחה מקשה היא", ולכן משתווים בעבודה ד"יאירו" (ע"י "שמן זית זך", כדלקמן) (א-ד)

ב. ביאור ג' הטעמים במדרש שבנ"י נמשלו לזית; "מיהו יהודי"
ג' ענינים בזית (שחשוב מכל המשקין, גם מיין): מטבעו אינו מתערב עם שאר המשקין, עומד למעלה מהם, ובהקדמה לזה צ"ל כתישה קלה (שמן ראשון שכשר למנורה). ודוגמתו בבנ"י: רק אם אינם מתערבים בגויים (שזהו דבר טבעי, ולא נתון ל"הצבעה") אזי עומדים למעלה מהם, ודי ב"כתישה קלה" לפעול זאת אצלם (ה-ו)

עירוב יהודים וגויים ("כבשה" ו"זאבים") מסוכן לא פחות מהיטלר; "מיהו יהודי" הוא מושג הלכתי, ואינו שייך לרפורמים או ל"כנסת" (והגויים שבה), כמו ששאלה רפואית או אופן הטסת "פאַנטום" אינו ענין דמוקרטי, ולמה יגרע מהיחס לחוקי דתות אחרות; אלא שהדתיים מעניקים גושפנקא דתית לכך (ד"יהרג ואל יפרוש" מהממשלה...), ובתואנה של כסף לישיבות מוכרים את התורה ומפקירים ומפלגים את יהודי חו"ל מא"י [דבר מופרך כשלעצמו, אלא שנשתלשל מחילוקם ע"פ תורה בנוגע לחיוב תרו"מ], בתקוה שעד תום חופשת הכנסת כבר ישכחו מכך; אין סודות (הכל מתגלה ב"בחירות"...), וירשם לדורות מי סייע או שתק ("איוב ששתק כו'")! מחזקי' (שמאן ל"עיסקת חבילה" עם סנחריב) ומפסח שני שבפרשתנו (שאין דבר אבוד) – למדים שאם יעמדו בתוקף יצליחו (כפי שראו השבוע), דע"פ טבע אין בנ"י מתערבים באומות (כנ"ל) והגזירה מוכרחת להתבטל (ז-יט)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה וזה מעשה המנורה

ג. פירושי רש"י עה"פ (ח, ד) וזה מעשה המנורה וגו'
בפ' תרומה לא פרש"י שהמנורה חלולה; הצורך בדוגמא ממנורות השרים (כא)

ביאור בד"ה "כן עשה את המנורה" (בהשוואה לפ' תרומה) (הוגה) (כב)

ד. אגה"ת (ספי"א) – לקבל בשמחה .  . מעבירין לו על כל פשעיו
מה נוגע מאמרי רז"ל "הנעלבים כו' ואין משיבים" ו"המעביר על מדותיו" (כג)

ה. הביאור בפרש"י
לא רק למנורה שעשה ה' הספיק רק כיכר זהב אחד, אלא גם לדורות [שבזה קאי בפרשתנו: "עשה (את המנורה)" סתם, הן הקב"ה והן כל "מי שעשאה"] – להיותה חלולה; ואין זה דרך עניות – דכן דרך המנורות שלפני השרים (כד-ו)

ו. הביאור באגה"ת
אף ששב ונמחל לו (ויש בידו להשיב) "אין משיבים" לקב"ה [והובא בגמ' בהמשך למאמר "עלובה כלה כו'" שבקשר לחטא העגל, לומר שאף ששבו על זה, "אין משיבים" בנ"י לקב"ה] ואפי' על יסורין שע"י הבריות (שקשה יותר לקבל), ואף "עושים (זאת) מאהבה". ו"המעביר על מדותיו" כלפי שמיא [ולא רק כלפי חבירו, כברמב"ם (שלא העתיק "מעבירין לו כו'")] "מעבירין לו על כל פשעיו" (האחרים, שבעטיים סו"ס באו היסורין) (כז-לא)

ז. ה"יינה של תורה" בפרש"י; "מיהו יהודי"
גם כש"נעשה מאלי'" באתדל"ע – צ"ל מעשה האדם (הוגה) (לב)

בנ"י הם "מקשה זהב" – כולל נשמות הגרים (שגם גופותיהם נבחרו במ"ת), ורק ע"י גיור כהלכה מקבלים נשמה זו – אבל לא כל אחד יכול לפסוק דינים, ועד ש"דעת בעלי בתים היפך דעת תורה", שלכן אינם מאמינים (היינו שהאמונה לא חודרת בפנימיות כו') שהמצב הבטחוני קשור ל"מיהו יהודי" (ושהנצחון במלחמה בא ע"י מבצע תפילין), קשר שאני רואה בעיני בשר – שלכן מוכרחני להתריע על כך, למרות האיומים לפגיעה בעניני חב"ד כו'; בהכרח לבטל הגזירה בהקדם האפשרי ולא להתייאש, ודברים היוצאים מן הלב ודאי ידליקו ה"שלהבת" שבכל א' מישראל (לג-ט)

הלימוד מזה שנשי ישראל "היו מחבבות את הארץ"
המעלה בארץ ישראל שנתחבבה על הנשים – ש"תמיד עיני ה"א בה גו' ועד אחרית שנה", שתמיד רואים בה בגלוי שמונהגת בהשגח"פ ע"י הקב"ה עצמו (ולא ע"י מלאך כבחו"ל). והכלי לזה – ע"י שגם בחו"ל עושים מהבית והסביבה "ארץ ישראל", שמרגישים ורואים אלקות תמיד כל השנה, והנשים עושות זאת בפשיטות, מתוך בטחון בה' ("ה' אתנו אל תיראום"), ללא "מרגלים" וחקירות ודרישות בזה (א-ו)

נוסף על מעלת הטלית, בחי' המקיף – צריך להמשיך המקיף בפנימיות, ע"י חוטי הציצית.

החילוק בין ישראל לעמים – שאוה"ע מקבלים מבחי' חיצוניות המקיף (ולא בא בבחי' אור וחיות פנימי), ובנ"י מקבלים מבחי' פנימיות המקיף.

המשכת המקיף בפנימיות בעבודה – המשכת האמונה בהשגת המוח, והמשכת השכל במדות שבלב, ועד למעשה בפועל.

א. ההוראה מטעות המרגלים – החדרת האמונה בפנימיות
הטעם שהמרגלים [שטעותם וכן ההוראה הימנה נוגעת עד עתה] לא רצו ב(נסיונות הכרוכים ב)כניסה לארץ אף שהאמינו ש"ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת" – כיון שהאמונה לא חדרה בפנימיות, לפי שהשכל הי' משוחד מפני' – שהורגלו להנהגה "טבעית" ולא רצו בסדר עבודה חדש שכרוך בנסים כו'; הענין דהשגח"פ ("ה' אתנו וגו'") צריך לחדור במשך כל היום, כך שלא יתרגל לטבע ("נקרה נקרית" כו') ולא יתפעל מהעולם (א-ז)

ב. חטא המרגלים – כתוצאה מזה ששינו מהשליחות
ודאי שמשה רבינו לא טעה בשילוח המרגלים, וחטאם הי' כיון שנטו מהשליחות, ובמקום להתמקד בטיב הארץ [גם ע"פ טיב האנשים שבה, כה"תגלית" לאחרונה באקולוגי'] ביקשו לדעת אם יוכלו לכובשה; יש להשתמש בשכל תוך הצמדות לנקודת האמת (שאז חודר בפנימיות כו', שזהו"ע הציצית שבסוף הפרשה), לא למה שרוצים למצוא, ולמלא השליחות צמוד לנקודת הענין – שצריך לפעול דירה בתחתונים (ח-יב)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה ועשו להם ציצית

ג. פירושי רש"י (יד, ט) ד"ה: אל תמרודו; כי לחמנו הם; סר צלם
הביאור בד"ה אל תמרודו (ועי"ז אל תיראו כלל) כי לחמנו הם (הוגה) (יד-טו)

בד"ה סר צלם צ"ב: מספיק אומרו "כשרים שבהם מתו"; מתחיל "כשרים" ל' רבים ומפרט "איוב" – יחיד; הצורך בב' פירושים (טז)

ד. אגה"ת (פי"א) – שפל רוח בפני כל האדם .  . שחטא נגד ה'; "מיהו יהודי"
צ"ב למה מוסיף "נגד ה'"; "כל האדם" – כולל גם גוי (יז-ח)

אין שאלה "מיהו יהודי" אלא "מיהו איש אמיתי"; אם גוי יכול להרשם כיהודי ללא הגבלות, מדוע שלא יוכל גם "לגייר"?! [אך לאידך אכן אין למתוח תהליך גיור כו']. מכל הוויתורים בעניני יהדות (החל מהניסוח "צור ישראל") באו להפקרת מליוני יהודים (והכעסת בליוני גויים) משיקולי מפלגות; סו"ס מצפונם יעיק להם ויבטלו את הגזירה, אלא שהמפלגה היא "ארץ אוכלת יושבי'" (נוסף להיותה "מפלגה מטעם"), שהכל כדאי ובלבד להרויח עוד זמן עם ה"כסא" – כאותו חוכר שדחה את חזרתו ליהדות עד אחרי פסח... ולכן מערבים ענינים צדדיים (פרשת זיידמן, מלחמה ברפורמים וכיו"ב), ובלבד שהדיון יוסט מהעיקר – ביטול החוק; מוטב להודות בעצמם שטעו, ו"בשעתא חדא" (יט-כז)

ה. הביאור בפרש"י
כבר ביצי"מ "שלם עון האמורי", אך רק עתה מתו "כשרים" (ל' רבים) שהגינו עליהם (כדמצינו בסדום שלא די בצדיק א'), וזה הבין כלב מכך שידע שמת איוב, שהי' מפורסם כו' [ורש"י מחבר בזה ב' דעות בגמ']; לפי' הב' שסר צלו של מקום יובן איך נתקיימו כל המ' שנה, דהצל חזר [אך קשה דהול"ל "צל ה'", וגם למה (ומנ"ל ש)סר רק עתה] (כח-לב)

ו. הביאור באגה"ת; ה"יינה של תורה" בפרש"י
בע"ת הוא "נגד ה'" למעליותא – שממשיך למעלה ("נגד" ורחוק) משם ה' (לג)

"לחמנו הם" ו"סר צלם" הם ב' אופני בירור, בפנימיות ובדרך מקיף (לד)

אע"פ שדרך כוכב מיעקב וגו' (ביאת המשיח) הוא לא עתה ולא קרוב, נאמר על זה לשון של ראי' (אראנו ואשורנו) ולא שמיעה.

ראי' ושמיעה – מחברים אל האדם דברים נפרדים ורחוקים ממנו, באופן שפועלים בו והוא פועל בהם. אך יש חילוק ביניהם – שבראי' רואים מיד את עצם ומהות הדבר ונדבקים ומתאחדים עמו. ולכן נאמר שאו מרום עיניכם וראו גו', מצד המעלה שבראי' דוקא, שרואים כח הא"ס בראי' חושית, ודוקא בעוה"ז הגשמי רואים את הענין ד"אין ערוך" (משא"כ באור, שלאחרי שנתהווה הוא באופן של גילוי מן העצם, ומעין המאור).

מעלת הראי' לגבי שמיעה בלימוד התורה, כמו האריז"ל שראה בב' או ג' שעות מה שצריך לבאר במשך ס' או פ' שנה – ראי' דחכמה (שלמעלה מהענין דכלל ופרט). וזהו החידוש של משיח – שילמד תורה את כל העם באופן של ראי'.

וכיון שהגילוי דימות המשיח תלוי במעשינו ועבודתנו בזמן הגלות, הנה מזמן צ"ל העבודה באופן של ראי', ועי"ז נעשה הגילוי דימות המשיח באופן נעלה יותר.

הקשר למזמור של בעל השמחה והגאולה: יושב בסתר עליון בצל שד-י יתלונן – יחוד חו"ב (ביטול הבינה לחכמה, ועד לראי' דחכמה), והמשכתו ביחוד זו"נ.

א. י"ב תמוז ה'ש"ת: אמירת "לחיים ולברכה" עבור כל בנ"י
בפתיחת התוועדות י"ב תמוז הראשונה מאז שבעל הגאולה בא לארה"ב על מנת להשתקע (דייקא, ד"על פי הוי' יחנו") – לאחרי הפעם הקודמת שבא לארה"ב בבחי' "להורות לפניו גושנה" – אמר ש"פותחין בברכה", ברכה על כוס יי"ש ואמירת לחיים, ולכוון עבור בני ביתו ועבור כאו"א מבנ"י הזקוקים לברכה; ומובן שפתיחה זו היא הוראה של נשיא הדור לכל התוועדות די"ב תמוז (ובכלל), ולכן תפקידו וביכולתו של יהודי לפעול זאת, להמשיך חיים כפשוטם, וחיים ראויים לשמם, לכל בנ"י (א-ה)

ב. (המשך:) השייכות דברכה עבור כל בנ"י לגאולת י"ב תמוז במיוחד
המאסר בא על מתן עזר בחיים הרוחניים והגשמיים דכל הסוגים בבנ"י, ובגאולה נתאחדו והרגישו כל הסוגים בבנ"י שזוהי גאולה שלהם ("לא אותי בלבד כו' כי אם כו' וגם את אשר בשם ישראל (רק) יכונה", כינוי בלבד), באופן גלוי (וגם לעיני כל עמי הארץ) יותר אפילו מפסח פורים וי"ט כסלו, ולכן הכוונה ד"לחיים ולברכה" עבור כל בנ"י ("ברכנו אבינו" כי "כולנו כאחד") נתגלתה בהתוועדות די"ב תמוז (ו-י)

ג. (המשך:) ארץ ישראל מאחדת כל בנ"י; השייכות ל"מיהו יהודי"
ארץ ישראל, ארץ אחת שלכאו"א מישראל יש חלק מסויים בה, מאחדת את כל בנ"י כל הזמנים בענין גשמי (ועי"ז גם בכל עניניהם), ונעשים בגלוי "גוי אחד בארץ" (ולכן נתגלתה אחדות כל החוגים בענין הגאולה דוקא באה"ק). ומזה מובן הצורך בשלילת עניני פירוד באה"ק וגילוי האחדות ע"י ההבדלה העצמית בין בנ"י (לכל סוגיהם) לעמים (יא-ד)

ד. "מיהו יהודי" (המשך): התועלת מהמצב הנורא דעתה
לכאורה, ההבדלה בין ישראל לעמים היתה צריכה להיות מובנת מאלי' [שהרי גם המתנגדים לגיור כהלכה מודים שגוי אינו יכול לגייר, גם אם הוא חסיד אוה"ע שרוצה להוסיף במנין הנפשות בא"י...] כמו ההבדלה בין ערב ובוקר [כפרש"י גבי "בוקר ויודע ה'", "גבולות חלק הקב"ה בעולמו כו'": משה דחה אותם (למרות מצב הפירוד כו') עד הבוקר שלמחרת, להדגיש שהסברא לבטל הגבולות שנקבעו בנוגע לבנ"י מאז ועד עתה כמוה כסברא שאמנם ההבדלה בין ערב ובוקר התקיימה עד עתה אבל אולי יוכל לשנותה בבוקר הבא...], ועד שגם אלו מהעולים שנשואים בתערובות (ובשבילם רצו "להקל" בהליך הגיור) הביעו התנגדותם לשקר זה [ומזה רואים שיש להאמין (בתורה ובקב"ה ו)ביהודי, אף ש"בשם ישראל (רק) יכונה"]... ובכן: סוכ"ס אמת מארץ תצמח; אך התועלת מהעגמ"נ הנוראה שבינתיים היא, שכשהאמת תצא לאור היא תהי' ביתר תוקף, כמעלת "שטר שיצא עליו ערעור ונתקיים בבית דין" (כביאור בעל הגאולה בנוגע לי"ט כסלו) (טו-יט)

ה. "מיהו יהודי" (המשך): מענה לטענה שיש להוסיף נפשות בא"י
נוסף לכך שכמות נפשות בנ"י לא תתרבה ע"י עוד "נייר" של שקר שגוי הוא יהודי (ואדרבה, זו כמות שמזיקה), הנה בנ"י הם "עם סגולה", והרי דבר יקר באיכות הוא מועט בכמות (כטבע הבריאה וכן הוא גם בחיי האדם כו'), ומשכך – קיומם הוא לפי שאינם מעורבים בגויים (שדבר מעורב בטל ברוב) ונמשלו לשמן שאי אפשר לערבו ועד שצף מעל הכל, וכפי שתמיד בנ"י ניצחו (לא עם כמות, אלא) עם איכות (כ-כב)

מאמר ד"ה אראנו ולא עתה

ו. "וישראל עושה חיל": יציאה לשליחות למקומות רחוקים
ביעודים "וקרקר כל בני שת" "וישראל עושה חיל" מודגשת הפעולה בכל מקום בעולם, ולכן, כיון שמתקרבים לביאת משיח, החל בעל הגאולה לשלוח שלוחים (גם) למקומות רחוקים, ואף שיש בהם רק יהודים יחידים, הרי זו הכנה ל"ואתם תלוקטו לאחד אחד", ו"דיו לעבד להיות כרבו". ולאידך, גם אם השליח קטן בעיניו הנה עתה גם "הקטן יהי' לאלף וגו' בעתה אחישנה", וכשיהי' "פנס" שיאיר ברשות הרבים יווכח שמתקבצים אליו "קהל גדול", וכל מושפעיו (ביודעין ובלא יודעין) "יבואו הנה" יחד עמו לקבל פני משיח, ויקויים בכל המתעסקים "ישראל עושה חיל", בריאות בגשמיות וברוחניות ויתברכו בכל טוב (כד-ז)

ז. הביאור בדיוק הלשון "בשם ישראל יכונה", כינוי בלבד
אף שלכאורה אפילו עכן "ישראל הוא" [ומכ"ש אלו ש"בשם ישראל יכונה", שהרגישו שזוהי הגאולה שלהם – כתוצאה ו"כמים הפנים לפנים" מיחסו של בעל הגאולה אליהם (ועד שגם הפקיד היהודי שבא לאסרו כיבדו כו')], ולא רק "יכונה", שלמטה אפילו מ"דמתקריא" [ולכן "כינוי" בגימטריא "אלקים", שהנהגת הטבע (בגימט' אלקים) מטביעה ומכסה לגמרי על שם הוי'] – הנה הדיוק הוא "בשם ישראל יכונה", שענין השם הוא לצורך הזולת, והיינו, שאמנם "ישראל הוא" בעצם, אלא שכלפי אחרים רצונו שיקראוהו בשם זר, כי (רק) "שם" ישראל אצלו הוא בהעלם, "יכונה". וגאולה זו היא גם שלו, כך שמ"לב יהודי" יהי' גם גוף יהודי בריא, ע"י מחדו"מ יהודיים (כח-לג)

ח. "מה טובו אהליך יעקב וגו'": הדגשת ענין הצניעות
פסוק זה הו"ע נצחי ונקבע בהתחלת התפלה בכל יום, וענינו (כפרש"י) שגם גוי ראה שבנ"י ראויים לכל הברכות שבהמשך נבואת בלעם (ובהמשך כל התפלה) כיון שצנועים הם, כך שאין לחשוש להיות לבוש "כחתן (לכלה זו תורה) בין אבלים", שהתנתקו מ"תורת חיים" ולבושים בבגדים קצרים לפי ה"מודה" המשתנית, כי התורה לא משתנית, ו"אל יבוש מפני המלעיגים" [גם מלשון "עילגים" – הנהגה מעוותת, של גירוי הרע שבזולת, בעוד שתכלית החיים היא להוסיף בטוב שלו ושל זולתו]. וע"י צניעות הנשים ("אהליך יעקב" תחילה) גם האנשים ("משכנותיך ישראל") ינהגו כן, וזוכים לביהמ"ק השלישי ול"יראה כהן בציון" – שכל ישראל יהיו כהנים גדולים, ע"י ענין הצניעות (כהלימוד מקמחית) (לד-ח)

ט. רשימת ג' תמוז: ההתנגדות לכפיית ממשלת ה"צאַר", וגדר אונס
מהמסופר ברשימה שאדנ"ע הסתכן והתנגד לדרישה הכפוי' של הממשלה, מובן שיש להצטער גם על אונס. וטעם הדבר – דלכאורה רק שוגג צריך כפרה, אבל באונס אין זה נחשב מעשה שלו – ע"פ דברי אדה"ז בשולחנו שקטן שחטא טוב לו שיעשה תשובה אע"פ שלא הי' בר עונשין, וכיון שחשיב אונס (ד"פיתוי קטנה אונס הוא") מוכח שגם באונס המעשה הוא שלו (ורק שאינו בר עונשין דייקא) וצריך ענין של כפרה ולהצטער על זה כו'. והלימוד לזמננו, שגם אם כיון שחיים בין גויים נדמה או שאכן מן ההכרח לוותר על משהו כו', צריך להצטער על זה, ומה גם שיתכן שזהו חטא "באונס ו(גם) ברצון"... (שאז אינו נפטר גם מעונש), ובנוגע לפועל – להוסיף בקביעות עתים לתורה ברבים (שעל זה הי' המאסר) וגם ביחיד (כמבואר במאמר די"ב תמוז תרפ"ח) (לט-מג)

"מגבית" י"ב-י"ג תמוז (מד)

י. ע"ד יהודי רוסיא
יש ללמוד מחיי המס"נ התמידית שם, ועד שגם הילדים שם מתחנכים כן (שזהו אבן הבוחן אם אדם מאמין בצדקת דרכו), מבלי להתחשב בחשבונות (אפילו דקדושה) שע"פ דרך הטבע יצטרכו לחיות באורח חיים בלתי אנושי וכו'. וזה נותן את הבטיחות והנאמנות בקב"ה שבקרוב ממש יצאו משם ובשלימות יש להמשיך ההתוועדות מחר (מה-ז)

תיבת אחד מורה על התאחדות הפכים, כמו ויהי ערב ויהי בוקר (שהם הפכים, וכשמתחברים נעשה) יום אחד. ולכן נאמר הוי' אחד – כיון שצריך ליחדו ית' בעולם שהוא יש ומציאות נפרד, התאחדות הפכים.

ערב קודם לבוקר (ובשרשם – קדימת שם אלקים לשם הוי'), ועי"ז נעשה הבוקר באופן נעלה יותר.

השייכות דערב ובוקר לשמיעה וראי', חכמה ובינה. וביאור המעלה שבשמיעה לגבי ראי' – כי, תפיסת דבר רוחני ע"י שמיעה אינה באופן של דילוג ממהות למהות (כמו בראיית דבר גשמי, שאף שבזה נמשך העצם, הרי זה בדרך דילוג ממהות למהות), ולכן יש בזה ענין הגילוי יותר.

ויהי ערב ויהי בוקר – בנוגע לענין הגלות, שעי"ז הגאולה היא באופן נעלה יותר.

א. מאמר ש"פ בלק תרפ"ז: "גפן ממצרים תסיע"
אף שהמאמר נאמר לפני י"ב תמוז, הרי (נוסף למעלת הקביעות דימי השבוע (ש"פ בלק)) הפסוק מדבר על מצב של גאולה, ומכל שכן שזה שייך לאחרי י"ב תמוז. במאמר עוסק בזה שישראל נמשלו לגפן, שהעלים מגינים על האשכולות, שבזה מודגשת אחדות בנ"י כפי שהי' בי"ב תמוז שהיתה זו גאולת כל הסוגים בבנ"י. ובפנימיות הענינים: אשכולות ועלים (שמגינים עליהם) הם נשמה וגוף, שהגוף פועל עלי' בנשמה, וההוראה מזה, שלא די לעסוק בהפצת לימוד החסידות אלא צ"ל גם מעשה בפועל (א-ה)

ב. תכלית ענין ה"ביטול" בבנ"י; השייכות ל"מיהו יהודי"
בתורה נכללו גם קושיות, כי גם לאחרי התירוצים יש מקום להשקו"ט באופן עמוק יותר. וזהו שהובאה בגמ' גם שאלת המין שלכאורה ישראל מעורבים באומות כי "כל הגוים כאין נגדו", כי אמנם בנ"י מאוחדים בו ית' "ובגוים לא יתחשב" (כמענה האמורא), אלא שזה גופא מתגלה ע"י הקדמת הביטול (משא"כ באוה"ע, שהביטול הוא התכלית). ועד"ז במאמר דתרפ"ז הנ"ל, ששקו"ט בזה שהקב"ה נקרא אלקינו אף שאלקי כל הארץ יקרא – כי ע"י שנקרא אלקינו תחילה פועלים בנ"י שאלקי כל הארץ יקרא. ומזה מובן בנוגע ל"מיהו יהודי": אף ש"ובגוים לא יתחשב" ונמשלו לשמן שסוכ"ס צף – יש לעשות הכל למנוע בלבול מבנ"י אפילו לרגע, ולכן נענשו קרח ועדתו אף שבין כך א"א לשנות הגבולות שקבע הקב"ה כו'. וכמו כללות האזהרה דתומ"צ אף שבין כך לא ידח ממנו נדח, וההדגשה ש"יהודי אינו יכול ואינו רוצה (אפילו לרגע) להיות נפרד מאלקות" (ו-יב)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה כל המאריך באחד

ג. פרש"י עה"פ (כד, ה) "מה טובו אהליך וגו'"
(פתיחה) מ"ש המהרש"ל שאינו אומר פסוק זה בהתחלת התפלה כי בלעם אמרו, כבר נדחו דבריו, ואילו הי' רואה סידור ר' עמרם גאון הי' חוזר בו; נתבאר (בהתוועדות די"ב תמוז) ש"מה טובו אהליך" (ש"פתחיהן אינן מכוונים זה מול זה") הוא משום צניעות – כי אף שיש דעות שזהו משום היזק ראי' (ודאורייתא הוא), הרי נוסף לזה שב' פירושים בפסוק א' קשורים זל"ז, הנה לרוב הדעות היזק ראי' לא דאורייתא הוא (ולא נלמד מכאן), וגם אם כן, הרי בהיזק ראי' גופא יש ב' גדרים, היפך דעין טובה וענין הצניעות (יד-טו)

הביאור בפרש"י עה"פ "מה טובו וגו'" – צריכות ב' הפירושים (הוגה) (טז)

ד. אגרת התשובה
אף שבכללות עוסקת אגה"ת בעבודה הרוחנית דתשובה ובשייכות לתשובה עצמה (ולא בנוגע לכפרה), מקדיש ב' פרקים (פ"ב-ג) לביאור המעשה בפועל שבתשובה ואופן גמר הכפרה ומירוק הנפש, כי אף אם כפרה אינה חלק מ"מצות התשובה" (שהיא "עזיבת החטא בלבד"), נכללת היא ב"ענין התשובה"; ושייך להמדובר (בי"ב תמוז) שגם אונס בעי כפרה ממ"ש אדה"ז בשולחנו שקטן (שחשיב אנוס) "אע"פ שאינו צריך תשובה . . טוב לו שיקבל . . איזה דבר לתשובה וכפרה". ובזה צ"ב: הסתירה מרישא לסיפא, והדיוק "טוב לו" (יז-ט)

ה. ההוראה מפרש"י לגבי הנהגה בצניעות בזמן הקיץ
לפירוש הצ"צ ש"אהליך" הוא דירת עראי, ה"ז שייך גם לאהל הפרטי דכאו"א (כ)

ההוראה מפרש"י – צניעות גם בדירת עראי דימי הקיץ (הוגה) (כא)

ו. 1) הביאור באגה"ת
חיוב התשובה הוא לרגע (עד ששב), אבל לכפרה והסרת הפגם שבנפש צ"ל כמה ענינים אח"כ. ולכן גם קטן שאינו בר-עונשין שיתחייב בתשובה, מ"מ "טוב לו" שיסיר הפגם שבנפשו (אף שהעולם לא נפגם). וצריך בירור אם לשם כך עליו להמתין עד שיגדיל (כב-ג)

2) ה"יינה של תורה" בפרש"י: "אף כשהן חריבין כו' הן משכון"
גם עתה נשמר ביהמ"ק אצל הקב"ה בשלימותו ובבעלות בנ"י – כדין משכון, ויבנה ע"י משיח (שיעמיד את השערים ל"בנינא דקוב"ה" שירד משמים) (כד)

ז. ברכה להנוסעים לימי הקיץ (כה)

ענין הגורל – בחי' שלמעלה מהדעת – בנשמה: עצם הנשמה, שעל זה אמר ריב"ז איני יודע באיזה דרך מוליכין אותי. בעבודה: (א) ענין האמונה בדרגות שבהם לא שייך ידיעה והשגה – סוכ"ע. (ב) ענין המס"נ שלמעלה מהשכל – מבחי' היחידה, סובב שבנפש.

וזהו אך בגורל יחלק את הארץ – שחלוקת הארץ דקאי על עוה"ב, שבו התגלות סוכ"ע, היא ע"י העבודה בבחי' סובב שבנפש, גורל.

ואף שכל ישראל (עמך כולם צדיקים) יש להם חלק לעוה"ב, להיותם מלאים מצוות כרמון – הנה גם במצוות ישנו הקיום מצד הביטול וקבלת עול דבחי' היחידה, שעי"ז דוקא ירשו ארץ, התגלות הסוכ"ע.

א. חודש "מנחם אב": הנחמה והתועלת שבגעגועים לגאולה
עיקר שם החודש הוא "מנחם", אף שממעטין בשמחה כו', כי עצם זה שיש רגש של געגועים לגאולה (שבא גם בדיבור בתפלה) ריבוי שנים לאחר החורבן ה"ז ענין של נחמה ושמחה (כלשונות ברכת החודש), כי עי"ז מתעוררים לסיים העבודה ולצאת מהגלות (א-ג)

ב. המשך: השייכות לפ' מסעי – המסעות, וחלוקת הארץ בגורל
אף שע"י הגעגועים באים לגאולה לא מיד אלא במשך זמן – ה"ז ע"ד מ"ב המסעות (שישנם גם במשך חיי האדם, ובכל יום), שכולם מסע אחד הם עד שבאים לארץ ישראל, שחלוקתה ע"פ הגורל [וכדיוק ל' אדה"ז "ודוגמתו למטה הוא בחינת הגורל ממש", שכולל ב' הקצוות, ממש בחינת הגורל, ונמשכת למטה במקום המישוש] – כי דוקא ע"י העבודה דגורל שלמעלה מטו"ד זוכים למשיח שבא בהיסח הדעת (ד-ה)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה זאת הארץ אשר תפול לכם גו'

ג. פרש"י עה"פ (מסעי לד, ב) זאת הארץ אשר תפול לכם (הוגה) (ז)

ד. אגה"ת – פרק י"ב: "וטעם השמחה ביסורי הגוף וכו'"
צ"ב שייכות כללות תוכן הפרק לאגרת התשובה (ח)

ה. המצב באה"ק
המצב הוא שחסר באמונה שהקב"ה "הפיל שרי האומות כו'" (כפרש"י) עוד החל מתש"ח, ובנ"י הם אלו שנותנים להם כח – בהציעם את השטחים. והקב"ה עשה נס – שלא הסכימו, וגם עתה שהסכימו, מתנים זאת בהפסקת-אש, דבר שא"א להסכים לו (כיון שינצלו זאת להשתקם מחדש וביתר שאת), אלא שמתביישים לומר את האמת. וכן חסר באמונה ביהודי – בהבדלה שבין ישראל לעמים (ולכן מתביישים לומר גם שא"י שייכת לבנ"י), ועד שההצעה בדבר באה מהדתיים – המתרצים את אי היציאה מהממשלה בטעמים שונים בעוד שהדבר נוגע לג' העבירות – שהם גם שוויתרו בנוגע לשבת וניתוחי מתים [כי חסר באמונה בתורה – כאותו רב שמתבייש בהכרזה שתפילין מסייעים במלחמה], כך שמשיח צריך לבוא מהר, בכדי שישאר למי לבוא... (כפתגם הרלוי"צ מבאַרדיטשוב) (ט-יד)

ו. הביאור באגה"ת
מתניא פכ"ו מובן שהשמחה ביסורים מגלה הטוב המכוסה כבר עתה, וזהו שלמירוק הנפש שע"י יסורי הגוף נוגע שיהי' זה מתוך רגש של שמחה (טו)

חזון – קשה מעשרה לשונות של גאולה – תוכחת קושי, שעל ידה ניתוסף עילוי גדול יותר בנבואת הנחמה שלאח"ז; ומתחיל כבר בסיום נבואה זו: ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה.

והענין בעבודה:

כשיתבונן האדם שע"י העבודה בתומ"צ נמשך גילוי עצמות א"ס ב"ה, יהיו בעיניו עניני התומ"צ בכל יום כחדשים ממש, ויהי' גילוי אלקות בשני חללי הלב, שמחה ומרירות מצד הקדושה, אבל כשאינו כן, והשמחה והמרירות הם מעניני העולם – אזי הניצוץ האלקי הוא בגלות הנה"ב.

ועז"נ ציון במשפט תפדה – שקאי על עצם הנשמה, וגם כחותי' המתלבשים בגוף, החל מכח החכמה, שבהם לא שייך שבי' ממש ופדייתם במשפט – תורה; ושבי' בצדקה – ב' חללי הלב, שהם בשבי' ממש, ופדייתם בצדקה, שפועלת בדרגא הכי תחתונה. ובכללות – ע"י התשובה, שעי"ז נגאלין מיד.

א. שבת חזון: "מראין לכאו"א המקדש דלעתיד מרחוק"
ביאור העילוי שבדבר לגבי הכרוזים העליונים שמעוררים לתשובה (הוגה) (א)

בשבת חזון שמראין ביהמ"ק דלעתיד (בנין נצחי, המשכה מפנימיות הכתר בדומם, דלא כבית ראשון ושני) יש עילוי לגבי כל יו"ט, גם דמ"ת – ע"ד העילוי ב"אחד", העצמות כפי שמתאחד עם העולם (בביהמ"ק), לגבי "יחיד", העצמות מצ"ע כפי שהי' במ"ת [אלא שזה גופא נמשך בשבת חזון מהרגל דמ"ת שלפניו; וכמו שגם העילוי דתשובה יודעים מהתורה]. ועי"ז מתעוררים הגעגועים לגאולה, ופועלים ש"תחזינה עינינו כו'" (ב-ה)

ב. שבת חזון: התבוננות במעלת ביהמ"ק דלעתיד (המשך)
ראיית ביהמ"ק צריכה להביא להתבוננות במעלתו, כדרישת חב"ד, וכמענה אדה"ז לשאלה מהי התועלת בלימוד עניני עבודה נעלים כו' (דלכאו' אדרבה, "מוטב שיהיו שוגגין"; וזהו שהצ"צ התרעם על הנקודות שעשו בסידור ע"פ הכוונות, כי יכול לקלקל כו') – שהסרת "מוח האבן" צ"ל עתה. ובנדו"ד – התבוננות בהמבואר שבית ראשון, שני ושלישי הם כנגד מדרי' בן, עבד נאמן דמשה (וניצוצו שבכאו"א) ועבד דמשיח (ו-ח)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה חזון ישעיהו וגו'

ג. פרש"י (א, י) ד"ה והנכם היום ככוכבי השמים (הוגה) (י)

ד. אגה"ת – פי"א-ב: ענין השמחה, והשייכות לשבת חזון
ענין השמחה שייך לענין המרירות ושמחה שנת' במאמר; המבואר בפי"א גבי "וחטאתי נגדי תמיד", "נגד . . מרחוק", "שחטא נגד ה'" – שאין זה ריחוק לגמרי – הוא ע"ד ראיית ביהמ"ק "מרחוק"; וכש"ממעטין (ע"י ו)בשמחה" (של מצוה) באים לנחמה בכפליים, על (המשכן ו)ב"ר וב"ש, כפל שבאי"ע (וצ"ב העילוי שבהם ובמשה לגבי בית שלישי ומשיח) (יא-ד)

ה. בקשר למצב באה"ק: משמרות ללימוד ומבצע תפילין בת"ב
הוספה במשך ט' הימים בתורה וצדקה, ג' עמודים, מבצע תפילין; משמרות ללימוד והוספה בצדקה ומבצע תפילין במעל"ע דט' באב (הוגה) (טו-יז)

לפני ביאור מעלת ארץ ישראל, מקדים הכתוב "לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם" – כיון שצ"ל הרגש ענין המיצר שממנו יצאו, וכמו במשה שנקרא "איש מצרי", ד"תמן אתרבי ותמן אסתליק לנהורא עילאה", כיון שיתרון האור הוא מן החושך דוקא.

וממשיך הכתוב לבאר מעלת ארץ ישראל עצמה – "ארץ הרים ובקעות": הר, שלמעלה מארץ מישור – הו"ע האהבה, והרים לשון רבים – אהבה זוטא ואהבה רבה. ובקעה שלמטה מארץ מישור – הו"ע היראה, ובקעות לשון רבים – יראה תתאה ויראה עילאה.

הרים – אתעדל"ת דחותם בולט, שעי"ז ממשיכים אתעדל"ע דחותם שוקע, שיכולה להיות בגלוי גם עכשיו; ובקעות – אתעדל"ת דחותם שוקע, שעי"ז ממשיכים אתעדל"ע דחותם בולט, שתתגלה לעתיד לבוא.

וזהו גם הענין דארץ אשר ה"א דורש אותה מרשית השנה ועד אחרית שנה – מרשית חסר א', רשה מתחלתה, שהו"ע האתעדל"ת דחותם שוקע, ועי"ז נעשה ענין העשירות.

א-ב.  ההוראה מזה שמיתת אהרן נזכרה ג"פ בתורה
אם בנוגע לעניני העולם "לא ברא הקב"ה דבר אחד בעולמו לבטלה", כל שכן בתורה, שהיא אלקות בגלוי, וק"ו בתורה שבכתב, שאסור להוסיף בה ולשנותה; ועכצ"ל, שבענין מיתת אהרן שנכתב ג"פ בתושב"כ, בפ' חוקת, מסעי ובפרשתנו (עקב), יש ג' הוראות (תורה מלשון הוראה) שונות. דהנה בכל ענין יש ג' פרטים: עצם הענין, התייחסותו לענינים שלפניו ולאחריו, ופעולתו בכל העולם ובכל הדורות. ובנדו"ד: בפ' חוקת מדובר בעצם הענין דמיתת אהרן (והלימוד מזה הו"ע התשובה, שאבלות קשורה עם תשובה), בפ' מסעי זהו כחלק מהמסעות שלפניו ולאחריו (שישנם גם בעבודת כאו"א), ובדברי התוכחה שבפרשתנו זהו בשייכות לחטא העגל שנוגע לכל הדורות כולם (ולכן נזכרה שייכות זו דוקא בפרשתנו, בפעם הג'), ועד שבאים לסוף כל המסעות בביאת משיח (א-ז)

מאמר ד"ה ארץ הרים ובקעות

ג. פרש"י עה"פ (י, ו) ובנ"י נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן
פרש"י זה כולו ד"ה אחד (ובדפוסים נחלק לב'). וצ"ב: בפ' חוקת נקט רש"י "שבע מסעות", וכאן "שמונה מסעות" (דאף שז' מסעות הם ח' חניות, אבל צ"ב השינוי); איך מסמיכות התוכחה למדים ב' ענינים (ש"קשה מיתתן כו'", וש"הוקשה לו מה שאמרו כו'"); מדוע באה התוכחה רק לאחר הסיפור ע"ד לוחות שניות (ט-י)

ד-ה.  לקוטי לוי"צ לאגה"ת (פ"ג) – "ואם חטא בזה עשר או עשרים פעמים" (הוגה) (יא)

ו. הביאור בפרש"י, והשייכות למצב באה"ק
בפרשתנו אלו דברי תוכחה, שגם לאחרי הנצחונות הקודמים הפחד מהגוי הי' גדול כ"כ שחזרו ח' מקומות, משא"כ בפ' חוקת אודות נסיעת בנ"י בדרך נוגע רק מספר הנסיעות (יב)

גם עתה, החסרון באמונה בה' מביא לפחד גדול כ"כ מהגוי, עד שכל פעם מהססים לצאת במתקפה, וגם כשסו"ס יוצאים הנה לאחרי כל נצחון לא לומדים לקח ומתחננים להחזיר השטחים שכבשו (כולל ירושלים (שרוצים לעשותה עיר לשלשת הדתות) חברון והגולן), וכן מסכימים להפסקת-אש אף שפשוט שתנוצל להתחמשות וביצורים שגם מטוסי הפנטום לא יוכלו להם; וכמו"כ חסר גם באמונה במעלתו של יהודי, כמתבטא בחוק האיום של רישום גוי כיהודי (שמזה גם משתלשל שאוה"ע מתערבים בעניני אה"ק), בטענת "שויון זכויות"... (בעוד שזהו גם היפך טובת הגוי). והשרים הדתיים שותקים, ואף הסכימו לפשרה בניסוח החוק ומכרו את יסוד היסודות של קיום האומה (כפי ש"מוכרים" כל הענינים) והבטיחו לרה"מ שזה יעבור בשלום! אם אין בידם להגן על הדת, מוטב שיתפטרו (יג-כא)

ז. פלוגתת רש"י והרמב"ן עה"פ (שם, י) "ועשית לך ארון עץ"; המשך הביאור בפרש"י דידן
אף שהרמב"ן פליג על רש"י וס"ל שזהו הארון שעשה בצלאל, מסתבר (כדי למעט במחלוקת) שלכו"ע משה עשה ארון (וכפשטות הלשון "ואעש ארון"), והפלוגתא היא רק אם "הי' יוצא עמהם למלחמה" [כדעת רש"י, והכרחו – כיון שאסור ליכנס לקה"ק (ורק בעת מסע שקשור למלחמה כשפירקו המשכן הוציאו את שברי הלוחות ליתנם בו), שלכן רק בימי עלי כשהוציאו הארון דבצלאל אכן "נענשו עליו ונשבה"] או שנגנז (כב-ג)

הטעם שלמדים מסמיכות התוכחה ב' ענינים – כי: נוסף למיתת אהרן שמצד למעלה, גם לא נספד כהלכה ע"י בנ"י. ובהתאם לזה הם ב' הענינים ד"קשה מיתתן וכו'" – מצד למעלה, ו"הוקשה כו' שאמרו וכו'" – מעשה בנ"י; הטעם שהתוכחה נכתבה לאחר הסיפור ע"ד לוחות שניות – כי גודל החסרון שבשבירת הלוחות הודגש רק לאחר שניתנו לוחות שניות וראו שאין מעלתם כמעלת הראשונות, וכך גם גודל החסרון דמיתת אהרן הודגש רק לאחר ש"(שם מת אהרן) ויכהן אלעזר (שלא הי' גדול כמותו) בנו תחתיו"; ועאכו"כ במיתת צדיקים בדורותינו אלה, עד שתהי' הנחמה ו"מנחם (ואח"כ) אב" ע"י משיח (כד-ז)

ג' המעלות שיהיו בישראל לעת"ל: (א) כדכד שמשותיך – יחוד ז"א (שמש הוי') ומלכות (שמש צדקה). (ב) שעריך – נו"ן שערי בינה. (ג) וכל גבולך לאבני חפץ – ל"ב נתיבות חכמה, שעל ידם באים לבחי' התענוג (פנימיות אבא פנימיות עתיק).

וזהו גם ג' המעלות שבפסוק כי עם קדוש אתה להוי' אלקיך (קדושת עצמך מאבותיך, ועוד) ובך בחר הוי': (א) קדושת עצמך – יחוד ז"א (קוב"ה) ומלכות (כנס"י), (ב) מאבותיך – חו"ב, נו"ן שערי בינה ול"ב נתיבות חכמה, (ג) וענין הבחירה – חפץ ותענוג העליון.

ותכלית השלימות היא – להמשיך ענין הבחירה עד למטה, בספירת המלכות.

וזוהי גם עבודת חודש אלול – התגלות י"ג מדות הרחמים, כהכנה לבנין המלכות בר"ה.

א. חודש אלול: אמירת המזמור "לדוד ה' אורי וישעי"
המיוחד בחודש אלול – שבכל יום (החל מאדר"ח) אומרים "לדוד ה' אורי וישעי": לצורך עריכת החשבון על מה שהחסיר בעבודתו ב"ובחרת בחיים" במשך השנה, נעשה מצב של "אור" אצל יהודי ורואה מה שחסר לו, ואזי "ישעי", שמבקש ופועל שהקב"ה יושיעו וימלא מחסורו (א-ד)

ב. חודש אלול: "עיר מקלט" והתחזקות בג' הקוין
כאשר ישנו "מכה נפש" בנוגע לנפש האלקית (חיותו האמיתית של יהודי), צריך לנוס ל"עיר מקלט", ששם יכול לבחון אם הי' זה במזיד שוגג או אונס (שגם על זה צריך כפרה) ולעשות תשובה, וזהו"ע חודש אלול. וענין התשובה צריך להתבטא במעשה בפועל, בהתחזקות בג' הקוין (שמרומזים בר"ת דאלול), החל כבר משבת מברכים אלול, ועי"ז נמשכים הברכות בג' הקוין דבני חיי ומזוני (ה-ז)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה ושמתי כדכד שמשותיך

ג-ד.  בשייכות ל"התחזקות" הנדרשת בחודש אלול: הביאור בפרש"י עה"פ (יב, כג) רק חזק לבלתי אכול הדם (הוגה) (ט-י)

ה-ו.  לקוטי לוי"צ לאגה"ת (פ"ד) – "ההכרח לבאר היטב בהרחבת הביאור" (הוגה) (יא)

ז. ע"ד המצב באה"ק
שמירת הבטחון כרוכה בהנהגה ע"פ טבע אבל בהתאם לרצון ה'. ובנדו"ד, התדרדרות הבטחון קשורה לגזירה שמעולם לא הי' כמותה (גם בזמן הפילוג בין יהודה וישראל) של רישום גויים כיהודים, ב"מדה כנגד מדה" (שזהו ענין והוראה נצחית בתורה), ובכל הפרטים – שכשם שבנוגע ל"מיהו יהודי" אמרו בזמנו שאין לחשוש מגל המחאות שיפסק במהרה, כך אומרים גם עתה בנוגע למחאות על מצב הבטחון; הטענות שאין להתערב בענינים צבאיים, ושיש לחתור לשלום – הנה דעת כל המומחים בדבר היא נגד נסיגה מהשטחים והפסקת אש, שהם אלו שיביאו למלחמה ובתנאים גרועים הרבה יותר, וכיון שזהו פיקו"נ, אסור לשתוק לנוכח החורבן שבא מה"סטטוס קוו" בזה (ובכל הענינים); הטענה ששיטת החסידות היא הדגשת השמחה – הנה (נוסף לכך שנדרשת הקדמת המרירות) בנדו"ד זהו כמו שרופא ישמח את החולה במקום להצילו מסכנה (יב-ט)

אודות התועלת מהדיבור בזה ובהתוועדויות בכלל כו' – כמשל זריעת גרעינים שחלקם ודאי ישא פירות (כ)

ח-ט.  סיום ההתוועדות
ה"יינה של תורה" בפרש"י – תיקון ובירור נה"ב כו' (הוגה); שלילת הסתפקות ב"ופרצת" ללא עבודה (כא)

אודות השתתפות ב"קרן לוי יצחק" (כב)

אודות התלמידים מאה"ק – שעליהם להוסיף בלימוד התורה (כג)

ט"ו התיבות שבפסוק זה (שענינו – "אתם עשיתוני חטיבה אחת", "הוי' אחד") רומזות לבחינת י"ה כמו שהיא מיוחדת עם בחינת ת"ק. ובזה שני פירושים: א) חיבור המוחין עם המדות (כפירוש הא' ב"הוי' אחד" – אחדות י"ה עם ו"ה); ב) חיבור המוחין עם הכתר (כפירוש הב' בהוי' אחד – "אני הוי'", אחדות הוי' עם עצמות אוא"ס).

ושני פירושים אלו ישנם גם בהענין ד"תפילין דמארי עלמא", שהקב"ה מניח תפילין: א) המשכת מוחין בז"א, ב) המשכת אוא"ס במוחין.

ופירוש "את הוי' האמרת" (לשון חשיבות ושבח) הוא, שזה שהקב"ה מניח תפילין (שענינם – פאר ושבח) נעשה ע"י עבודתם של ישראל (כתורת הבעש"ט ואדמו"ר הזקן עה"פ "ואתה קדוש יושב תהלות ישראל"). ובעיקר – ע"י קיום מצות תפילין, שענינם שעבוד המוח (שעי"ז נעשה פירוש הב', המשכת אוא"ס במוחין) והלב (שעי"ז נעשה פירוש הא', המשכת מוחין בז"א), ומשם נמשך גם בכחות התחתונים (שהוא ענין הגילוי דתורת החסידות – שכל הענינים יומשכו למטה בגילוי).

הטעם שענין זה הוא בכחם של ישראל – מצד הענין ד"והוי' האמירך גו'" (כסיום הכתוב "ולשמור כל מצוותיו" – של הקב"ה), שכך בחר הקב"ה בבחירתו החפשית, שבחירה זו מגעת בהעצמות (ולכן ב"תפילין דמארי עלמא" כתיב "ומי כעמך ישראל גו'"). וענין זה שייך לח"י אלול, שבו מתחילה עבודת הכתרת המלך בראש-השנה.

א-ב.  ח"י אלול; יום הולדת הבעש"ט ואדה"ז
ביאור הפתגמים שח"י אלול נותן חיות בעבודה דאלול או בעבודה דאני לדודי ודודי לי; שהבעש"ט הראה איך צריכים לעבוד את ה', ואדה"ז הראה איך יכולים (הוגה) (א-ב)

השייכות למזמור מ"ח בתהלים ("גדול הוי' גו' בעיר אלקינו") שהבעש"ט התחיל לאומרו בח"י אלול שנת קה"ת; העיקר הוא ה"בכן" מכל הנ"ל (ג-ד)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה את הוי' האמרת (מוגה)

ג. פרש"י (כו, יז) ד"ה האמרת והאמירך (הוגה) (ו)

ד. לקוטי לוי"צ לאגה"ת (פ"ד) – ג' פסוקים שמלאכים נק' בשם אלקים (הוגה) (ז)

ה-ו.  1) ע"ד המצב באה"ק ובחו"ל, בשייכות ליום הסתלקות המהר"ל
מצד מעלת היום מתבטלים הבעיות שבאה"ק ובחו"ל בדרך ממילא; והרי זהו גם יום הסתלקות המהר"ל (ששייך גם לאדה"ז), שהיו אצלו ניסים כו' (ח-ט)

2) ה"יינה של תורה" בפרש"י (הוגה) (י)

ההכנה לר"ה והשייכות ל"אתם נצבים היום כולכם וגו'"
בעומדנו בימי ההכנה לר"ה, ובפרט בין שבת ח"י אלול לשבת סליחות, על כל יהודי לדעת שהוא לא לבדו, אלא "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם" ומקבל מהקב"ה כוח"ט, ובפרט ע"י שמפיץ יהדות בסביבתו (א-ג)

התורה מצד עצמה – נפלאת היא (בהעלם יותר מאשר רחוקה), בחי' פלא, למעלה מאל"ף שהוא ראשית ההשתלשלות. ואעפ"כ, "לא נפלאת היא ממך" – מבנ"י, שהם למעלה גם מבחי' פלא, כיון שבהם מושרשת בחי' אנכי מי שאנכי – "אשר אנכי מצוך", אלא שצ"ל "אנכי הוי' אלקיך" – להמשיך בחי' אנכי בהוי' שיהי' כחך וחיותך, ועי"ז יומשך גם בעולם.

וענין זה נעשה ע"י התורה, שעל ידה מתקשרים ישראל בקוב"ה, ובתורה גופא – כפי שניתנה בכתב ובע"פ: תושב"כ (שהאלקות הוא בגילוי, אבנים שבידי שמים) – לנפש האלקית, ותושבע"פ (לבנים שבידי אדם) – לברר את נפש הבהמית, כמו מרדע (דעת) דרבן (בינה) ומלמד (חכמה) – לפרה.

ובפרט ע"י "המצוה הזאת" – תשובה (ענינו של חודש אלול), שלמעלה מתומ"צ, שעז"נ אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך – ב"פ אנכי, למעלה מאנכי דמ"ת.

א. תורת הבעש"ט בטעם שאין מברכים חודש תשרי והשייכות לטעם ע"פ נגלה (הוגה) (א)
הברכה הנעלית של חודש תשרי נמשכת גם בענינים גשמיים (ב)

ב. (המשך:) ביאור הלשון בתורה הנ"ל "חודש השביעי שהוא חודש הראשון כו'" (הוגה) (ג)
אודות תיקון שיעורים בחסידות (גם קודם התפלה) ובנגלה, והוספה בצדקה (ד)

מאמר ד"ה כי המצוה הזאת

ג. פתיחה בכבוד האורחים: ביאור בפרש"י פרשתנו
בנוגע לבקשת האורחים שה"בבואך" ו"בצאתך" יהי' בהצלחה – הנה הצלחה הו"ע של בלי גבול, והבל"ג שרוצים לקבל "בבואך" יומשך גם בפירות בל"ג "בצאתך", ואדרבה כו'; התחלת הפתיחה בכבוד האורחים היא בלימוד התורה, החל מפרש"י עה"ת (ו-ז)

הביאור בפרש"י עה"פ (וילך לא, ז) "כי אתה תבוא את העם הזה" (הוגה) (ח)

ד-ה.  ביאור בלקוטי לוי"צ לאגה"ת; השייכות לפרש"י; ע"ד המצב באה"ק
(פתיחה) שייכות לימוד אגה"ת לחודש אלול (ט)

לקוטי לוי"צ לאגה"ת (פ"ד) – "וכל הי"ס נכללות ונרמזות . . מרמזת . . רומז . . נכללת ונרמזת" (הוגה) (י)

השייכות לפרש"י הנ"ל ע"ד החילוק בין "תבוא" ו"תביא"; פי' "הך על קדקדן" – ביטול שלמעלה מטו"ד (יא)

הלימוד ממ"ש בפרשתנו "חזקו ואמצו" (שלפני מ"ש "חזק ואמץ") – שלמרות שראו נסים, הי' וישנו צורך בחיזוק בנ"י (לא בחיילים ופאנטומים, אלא) ע"י הקב"ה ויהושע כו'; אודות הטענה שהחזקת השטחים אינה דוחה פקו"נ; חובת הממשלה לשמוע למומחי הבטחון ולא להחליט על דעת עצמם; אבן-הבוחן – טענות שאינם לגופו של עניין; השקר אודות עידוד חיילים לא לציית למפקדים (או שמנגנים "כי אלקים יושיע ציון" כי עומדים באתחלתא דגאולה...); אודות הטענה שאין לומר "מדה כנגד מדה" לאחר השואה; בנוגע ל"מיהו יהודי": הטעם שהיצה"ר מונע מהשרים הדתיים לבטל הגזירה, וההצעה – שבר"ה הרבנים יעוררו כל מי שיכול לפנות לראש הממשלה בזה (יב-ח)

אודות הניגון "כי אלקים יושיע ציון וגו'" (יט)