קונטרס אחרון לדיני נזקי ממון:ח (ב)

סי' שפח סי"א.

שם ס"ק סב.

עתה בא להוכיח דעה הא' דלקמן בפנים (במוסגר), שצריך להחזיר אבידת המסור שהגיעה לידו, כיון שהוא בכלל אחיך ואינו כמומר לכל התורה (דלעיל הל' מציאה סל"ט).

ביש"ש ב"ק פ"י סוס"י נ הוכיח מתשובת מהר"ם מרוטנבורג שבמרדכי (רמז קצה) שאף שמותר לגרום לו הפסד ממון, מ"מ אסור למסור ממונו (כמובא כאן בפנים). ומזה הוכיח הש"ך שם שהמוסר ממונו חייב לשלם לו מה שהפסידו (כמו בתשובת מהר"ם שם).

דקיי"ל גרמא פטור (רמ"א סי' שפו ס"ג) אבל אסור (כדלעיל ס"א), וגרמי חייב (טור ושו"ע סי' שפו ס"א), וכן המוסר ממון חברו (טור ושו"ע סי' שפח ס"ב). ובמסור קיי"ל שגרמא מותר ולמסור ממונו אסור (כאן בפנים) וחייב (רמ"א סי' שפח ס"ט), ומזה לומד כאן שכ"ה גם בגרמי (ראה יש"ש שם, שגם גרמי מותר במסור, ואילו המוסר ממונו גרע מגרמי), ושכ"ה באבידה שצריך להחזירה לו (כדלקמן בהמשך).

ס"ק כא.

ב"ק סב, א: אם עשו תקנת נגזל במסור (כי היכי דתקנו רבנן לנגזל לישבע כמה גזלו ויטול, רש"י), דמשתבע ושקיל או לא.

(מו, א).

לאבד ממון ביד.

שו"ע, רמ"א וסמ"ע שם.

אם מועלת תפיסת הנמסר דמשתבע ושקיל.

לולי האיבעיא אי משתבע ושקיל, לכל הדעות היו מוציאים מידו מה שתפס. וכן צריך להחזיר אבידת המסור שהגיעה לידו.

שלכן מוציאין מידו כשתפס, משא"כ באבידת המסור שהגיעה לידו.

מומר שהפקיד ממון ביד ישראלים.

סעיף א.

כשמגביה על דעת להחזירה לבעליה.

שהרי הפקידו בידו.

סק"ב, שלפי מה דקיי"ל ממון מסור אסור לאבד ביד, צריכים להחזיר. וכ"ה באבידת המסור שהגיעה לידו.

כמבואר לעיל שם. ואם כן באיסורא אתא לידיה.

עתה בא להוכיח שלדעה זו גם המסור נקרא אחיך (שלא כדין המומר לכל התורה, דלעיל שם סל"ט), וכדלקמן בסמוך בשם הנמוקי יוסף והרמב"ן, ולכן צריך להחזיר אבדתו.

שמות כא, לה (וכי יגוף שור איש את שור רעהו). ב"ק לח, רע"א.

ראה רמב"ם הל' שכירות פ"ב ה"א-ג (ששומר חנם בנכסי גוים חייב בפשיעה שהוא כמזיק בידים). טור ושו"ע סי' שא ס"א. לעיל או"ח סי' תמא סי"ד, וקו"א סי' תמ ס"ק ו. נעם אליעזר סי' יט.

כשהנמסר מסר ממונו של המסור היה צריך ליפטר מכל שכן. אלא ודאי גם הוא בכלל אחיך ורעהו (לדעה זו).

שגם לדעה זו מותר לגרום לו הפסד ממון, כמבואר כאן בפנים.

שמותר לאבד גופו בידים, כדלעיל בפנים ס"ז.

דעה הא' בב"ק קיט, א.

לדעה הב' בגמרא שם (שאוסרת לאבד ממון מסור בידים).

דמותר מטעם דלא יהא חמיר מגופו. וכן נתבאר כאן בפנים.

הטעם שמותר להרגו, כיון דרודף הוא. כדלעיל בפנים ס"ז, וש"נ.

אוצ"ל: בפרק איזהו נשך (מב, רע"ב), בשם הרמב"ן (דלקמן בסמוך), שגם המסור נקרא אחיך, אלא שמותר להרגו מפני שהוא רודף.

את השובר כליו של רודף.

סנהדרין עד, א. רמב"ם הל' חובל ומזיק פ"ח הי"ג-הי"ד. טור ושו"ע סי' שפ ס"ג. משום שזה נעשה תוך כדי הצלה מיד הרודף.

ששיברו כליו של רודף חייבים, שלא נעשה תוך כדי הצלה מיד הרודף.

שהובא לעיל, שלדעתו המוסר ממונו של מסור חייב לשלם לו מה שהפסידו, והמגביה מציאתו צריך להחזיר לו.

סי' ו.

כדעת השו"ע יו"ד סי' קיט ס"י, ודעה הב' שברמ"א שם סי' ב ס"ט. וראה גם לעיל או"ח סי' לט קו"א ס"ק א.

ששחיטתו אסורה, כדלעיל יו"ד סי' ב ס"ה.

חולין ד, א.

הל' תפילין פ"א הי"ג.

מה, ב ד"ה מומר.

(כג, ב) ד"ה ספר. שהיא דעה הא' דלעיל או"ח סי' לט ס"א.

דמדאורייתא איתנהו בקשירה. שהיא דעה הב' דלעיל שם.

בחידושיו ב"מ עא, ב ד"ה ועוד בענין ריבית.

אוצ"ל: בפרק איזהו נשך (מב, רע"ב).

ראה גם לקמן הל' נזקי ממון קו"א סק"ג.

אף שהרמב"ן לא מיירי בדין בר זביחה, והרש"י וסיעתו לא מיירו בדין אחיך, מ"מ יש להוכיח שהרמב"ן סובר שהוא אחיך ומכ"ש שהוא בר זביחה, והרש"י וסייעתו סברי שאינו בר זביחה ומכ"ש שאינו אחיך, דהא מומר כו'

יראים סי' קנו. שהיא דעה הא' דלקמן הל' נזקי גו"נ ס"ח (וראה לקמן שם קו"א ס"ק ג, שהרמב"ן בודאי לא ס"ל כהרא"ם. מ"מ לומדים מהרא"ם, דטפי הוי בר זביחה מאשר אחיך).

מ"ע קסב.

סעיף א (אינו חייב להחיותו ולהלוותו). רמ"א שם ס"ב (אינו חייב לפדותו). לקמן שם (אינו חייב להוציא ממון על הצלתו).

כדלעיל יו"ד סי' ב ס"ו, וקו"א שם סקי"ג.

דס"ל דמסור הוי כמומר לכל התורה כולה.

ב"מ סופ"ב. והיא דעה הב' שבפנים כאן.