וספרתם לכם ממחרת השבת וגו׳ תספרו חמשים יום. להבין כ״ז וכי חמשים יום סופרים והלא אין סופרים כי אם מ״ט יום (וע׳ מזה בתוספות במנחות פרק רבי ישמעאל דס״ה ע״ב). גם להבין פי׳ הספירה היום יום אחד לעומר היום שני ימים לעומר וכו׳ שהם שבוע אחד וכן שני שבועות וכו׳ וכן כולם. ולכאורה כך היה ראוי לומר היום יום ראשון לעומר היום יום שני לעומר היום יום שלישי כו׳. הנה ענין הספירה כי בפסח היו מקריבים העומר משעורים שהוא ראשית קצירכם בזמן ההוא ושתי הלחם מחטים בשבועות שהוא זמן בכורי קציר חטים ומקציר שעורים עד קציר חטים צריך לספור. וביאור ענין זה הנה במרכבת יחזקאל כתיב ופניהם וכנפיהם פרודות מלמעלה (עיין מזה בזח״ג פנחס דרכ״ט סע״א ודף רכ״ג סע״א ובת״ז תיקון נ״ו בתחלתו וסוף תיקון ה׳ ובעה״ק ח״ד פי״ט). פי׳ וכנפיהם עפיפתם והסתלקותם למעלה ליכלל במקורם באהבה ויראה וכדכתיב אחרי ה׳ ילכו כאריה ישאג. פי׳ כאריה שבמרכבה ששואג והומה קדוש וגו׳ וכל חפצו וכל ישעו להתכלל ולהתבטל במציאות וכן שור גועה כו׳. ועד״ז נאמר וישרנה הפרות כו׳ הלך וגעו (בש״א סי׳ ו׳ ב׳), הוא פני שור שבמרכבה הנה בחי׳ זו של כנפיהם הם פרודות מלמעלה כל אחד ואחד לפי מדרגתו שמדרגת האחד מובדלת ומופרדת מחבירו וכדכתיב פני אריה אל הימין באהבה הוא מחנה מיכאל. ופני שור מחנה גבריאל מהשמאל ביראה. ופני נשר היא מדה ממוצעת בחי׳ רחמנות כנשר יעיר קנו כו׳. ועל זה נאמר ואשא אתכם על כנפי נשרים וגו׳ כי מחמת שהיו ישראל במצרים בחומר ובלבנים בגשמיות לא היו ראוים לזכות להמעלה הגדולה ויתירה שזכו במתן תורה פנים בפנים דבר ה׳ וגו׳ כ״א ע״י בחי׳ רחמנות שהם כנפי נשרים שעי״ז ואביא אתכם אלי (ועמ״ש בפ׳ בלק סד״ה מי מנה עפר יעקב). והטעם שכנפיהם פרודות הוא מפני שכל שפעם וחיותם הוא מבחי׳ מל׳ ית׳ וכדכתיב מלכותך מכ״ע המרומז באות ה׳ משמו ית׳ וכדכתיב בהבראם בה׳ בראם שהוא בחי׳ רוח פיו ית׳ כי וברוח פיו כל צבאם כמו, עד״מ הבל היוצא מן הפה וכמאמר באתא קלילא דלית ביה מששא וה׳ זו הוא בחי׳ ה׳ מוצאות הפה דהיינו כמו שהבל הדיבור מתחלק לה׳ מוצאות עד״מ כך בחי׳ רוח פיו ית׳ מתחלק להיות מדרגות חלוקות ומובדלות זו מזו ד׳ מחנות שכינה מחנה מיכאל פני אריה כו׳ כנגד ד׳ מוצאות. ומוצא הה׳ הוא בחי׳ גיכ״ק מוצא החיך בחי׳ עושה שלום במרומיו כי מיכאל שר של מים וגבריאל שר של אש ואין המים מכבים כו׳ מפני השפעה הכללית שבהם ממקור חוצבם אשר לבחינה זו כולם כאחד עונים באימה ואומרים קדוש כו׳. וזהו בוערות כמראה הלפידים היא מתהלכת בין החיות כו׳ פי׳ היא מתהלכ׳ ה׳ מתהלכ׳ דהיינו לפי שנמשך בהם השפעת בחי׳ הה׳ לפיכך בוערים ואומרים קדוש. (וז״ל הזהר בראשית דמ״א ע״ב היא מתהלכת מאן היא דא רוחא קדישא אתר דנפקו מינה ואיהי נהיר לון והיינו בחי׳ מלכות שהיא בחי׳ ה׳ דשם הוי׳ אך פי׳ רוחא קדישא היינו כדאיתא בפרדס ערך רוח שהמל׳ נקרא רוח הקדש כשמקבלת מחכמה שהיא נק׳ קדש ולכן בחי׳ זו היא גיכ״ק מוצא החיך שהוא נמשך מבחי׳ חכמה כמבואר בסמוך), והמשכה והשפעה זו נרמזת במלת ופניהם שיש עליו טעם זקף גדול שהוא הפסק מאמר להפסיק בין ופניהם לוכנפיהם כמ״ש רש״י לומר שפניהם פי׳ פנימיותם אינם פרודות כמו כנפיהם, שפנימיותם הוא בחי׳ גיכ״ק מוצא החיך כי חכו ממתקים כתיב ששם הוא בחי׳ המתיקות והטעמים כי חיך אוכל יטעם שהוא בחי׳ חכמה כו׳, ולפי שהשפעת אהבה ויראה הנמשך להם להיות כגחלי אש בוערות ולומר קדוש וברוך וימלוך כו׳ הוא מבחי׳ ה׳ זו שהוא עלמא דאתגליא דהיינו מחמת השגתם באור א״ס ב״ה הנמשך בעלמא דאתגליא ושהוא ממכ״ע וסוכ״ע כו׳. ולכן גם אהבתם ויראתם הוא בהתגלות ובתשוקה מורגשת. וכמ״ש מראיהם כגחלי אש בוערות כו׳ כלומר כגחלי אש אשר האש עודנה קשורה בגחלת ומתלהטת בו. (ועיין מזה ברבות בהעלותך פט״ו דרס״ג ע״ד ובשה״ש רבה ר״פ צאינה וראינה ובזהר ח״ג פ׳ צו ד׳ א׳ ב׳ ובת״ז ד״ג סע״ב ד׳ ב׳ ועמ״ש מענין אש בד״ה בפ׳ נסכים) וזהו ענין שרפים עומדים ממעל לו פי׳ ממעל כלומר במקום פתוח לרוחה דהיינו בגילוי עוז ותעצומות האהבה וכן בפרות שנשאו את הארון בימי דוד כתי׳ וישרנה הפרות כו׳ הלוך וגעו מפני שנשאו את הארון שהוא בחי׳ עלמא דאתגליא נשפע עליהם שפע אלקי להיות משוררות וגועות וכו׳ (עיין ברבות וירא ס״פ נ״ד ובפרק אין מעמידין דכ״ד ב׳ ובזח״א פ׳ חיי שרה דקכ״ג ובפ׳ תרומה דקל״ח א׳):
ב והנה השפעה והמשכה זו שנמשכת במלאכים להיות אריה שואג ושור גועה ולהיות בוערים כו׳ ועונים ואומרים קדוש כו׳ נקרא בשם שעורה כי שעורה הוא מאכל בהמה פי׳ מאכל והשפעת המלאכים הנקראים בשם בהמות וחיות פני אריה פני שור כו׳ ונקרא שעורה על שם שעור ה׳ פי׳ שיעור ומדה הנמשך מבחי׳ הה׳ (ועמ״ש בענין בה״א נברא העוה״ז בד״ה ראו כי ה׳ נתן לכם השבת) והיינו בחינת היא מתהלכת בין החיות להיות בוערים ולהיות מראיהם כגחלי אש ונמשך בשיעור ומדה להתחלק לד׳ מחנות השכינה לכל אחד במדרגתו ולהיות מדרגת האחד מובדל ומופרד מחבירו וכן מדרגת כל אחד ואחד היא נקצבת במדה שנמדד לו מששת ימי בראשית שלכן נקראו המלאכים עומדים שעומדים כל ימיהם במדרגה אחת בלי שום גירעון ותוספת ובלי שום שינוי. ושעורה בשין שמאלית כתיב מלשון וסביביו נשערה מאד וקדמונים אחזו שער (איוב י״ח כ׳) ודומיהם שהוא ענין רעדה כי וגבורתך ידברו וזעים וחלים מחיל כסא וכו׳ (ועמ״ש עוד מענין שער בשמאל ושער רישיה ושער בימין זה השער בפ׳ שלח בפ׳ ציצית ע״פ אני כו׳, ומזה יובן גם כאן שאח״כ בימי ספירת העומר ממשיכים מ״ט שערי בינה הוא שער בימין בחינת חסדים כו׳). והנה השפעת והמשכת בחינת שעורה הנ״ל במלאכים תלויה בעבודת ישראל למטה שבזמן שבית המקדש היה קיים היו מקריבים עומר השעורים והניף הכהן את העומר ובאתערותא דלתתא אתעדל״ע הוא חסד עליון שע״י הארת בחינת חסד עליון מלמעלה מאור א״ס ב״ה נעשה העלאת בחי׳ עומר היא בחינת עלמא דאתגליא ומקטיר הקומץ באש של מעלה כו׳, ועי״ז נשפע בחי׳ השעורה להיות מאכל בהמה במלאכים שיהיה להם בחינת בוערים כמראה הלפידים ולהיות שואגים קדוש וברוך וימלוך כו׳. ולכן העומר בא מתרומת הלשכה שהיה לכל ישראל חלק בו להיות השפעה זו ע״י כל ישראל כי קדש ישראל לה׳ ראשית תבואתה (בירמיה סימן ב׳ ג׳) ופירש״י ות״י שם קדש היינו תרומה ראשית תבואתה זהו העומר והיינו כי עצם נפש האלקית היא בחינת תרומה (כמ״ש ברבות פ׳ בראשית ר״פ י״ד ע״פ וייצר כו׳) וגם כי תרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה כמ״ש במשנה פ״ק דתרומות מ״ז ובגמרא פ״ק דגיטין (דל״א א׳) והוא ענין נשמות עלה במחשבה, אך יש בה ג״כ מבחינת ראשית תבואתה עומר שעורים מאכל בהמה ע״ד מ״ש אדם ובהמה תושיע הוי׳ ופי׳ בגמרא פ״ק דחולין (דף ה׳ ע״ב) שמשימים את עצמם כבהמה דכאי רוח ועוד כמ״ש לקמן דבתחלה נמשך הנפש מבחינת אופנים מסטרא דבעירו דכיא כו׳ ולזאת הנה בחי׳ נפש האלהי׳ שבישראל הוא בחינת ראשית ההמשכה שעל ידה נמשך בחינת התבואה והשעורים הנ״ל לעולם המלאכים בתוספת אור וגילוי זיו המתחדש מדי שנה בכל פסח כמארז״ל בפסח על התבואה (ועיין בזח״א ויחי דרכ״ו ע״ב בפי׳ תבואתה בה״א. וע׳ מק״מ שם) ומתוספת וריבוי גילוי אור והזיו שבעולם המלאכים נמשך ומשתלשל למטה מטה לנפש הבהמית שבישראל (ועיין לקמן סוף הדיבור) שתתהפך מחשוכא לנהורא וכו׳ דהיינו לשבע מדות הקדושות שממשיכים בז׳ שבועות ימי הספירה וכל אחד כלולה מז׳ כו׳ (וכמ״ש לקמן):
ג והנה כל זה הוא בחינת שעורה שמתגלה בפסח ראשית קצירכם שהוא ענין השגת הנפש בחי׳ גילוי אור א״ס ב״ה בעלמא דאתגליא איך הוא ממכ״ע וסכ״ע וכו׳ לכל נפש כפי אשר תוכל שאת השגתה. כאשר יעמיק האדם בדעתו ויתבונן בגדולתו ית׳ כל חד לפום שעורא דיליה (וע׳ בפי׳ קצירה במא״א אות ק׳ סל״ב ועמ״ש בד״ה והי׳ מספר בנ״י לידת המוחין כו׳). אך בשבועות הוא גילוי בחינת חטה שהוא גילוי מה שלמעלה מהדעת והשגה וכמארז״ל עץ הדעת חטה היתה שאין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום כו׳ שידיעת התינוק שקורא אבא ואימא אינה ידיעה נגלית בהשגה והבנה המושכלת בטעם מושג ומובן שהרי אינו יודע איך הוא אביו ולמה צריך לאהוב אותו אלא שקורא אבא מפני שנפשו קשורה בנפש אביו בלי שום טעם ודעת ולא עוד אלא שההתקשרות ההוא חזק מאד שיש לו געגועים אחר אביו וקשה עליו פרידתו עד שגועה בבכיה ונותן את נפשו ממש בבכייתו. והיינו מפני שהדעת ההוא שנתחדש בתינוק מחמת החטה הוא ענין גילוי הדעת הנעלם שלמעלה מעלה מן הדעת המושג והמובן ולכן ההתקשרות שלו חזקה מאד עד מיצוי הנפש ממש, כי אהבה זו נפלאתה מאד מכאשר תוכל הנפש שאת השגתה ואין כח בנפש לכלוא את הרוח האהבה שיסודתה ושרשה שממנה לוקחה הוא הדעת הנעל׳ שהוא עליון וגבוה מהדעת המתפשט בכחות הנפש והשגתה אלא הוא גילוי בחינת ההעלם עצמו להיות ביטול כחות הנפש שתהא הנפש נכספה וגם כלתה כו׳ (ועמ״ש מענין פי׳ מוחין דאבא שלמעלה מדעת המושג בד״ה להבין מ״ש בהגדה מצה זו כו׳). והנה ככל הדברים האלה וככל המשל הזה כך הוא ענין גילוי בחי׳ חטה בשבועות ע״י מתן תורה שעל כל דבור פרחה נשמתן והיינו בחי׳ מסירת נפש למסור נפשו באחד מחמת גילוי בחי׳ אנכי מי שאנכי הוא בחי׳ עצמותו ומהותו שאינו בגדר תפיסא והשגה כלל דלית מחשבה תפיסא בי׳ כלל. ובזה יובן מ״ש אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. ולכאורה אין זה שבח ומעלה כ״כ לפני המקום שהיה הוצאת יש מיש. והלא גדלה מעלתו אשר עשה שמים וארץ שבריאתם הוא יש מאין וגם שמים לרום וארץ לעומק וכו׳. אך יובן עם הנ״ל כי הנה מצרים למעלה הוא מצר ים דהיינו מה שים החכמה הוא בבחי׳ מצר וגבול בגדר השגת הנבראים בגדולתו ית׳ והיינו בגילוי זיו והארתו הודו על ארץ ושמים כו׳. איך שהוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכו׳, אבל בהתגלות אנכי מי שאנכי הרי הוצאתיך מארץ מצרים למעלה מעלה מגדר ההשגה וכן יש בחי׳ מצרים למטה כשהאדם בבחי׳ מצר וגבול כל אחד לפי מה שהוא נתון בתוך מאסר הגוף המגבילו שלא לצאת חוץ לגדרו וגבולו. משא״כ בהגלות נגלות בנפשו בחי׳ אנכי מי שאנכי אזי תכסוף ותכלה אליו לצאת מנרתיקה הוא מאסר הגוף במסירת נפש ממש למסור נפשו באחד וזהו מעלת ומדרגת בעל תשובה כו׳. ולכן במתן תורה היו רואים את הנשמע ושומעין את הנראה דהיינו מה שהיה בבחי׳ שמיעה מרחוק שהוא בחי׳ ההעלם בא לידי גילוי וראיה ומה שהיה בבחי׳ ראיה והשגה נסתלק למקורו לבחי׳ ההעלם בחינת שמיעה לפי שאז היה גילוי ההעלם עצמו כנ״ל (ועמ״ש בד״ה וידעת היום בענין שלום שלום לרחוק ולקרוב). והנה בחי׳ ומדרגה זו נמשכה לישראל במתן תורה שנתינת התורה היא גילוי בחי׳ זו שהתורה והמצות הם נמשכין מאור א״ס ב״ה עצמו ממש מבחי׳ ההעלם עצמו שלמעלה מעלה מבחי׳ הארה שבירידת המדרגות וסדר ההשתלשלות בעלמא דאתגלייא כי התורה והמצות עליהם נאמר אם בחקותי תלכו בחי׳ אותיות שבחקיקה כו׳ כמ״ש במ״א. הגם שמלובשים בענינים גשמיים מ״מ הרי אור א״ס ב״ה עצמו מלובש בהם כמו עד״מ הנשמה שמתלבשת בגוף וכח הראיה שבמוח מלובש בעין וכח השמיעה המלובש באזן גשמי שהעין והאזן עם היותם גשמים נעשים כלים להיות פועל בהם כח הראיה והשמיעה שבמוח לצאת מן ההעלם אל הגילוי כך התורה והמצות הם בחי׳ כלים לאור א״ס ב״ה המלובש בהם שבהם ועל ידם מתגלה אור א״ס ב״ה בגילוי ממש. וזהו בחי׳ שתי הלחם שהיו מקריבין מחטה בשבועות כי חטה היא בחי׳ כ״ב אתוון דאורייתא ושתי הלחם על שם הפסוק לכו לחמו בלחמי וגו׳ פי׳ לחמו אתם לחם תורתכם בלחמי דוקא דהיינו להיות גילוי תורתו בחי׳ אנכי מי שאנכי. וכמ״ש והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך וגו׳. והיינו ע״י בחי׳ לכו. וכמ״ש אם בחקתי תלכו דהיינו להיות בבחי׳ הליכה מן המקום אשר עמד שם ולמסור נפשו באחד וכמ״ש שמע ישראל וגו׳ ה׳ אחד. והיו הדברים וגו׳:
ד אך כדי להגיע למעלה ומדרגה זו להיות בחי׳ גילוי אנכי מי שאנכי בשבועות זמן מתן תורתנו צריך לספור ספירת העומר והוא שהכתוב אומר תספרו חמשים יום כי הנה נ׳ שערי בינה שהוא ענין גילוי אור א״ס ב״ה להיות בחי׳ התבוננות בגדולת א״ס ב״ה הם מ״ט בחינות והם מרומזים בפסוק לך ה׳ הגדולה וגו׳ שהם ז׳ מדות עליונות וכל אחד כלול מז׳ הרי מ״ט ושער החמשים הוא שער העליון הכולל כל הבחינות שבשער ההוא כלולים כל המ״ט בחינות והיו לאחדים באחדות אחד ואינן ענפין מתפרדין כמו למטה (וז״ל הע״ח שער א״א פי״ד ויש שער נ׳ הכולל כל המ״ט כו׳ וכ״ה בהרמ״ז פ׳ אמור בדף צ״ו ע״ב ובפ׳ פנחס בדף רנ״ג ע״א ובפ׳ בראשית בדף ח׳ ע״א בד״ה אזדמנת למהוי. וכן הוא ג״כ באריכות בפרדס שער השערים פ״ה) והשער ההוא הוא שער המחבר כל המ״ט שערים למקורן ושרשן במאצילן ב״ה כי בו ועל ידו נמשך גילוי בחי׳ אנכי מי שאנכי הוא בחי׳ עצמיות אור א״ס ב״ה לכל המ״ט שערים (ע׳ בפרדס שם פ״ז בשם הת״ז והוא סוף תיקון כ״ב כ״ע איהו שלימו דחמשין שערי בינה כו׳ וכ״ה בע״ח שם ועיין לעיל בפ׳ יתרו בד״ה מראיהם ומעשיהם) ולכך כתיב תספרו חמשים יום להיות אחוזים בשער החמשים שבו ועל ידו יהיה גילוי אנכי וספירה זו היא המשכה למטה לבחי׳ עומר השעורים שיהא גילוי אנכי גם בבחי׳ עומר השעורים למטה. כי הנה כל אדם יש לו נפש החיונית שהיא הבהמיות מבחי׳ בהמה וגם נפש אלהית כד אתיליד יהבין ליה נפשא מסטרא דבעירא דכיא זכה יתיר כו׳ וכמ״ש בזהר ר״פ משפטים (דצ״ד ע״ב) ושפעה וחיותה מבחינת שעורים מאכל בהמה כו׳, וכדי שתהא גם נפשו הבהמית ברצונה ליכלל באחד ולמסור נפשו כו׳ ולאתהפכא חשוכא לנהורא צריך שיהיה גם בה גילוי בחי׳ אנכי כדי שעי״ז תכסוף ותכלה אליו ית׳ בביטול מהותה כו׳. והמשכה זו היא מעט מעט מתחלה יום אחד כו׳ ואח״כ אומרים שני ימים כו׳, הרי יש כאן שני ימים שנמשכו למטה ואין אומרים יום שני לפי שאין זו בחי׳ והמשכה מדרגה אחרת אלא הכל הוא המשכת בחי׳ ומדרגות שער החמשים הכולל ומיוחד במקורו רק שנמשך מעט מעט וכשסופרין וממשיכין כל המ״ט בחי׳ ממילא מגיעין בשבועות לשער החמשים ונעשים חמשים יום בשבועות, אך א״צ לספור ולהמשיך לעומר אלא מ״ט בחינות כדי לחבר ולקשר ענפין דמתפרדין למטה ולהעלותן ולקשרן למקורן ושרשן ולייחדן במאצילן ב״ה ע״י שער החמשים וכו׳: ועוד יובן ענין ההפרש בין בחי׳ שעורה שעור ה׳ מוצאות הפה ובין בחי׳ חטה שהוא ג״כ כ״ב אותיות התורה שזהו ע״ד שנתבאר בד״ה כי תשמע בקול בענין מפתחות החיצוניות ומפתחות הפנימיות ועמש״ל בד״ה וארשתיך לי בענין חצר החיצונה וחצר הפנימית כו׳ ע״ש ועמ״ש בד״ה אני ישנה בענין האותיות שאלוני על בני כו׳ והיינו מ״ש כאן שע״י בחינת חטה יודע לקרות אבא כו׳:
הוסיפו תגובה