בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו שנא׳ (תלים סי׳ ק״ג כ׳) ברכו ה׳ מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו ברישא עושי והדר לשמוע. (בגמרא פ״ט דשבת דפ״ח סע״א). להבין ענין זה צריך מתחלה להבין ענין מתן תורה והלא כבר קיים אברהם אבינו ע״ה את כל התורה עד שלא ניתנה כמ״ש וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורתי, ופרט ד׳ דברים משמרתי אלו מצות ל״ת. מצותי אלו מצות עשה וחקותי ותורתי אלו בחי׳ פנימיות של מצות עשה ולא תעשה. וכמ״ש למען אשר יצוה את בניו וגו׳ והרי היתה התורה ירושה להם מאבותיהם. וגם להבין ענין ירידת ה׳ על הר סיני בקולות וברקים בעשרת הדברות ועל כל דבור ודבור פרחה נשמתן ומה כתיב בהון לא תרצח לא תנאף וגו׳. שהם דברים פשוטים שגם שכל אנושי מחייבן. ויובן כל זה בהקדים מה שכתוב במשנה תורה אחר עשרת הדברות כי ישאלך בנך מחר לאמר. מה העדות וגו׳. ואמרת לבנך וגו׳. ויצונו ה׳ לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה׳ וגו׳. והוא שאלת בן חכם כמ״ש בירושלמי (פרק ערבי פסחים ה״ד) בהיות כי הנה כלל כל המצות לא שייך אל הנשמה רק בהיותה מלובשת תוך הגוף הגשמי אשר מצאהו רעות רבות ועליו שייך הציווי סור מרע שהגוף נמשך אחריו ועשה טוב בקיום מצות עשה המצות מעשיות בגשמיות כמו ציצית ותפילין ושופר וסוכה ולולב ודומיהן. משא״כ הנשמה לעצמה בטרם ירידתה לעוה״ז להתלבש בגוף לא היתה צריכה לכך וא״כ למה זה ירדה הנשמה כל כך להתלבש בגוף גשמי בשביל קיום מצות מעשיות ומה יתרון לה בכל עמלה, וע״ז תירץ לנו הכתוב כי תכלית כל המצות כדי ליראה את ה׳ וגו׳. וביאור הענין הנה כתיב לך ה׳ הגדולה וגו׳ (בד״ה א׳ כ״ט) כי מה שהקב״ה נק׳ גדול כמ״ש גדול ה׳ ומהולל מאד אמרו רז״ל אימתי נקרא גדול כשהוא בעיר אלקינו פי׳ כי מה שנקרא גדול על שם גדולתו שמתפשט מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין להוות מאין ליש כל הנאצלים והנבראים וכו׳ ולהחיותם ולקיימם כדכתיב אתה עשית את השמים וגו׳ ואתה מחיה את כולם  וכמה רבוא רבבות עולמות תלוי במאמרו. כמ״ש היש מספר לגדודיו וגו׳. הנה מדת גדולה זו אינה נחשבת ואינה נקראת בשם גדולה כלל אלא בהתהוות כח הפועל בנפעל ע״י עשרה מאמרות בצירופי אותיות כמ״ש במ״א (וזשארז״ל פ״ט דברכות דנ״ח סע״א לך ה׳ הגדולה זו מעשה בראשית). והנה האותיות נקראין אבנים והצירופים נקראו בתים כמ״ש בספר יצירה שני אבנים בונות שתי בתים וכלליות כל הצירופיםנקרא ב שם עיר (ועמ״ש בד״ה אלה פקודי המשכן בענין פי׳ כעיר שחוברה לה יחדו י״ל דהיינו צירופי אותיות המחשבה המהווה עלמין סתימין וצירופי אותיות הדבור המהוה עלמין דאתגליין). וזהו אימתי נקרא גדול כשהוא בעיר אלקינו. אבל לגבי קוב״ה בכבודו ובעצמו אינו נקרא בשם גדול כלל כי אני ה׳ לא שניתי כתיב ואתה הוא קודם שנברא העולם כו׳ ובמקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו כי נשגב שמו לבדו רק הודו על ארץ ושמים בחי׳ הוד וזיו לבד שמתגלה בחי׳ מציאת התפשטותו ולא מהותו כי ולגדולתו אין חקר כתיב. וזהו לך ה׳ הגדולה שמדת גדולה זו בטל אליך ואינה עולה בשם כלל, (וזהו לך הוי׳ הגדולה שלהיות התהוות בחי׳ גדולה זהו ע״י שם הוי׳ דהיינו יו״ד צמצום כו׳ ולכן בחי׳ גדולה זו כלא חשיבא לגבי עצמותו ית׳ ובחי׳ אין ממש. וע״ד שנתבאר בד״ה אחרי ה׳ אלקיכם תלכו בפי׳ שהבריאה נק׳ יש מאין. שנמשך ונתהוה מהארה בעלמא שהיא בחי׳ אין וכלא חשיבא אצלו ית׳ וכמ״ש לקמן אות ג׳ שאצלו ית׳ כל מה שלמעלה נקרא בחי׳ יש לגבי שלמטה הימנו כו׳ ע״כ גם בחי׳ הגדולה שבבחי׳ עיר אלקינו היינו הדבור עליון המהווה מאין ליש נקרא אין ממש ועמ״ש מענין לך ה׳ הגדולה בת״א פ׳ ויצא בד״ה וישכם לבן. ובפ׳ וארא בד״ה וידבר אלקים אל משה). (וע׳ עוד על פסוק זה ברבות ר״פ ואלה המשפטים. ובפ׳ במדבר פרשה א׳ דר״י ע״א זח״א בראשית דל״א סע״ב. ויחי דרמ״א סע״א. ח״ב פ׳ בא מ״ב סע״ב. ח״ג אמור פ״ט א׳ צ״ב א׳. נשא קל״ז ב׳. האזינו דרצ״ה סע״א). וכמשל דבור האדם שבטל לגבי מקור חוצבו שהוא הבל הלב כך כביכול עד״מ הנה כתיב דבר מלך שלטון שבחינת גדולה והתפשטות זו נקרא בשם דבור שכמו הדבור של האדם אינו אלא לזולתו כך גדולה והתפשטות זו אינו אלא להוות כל הנמצאים וכו׳ וכשם שאין ערך דבור אחד של אדם לגבי מדותיו ומכ״ש לגבי השכל. כך אין ערך מדת גדולה זו שהיא רק התפשטות מב׳ אותיות משמו של הקב״ה כמ״ש בי״ה ה׳ צור עולמים ביו״ד נברא עוה״ב ובה׳ עוה״ז וכמו שהיא במדת גדולתו ית׳ כך הוא בכל מדותיו כי כל בשמים ובארץ כתיב שהכל בטלים אצלו ית׳. (ועיין מענין כי כל בשמים ובארץ ברבות ר״פ תרומה. זח״ב משפטים קט״ז א׳ נשא קמ״ח א׳. שלח קס״ח ב׳. פנחס דרנ״ז סע״א. וז״ש ברבות ריש קהלת ע״פ הבל הבלים ששבעה הבלים שאמר קהלת כנגד שבעת ימי בראשית כו׳ ע״ש שהם בחי׳ ז׳ מדות הנ״ל שהם רק בחי׳ הבל והארה בעלמא שאין נוגע כלל למהותו ועצמותו ית׳. וע׳ מזה בזח״ג תזריע דמ״ז ב׳). וכך הוא בבחי׳ חכמתו ובינתו ית׳ שאפילו בחי׳ חכמה עילאה קמיה ית׳ כלא ממש נחשב אלא שכך עלה ברצונו להמשיך אור א״ס ב״ה בעשר ספירות שתהיינה בחי׳ חכמה ובינה כו׳. וכמאמר רז״ל בראשית נמי מאמר הוא שראשית הגילוי הוא בחי׳ חכמה ג״כ אינה אלא בחי׳ מאמר ועשיה כי מאמר ועשיה הכל אחד כמאמר ברוך אומר ועושה. והנה כתיב ה׳ בחכמה יסד ארץ פי׳ שבחי׳ ארץ היא בחי׳ דבר ה׳ דעשרה מאמרות שנברא העולם יסודו של בחינת הדבור הוא בחכמה (עמ״ש מזה באג״ה ע״פ ארץ אשר כו׳ עיני ה׳ כו׳ וע״פ ויעש דוד שם) כמו ע״ד משל באדם הגשמי שצרופי האותיות הם מחכמה שהרי התינוק כל זמן שאין בו דעת לא יכול לדבר. וזהו בראשית ברא אלקים ות״י בחוכמתא.  ואמרו רז״ל בראשית נמי מאמר הוא פי׳ כדי שיומשך דבר ה׳ למטה בתחתונים יהי אור וגו׳ יהי רקיע וגו׳. הוצרך להיות ראשית הגילוי בחכמה בכללות. ואח״כ נחלק לפרטיות בתשעה מאמרות אחרות ותרגם אונקלוס בראשית בקדמין רומז על בחינה יותר עליונה שהוא ענין קדמות השכל מחשבה קדומה דהיינו בחי׳ רצון העליון מקור להיות בחי׳ חכמה ראשית הגילוי כי מה שהחכמה נקרא ראשית הוא בערך הנאצלים והנבראים וכו׳ משא״כ לפניו ית׳ הרי רם ונשא רבבות מדרגות כו׳ שאפילו שנקרא חכים ולא בחכמה ידיעה וכו׳ מ״מ הרי לית מחשבה תפיסא ביה ולא שייך לקרותו אפילו בשם זה כלל ועליו נאמר כולם בחכמה עשית שאפילו חכמה עילאה נחשבת כעשיה גשמיות לפניו. וזהו סוף מעשה במחשבה תחלה. פי׳ מה שהוא ראשית הגילוי שהוא בחי׳ חכמה הוא סוף מעשה של הקב״ה ע״כ תרגם אונקלוס בראשית בקדמין שהוא מחשבה קדומה להיות מקור לבחינת החכמה שתהיה ראשית הגילוי והוא בחינת רצון העליון והוא מקור התורה והמצות: קיצור. ברישא עושי דברו והדר לשמוע. ענין מתן תורה. ועל כל דבור פרחה נשמתן. ענין ויצונו כו׳ ליראה את. שזה תכלית כל המצות ותכלית ירידת הנשמה לתוך הגוף. לך ה׳ הגדולה. אימתי גדול כשהוא בעיר. בחי׳ הדבור עליון אבל אצלו ית׳ גדולה זו כלא חשיב ונק׳ אין כי כל כו׳. בראשית ח״ע נמי מאמר הוא. ות״א בקדמין בחי׳ רצון העליון מחשבה קדומה:
ב והנה כדי להיות צמצום זה וענוה זו לירד ולהתלבש בבחי׳ הדבור הנק׳ גדולה שזהו ירידה גדולה וכמארז״ל במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו. פי׳ שאין לך ענוה עצומה יותר מההשפלה להתלבש בבחי׳ הגדולה כו׳ מאחר שהוא באמת כאין ואפס חשיבא אצלו ית׳ וכנ״ל בענין הבל הבלים כו׳. הנה הוא ע״י תורה ומצות וכמארז״ל ע״פ בראשית ברא בשביל התורה שנקרא ראשית כו׳ גם כמאמר הספרי פ׳ האזינו אחד משלשה קנינים שקנה הקב״ה בעולמו תורה קנין אחד כו׳ שהקנין מורה על דבר שהוא יקר ביותר (וכמ״ש במ״א). והנה המצות נזכר בזהר שרמ״ח פקודין הם רמ״ח אברין דמלכא. פי׳ כמו דרך משל אבר שהוא בשר וגידין ועצמות שהם בחי׳ כלי והאור והחיות מתפשט בתוכן וכללותן נקרא בשם אבר כך המצות הם כלים לרצונו ית׳ שבהם ועל ידם מתפשט אור וחיות רצון העליון ית׳ מסובב כל עלמין להיות בחינת ממכ״ע בבחי׳ גילוי בתחתונים ע״ד שיתבאר (לקמן אות ג׳) בפי׳ ליראה את ה׳ והיינו ע״י ישראל עושי המצוה כמ״ש אשר קדשנו במצותיו כו׳ (ועמ״ש בד״ה וידבר משה אל ראשי המטות גבי כי על כל מוצא פי ה׳ יחיה האדם). והנה התורה היא בחי׳ הדם היא הנפש שהוא הוא הממשיך רוח חיים באברים מן הנפש עצמה והוא מקור חיות הנפש באברים (עיין לקמן בשיר השירים בד״ה לסוסתי ברכבי בדרוש השני) כך הוא ענין התורה שהיא נותנת חיים לבחי׳ המצות עצמן. וזהו זאת התורה אדם א׳ ד״ם שהן הם פירושי המצות ופרטי הלכותיהן איך שתהיה המצוה כתיקונה, ובזה יובן מארז״ל כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה שנאמר זאת התורה לעולה וכו׳, ואמרו על פסוק ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה אלו תלמידי חכמים וכו׳ ולמה תהיה א״כ מעלת התורה זו עדיפא מהמצות עצמן שאינם נוהגות אלא בזמן שבית המקדש היה קיים דוקא במקום מזבח ותלמידי חכמים העוסקים בתורה בכל מקום ובכל זמן מעלה עליהם הכתוב וכו׳ וכן בשארי מצות התורה יש מהן שתלוין בזמן כמו שבת שופר סוכה ולולב אין נוהגין אלא בזמן. אבל שלא בזמנן לאו מצוה היא כלל. משא״כ ת״ת שהוא מצוה בכל זמן לעסוק בדברי תורה ואפילו בהלכות שבת וסוכה וכו׳. אלא הענין הוא כנ״ל שהתורה היא בחי׳ הדם הממשיך חיות לכל האברין בשוה בכללותן. משא״כ המצות שהם אברין דמלכא עד״מ יש בהן  התחלקות עת וזמן כמ״ש לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים פי׳ שהמצות אע״פ שהן חפץ ורצון ה׳ יש בהן עת וזמן לפי שהם תחת השמים פי׳ שהם למטה מבחינת התורה הנק׳ שמים לפי שהמצות הם התגלות המשכות הרצון להאיר אור א״ס ב״ה באיזה בחינה. כמו עד״מ לעשות סוכה וכו׳ שהוא התגלות אור א״ס ב״ה בבחינה עליונה ומדרגה עליונה מאורות עליונים מפני שכך עלה ברצונו והתורה היא התנהגות באיזה אופן תהיה ההתגלות הזאת כמו עד״מ בסוכה שתהיה דוקא ז׳ על ז׳ טפחים ושלא תהיה סככה מדבר המקבל טומאה וכיוצא בהן הרבה פרטי דינין באיזה אופן דוקא יהיה המשכות הרצון ואז דוקא יהיה שורה ומתגלה אור א״ס ב״ה בבחינה זו עד״מ בעל הבית מסדר בביתו שכלי פלוני יעמוד במקום פלוני וכלי פלוני במקום פלוני. וכך הוא ענין בחי׳ התורה שנעשה כמו בעל הבית לעסק המצות ולכן נמשלו המצות להיות נקראים בשם אברים דמלכא שהחיות המתפשט בתוכן הוא לחלוחית המגדלם לבד בבחי׳ קרירות משא״כ התורה נמשלה לדם בחי׳ אדם א׳ ד״ם שהדם הוא הנפש והוא הוא הממשיך עיקר החיות ורוח החיים אשר בקרבו ולא בבחי׳ הגדלה לבד ולכן היא למעלה מבחינת מקום וזמן. וזהו זאת התורה אדם פי׳ האדם שעל דמות הכסא דמות כמראה אדם בחי׳ אדמה לעליון בחי׳ סוכ״ע למעלה מבחי׳ מקום וזמן. וכמ״ש הנה מקום אתי וגו׳ שלגבי החיות מעלה ומטה שוין כמו שאנו רואים בחוש שהדם הוא הנפש המתפשט בתוכם להגדילן נעשה כמוהם והיו לבשר אחד ממש ויש בהם התחלקות האברים ולכן הם נתונים תחת הזמן והמקום אבל התורה שאינה בבחי׳ התגלות המשכות הרצון בלבד רק בחי׳ התגלות הנהגות הרצון כנ״ל, והרי היא ממשכת הנהגות הרצון העליון לתוך הרצון המתפשט בתוך המצות הרי מקור המשכה זו נק׳ בחי׳ רעוא דכל רעוין שאינה בגדר מקום וזמן כלל (ולכן ארז״ל ע״פ וכל חפצים לא ישוו בה אפילו חפצי שמים כו׳ )(ועמ״ש ע״פ אחרי ה׳ אלקיכם תלכו גבי ובקולו תשמעו ומ״ש בד״ה כי ביום הזה יכפר): קיצור. ענין בראשית בשביל התורה, וענין רמ״ח אברי דמלכא עת לכל חפץ. וענין התורה שנק׳ אדם. וכל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה. וכל חפצים לא ישוו בה):
ג והנה תכלית ענין התורה והמצות בהמשכת גילוי רצונו למטה הוא שהכתוב אומר ויצונו ה׳ לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה׳ וכו׳ דהנה כתיב יראו את ה׳ קדושיו. וצ״ל מהו קדושיו דוקא הלא כתיב ייראו מה׳ כל הארץ. אך הענין כנודע מ״ש במ״א על פסוק כי לא מחשבותי מחשבותיכם שלפניו ית׳ כל מה שלמעלה נק׳ בחי׳ יש לגבי שלמטה הימנו כמ״ש להנחיל אוהבי יש משא״כ ממטה למעלה כל מה שלמטה הוא מושג ונראה לעין כל בשר נק׳ יש לגבי שלמעלה הימנו שנק׳ אין. שאינו מושג ונראה. וזהו עיקר המשכה של גילוי רצונו ית׳ למטה להיות ממטה למעלה שוה כמו מלמעלה למטה, וכמו שמלמעלה למטה הכל בטל לפניו ית׳ וכאין ואפס ממש כמ״ש לך ה׳ הגדולה וגו׳ וקמיה כולא כלא חשיב ממש כך יהיה בבחי׳ גילוי ממטה למעלה וראו כל בשר יחדיו וגו׳ ובאו במערות צורים ובמחילות עפר מפני פחד ה׳ וגו׳ להיות בטל אליו ית׳ ועד״ז הוא ההפרש בין מ״ש ייראו מה׳ כל הארץ שהיא יראה תתאה כמו שנדמה לנו שלמטה היש. אבל פי׳ יראו את ה׳ היינו שיהיה בחי׳ את הטפל לשם הוי׳ דהיינו ביטול ממש כמו שלמעלה היש ולמטה כלא חשיבא וזהו כי אין מחסור ליראיו שיהיה בבחי׳ אין וביטול ועי״ז אין מחסור כו׳. ובחי׳ יראה עילאה זו נמשך ע״י עסק התורה שע״ז אמרו אם אין חכמה אין יראה וכמ״ש לקמן בד״ה וידבר אלקים כו׳ אנכי הוי׳. וזהו יראו את ה׳ קדושיו שבחי׳ יראה זו נמשך ע״י אשר קדשנו במצותיו וזהו ויצונו כו׳ ליראה את ה׳ דוקא. ובחי׳ יראה  גדולה זו בבחי׳ גילוי רצון זה בגילוי רב ועצום היה בשעת מתן תורה (עמ״ש לקמן סד״ה וידבר אלקים את כל הדברים בשם הרבות יתרו פכ״ט בענין אריה שאג מי לא יירא דקאי על מתן תורה) על הר סיני בקולות וברקים ועל כל דבור פרחה נשמתן עד שאמרו רז״ל שפסקה זוהמתן אל תקרא חרות אלא חירות ממלאך המות ושיעבוד עד חטא העגל כו׳. (ועי׳ מענין חרות על הלוחות פ״ה דעירובין דנ״ד סע״א. ובפ״ו דאבות רבות פ׳ משפטים ר״פ ל״ב. כי תשא פמ״א קנ״ו ב׳. ס״פ מ״ז קס״א ג״ד. פקודי פנ״א קס״ג ד׳. מצורע פי״ח קפ״ה ב׳. נשא פ״י דר״מ ע״א. פי״ג רנ״ד א׳. בקרבן יששכר. שלח לך פט״ז רס״ז ד׳. זח״ב יתרו פ״ד משפטים קי״ד א׳ תצוה קפ״ג א׳ בשלח מ״ה ב׳. ח״א בראשית דל״ז סע״ב חיי שרה קל״א ב׳ ויקרא ד״ו ע״ב). ועל כן הוצרך לעבודתנו מעט מעט כו׳ וכמ״ש מעט מעט אגרשנו וגו׳. וזהו יתרון מעלת נתינת התורה לישראל בשעת מתן תורה. הגם כי האבות ג״כ קיימו התורה הנה כתיב באברהם וישמור משמרתי שנק׳ משמרת מצותי שלא נתנה עדיין להאיר על הארץ בגילוי רב ועצום כבשעת מתן תורה (וע׳ מענין עקב אשר שמע כו׳ בשמות רבה ר״פ א׳. ויקרא סוף פ׳ ב׳ שה״ש רבה בפסוק חכו ממתקים בגמרא יומא כ״ח ב׳ נדרים ל״ב א׳ שלהי קדושין פ״ב א׳ ועמ״ש מזה בד״ה משה ידבר). ובא הדבור לא תרצח וגו׳ שיומשך חיות גילוי רצונו ית׳ למטה אפילו בענינים אלו בשמירת לא תעשה זו. וענין לא תרצח כי הנה כתיב שופך דם האדם באדם כי זה לעומת זה עשה אלהים אדם בליעל הוא היצה״ר נגד אדם דקדושה. והנה ישראל עלו במחשבה ולכן הם גורמים ע״י חטאם במעשה דבור ומחשבה בחי׳ שפיכת דם וחיות אדם דקדושה באדם דקליפה. וכן עד״ז בשאר עבירות לא תנאף שלא יגרמו שפע לבטלה לחיצונים. וכן לא תגנוב וגו׳ שהוא ע״י שמירת וזהירת מצביעות ופניות כו׳. והנה בשעת מתן תורה הדבור בעצמו גוזר אומר לא תרצח פי׳ לשון עתיד שלא תהיה בחי׳ זו נראית לעולם. כי העתיד והציווי שניהם משמשין בלשון אחד אבל לאחר החטא שהוצרך לעבודתנו הוא ע״י דבורינו שאנו מדברים דברי תורה ממשיכין מעט מעט מרצונו העליון כמ״ש ואשים דברי בפיך ועי״ז יתמו חטאים מן הארץ. והנה התורה שבכתב היא עץ חיים למחזיקים בה ותורה שבעל פה נקרא בזהר אילן דטוב ורע שבו מפרידין הטוב מן הרע (וכמשנ״ת באריכות באגה״ק ד״ה בר״מ פ׳ נשא והמשכילים יזהירו). כמו עד״מ בשעה שלומדין אלו טריפות בבהמה כו׳ ואלו כשרות כו׳. נעשה בירור והבדלה בין הטמא לטהור ויתפרדו כל פועלי און כהמס דונג מפני אש וגו׳ עד ימות המשיח שיעביר רוח הטומאה מן הארץ וכתיב ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד ולמהוי אחד באחד וזהו מצות ראיה יראה כל זכורך כדרך שבא לראות כך וכו׳ (רפ״ק דחגיגה). פי׳ כשם שמלמעלה למטה קמיה כולא כלא חשיב כך הוא מלמטה למעלה כנ״ל. וזהו כי עין בעין יראו שיהיה ראיית העין שלמטה שוה ומכוון לראיית העין שלמעלה ועמ״ש סד״ה כי תשמע בקול גבי לעשות הישר בעיני ה׳ אך עכשיו בזמן שאין בית המקדש קיים אומרים ואין אנו יכולים לראות ולהשתחוות כו׳. והיינו מפני חטאינו כו׳. כי עונותיכם מבדילים ביניכם לבין אלהיכם פי׳ שעון עושה הבדל והפרש בין ראיית עין שלכם לבין ראיית עין אלהיכם שעי״ז קוב״ה סליק לעילא ונהר יחרב ויבש יחרב בבית ראשון ויבש בבית שני וכו׳ שאפילו בבחי׳ בית ראשון בחי׳ בראשית נמי מאמר הוא בחי׳ חכמה יחרב ויסתלק בחי׳ המשכת גילוי אלהות ית׳ ומכ״ש שיבש בבית שני שהוא בחי׳ גילוי המדות שבלבבו (ועיין מענין זה בזהר בראשית ד״ו ע״ב ודכ״ו ע״א ובפ׳ שמות ד״ט ע״ב) והדבר תלוי בתשובה (עמ״ש ע״פ כי ההרים ימושו) שע״י התשובה ומעשים טובים יתגלה האור כי טוב והיינו ע״י מרירות נפשו בהיותו ממארי דחושבנא כמו שהיה  במצרים כמ״ש וימררו את חייהם בעבודה קשה וגו׳. ואזי זכו ותעל שועתם אל ה׳: קיצור. שתכלית ענין התורה והמצות ליראה את ה׳ יראו את ה׳ קדושיו. והיינו הגילוי כמו שלמעלה היש ולמטה כאין ואפס ממש וכנ״ל בפי׳ לך ה׳ הגדולה. וגילוי זה היה בשעת מ״ת. וזהו היתרון על קיים אברהם כו׳. לא תרצח לא תנאף. ל׳ ציווי ול׳ הבטחה. ועכשיו הבירור ע״י דבור התורה וזהו כדרך שבא לראות. ואין אנו יכולים כו׳ וענין תשובה:
ד והנה בחי׳ ראיה זו וביטול זה הוא נקרא לשמוע בקול דברו בחי׳ שום תשים עליך מלך וגו׳ לשמוע בקולו ולדבקה בו וליבטל אליו ית׳ (וזהו פי׳ לשמוע בקול דברו. דברו ממש ע״ד מ״ש לע״ל וראו כל בשר יחדו כי פי ה׳ דבר היינו ולא יכנף עוד מוריך שלא יהיה עוד לבושים המסתירים על הדבור עליון להיות נראה העולם ליש ודבר נפרד כי אם יראו הכל איך שדבר ה׳ הוא המהוה ומחיה וכולא קמיה כאין ואפס ממש וכמ״ש בסש״ב פ״כ וכ״א ועמ״ש מזה סד״ה והניף ידו על הנהר. וזהו פי׳ לשמוע בקול דברו דגבי מתן תורה. ופי׳ בקול דברו יובן ע״ד מ״ש בד״ה כי תשמע בקול ומשם יובן איך שגם עכשיו שייך בחי׳ זו ע״י עסק התורה וכמ״ש בענין אם אין חכמה אין יראה כו׳ כנ״ל). אך צריך להקדים לזה להיות בחי׳ עושי דברו כי הנה מלכותך מלכות כל עולמים כתיב שכל העולמות עליונים ותחתונים קיומם והתהוותם מאין ליש הוא מבחי׳ מלכותו ית׳. ולכאורה א״כ איך יתכן להיות מלך שמו נקרא עליהם. אבל הענין שע״י תורה ומצות ממשיכין בחינת רצון העליון להיות מלך שמו נקרא וזהו קדשנו במצותיו. וזהו ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם פי׳ שיברך וימשיך בחי׳ אתה בחי׳ חסד להיות מלך העולם ע״י שהוי׳ אלהינו ואנחנו בטלים אליו וקדשנו במצותיו (ועמ״ש מזה ג״כ בד״ה תקעו בחודש שופר וסד״ה ביום השמיני שלח. וזהו ענין עושי דברו וזהו אל תקרי בניך אלא בוניך שבונים מדת מלכותו ית׳ ע״י שממשיכים רצון העליון ב״ה להיות גילוי מלכותו ית׳), והנה הכח הזה שניתן לבנ״י עם קרובו להיות הגורם להמשיך רצונו ית׳ הוא ע״י שגילה רז זה לבני שכל אחד מישראל יש לו בהסתר ובהעלם האהבה המסותרת לה׳ וצריך להוציאה מהעלם אל הגילוי ביגיעת נפש וביגיעת בשר כמו שהיה במצרים וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים וגו׳ ואמרו בזהר בחומר דא קל וחומר ובלבנים דא ליבון הלכתא שע״י עסק התורה בעיון ובעומק. ועד״ז נתקן לנו התפלה למסור נפשו באחד והעיקר למסור הרצון להיות ביטול הרצון מפני רצונו ית׳ בסור מרע ועשה טוב וקדש עצמך במותר לך וכן בעסק התורה יותר מרגילותו כי העסק התורה אשר לפי הרגילות הוא דרך הטבע והוא כמצות אנשים מלומדה ועי״ז אי אפשר לעורר המשכת הרצון העליון שהוא נקרא טמירא דכל טמירין (ע׳ בזח״ב ס״פ יתרו דף פ״ט ע״א) אלא ע״י התעוררות מקרב איש ולב עמוק למעלה מהטבע שעי״ז יצא מנרתיקו מהעלם אל הגילוי ולכן עתה בזמן שאין בהמ״ק חובה עלינו מצות התפלה שבשעת התפלה כל בעל נפש יתלהב בנפשו לעורר לבבו לה׳ שעי״ז יוכל אח״כ להמשיך הרצון העליון ע״י עסק התורה אלא א״כ מי שתורתו אומנתו דנשמתי׳ אחידא בי׳ להיטא בי׳ כמ״ש במ״א שהוא פטור מתפלה מפני שא״צ הכנה לעורר לבבו כו׳ כמ״ש במ״א. וזהו בחי׳ תשובה ובמקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד דמשכין בחילא יתיר מהעלם אל הגילוי. וזהו יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה״ז מכל חיי עולם הבא לפי שבחי׳ עוה״ב הוא מה שנהנין מזיו השכינה דהיינו בבחי׳ מה שהוא בחי׳ גילוי ההתפשטות משא״כ ע״י הבעל תשובה נמשך ממקורא דכולא טמירא דכל טמירין כנ״ל והיינו ע״י דאתכפיא הסט״א ואתהפכת חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא כי  הנה החשך יכסה ארץ שלא יאיר בגילוי רב למטה כמו למעלה כנ״ל. אלא לפי סדר ההשתלשלות והתלבשות בכיסוים רבים וא״כ גילויו למטה לפי ערך המקבלים. משא״כ כד אתכפיא סט״א וכו׳ אזי למעלה ולמטה שוין. כמ״ש כי עין בעין יראו וגו׳ וכתיב ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד למהוי אחד באחד כנ״ל וזהו בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע שבחי׳ נעשה שהוא ענין המשכת רצונו ית׳ להיות מלך העולם ע״י מעשה המצות אשר קדשנו במצותיו הוא תחלה לבחי׳ נשמע שהוא בחי׳ ביטול במציאות אליו ית׳ שבחי׳ נשמע נמשך מבחי׳ נעשה כנ״ל (ועיין במדרש פ׳ ויקרא רבה ר״פ א׳ וס״פ ה׳ מענין גבורי כח עושי דברו. ועיין בזח״ג פ׳ בלק דקצ״א ע״א מענין זה ובפ׳ לך לך ד״צ ע״א) והיינו ע״י שגילה רז זה לבני כו׳ שהוא ע״י יגיעת נפש ויגיעת בשר להוציא מהעלם אל הגילוי כנ״ל ובאתערותא דלתתא אתעדל״ע לעורר המשכת רצון העליון בחינת טמירא דכל טמירין כנ״ל ועיין בפ׳ בהר דק״ח ע״ב ברחימו דלבייהו לאתקרבא לקוב״ה אקדימו עשיה לשמיעה. וכמ״ש במ״א. ועיין בד״ה יביאו לבוש מלכות. ועיין מ״ש מענין בשעה שהקדימו ישראל נעשה בד״ה צאינה וראינה. לא זז מחבבה ואפשר לומר פי׳ שהקדימו נעשה היינו שבחינת ביטול דנעשה להיות בטל לבעל הרצון. הוא עולה לבחי׳ מחשבה קדומה הנקרא בקדמין ברא שהוא למעלה מבחי׳ חכמה והוא מקור התורה והמצות כמבואר למעלה. ועמ״ש בד״ה ביום השמיני שלח בענין פי׳ וקדם צרתני: קיצור. (ובחי׳ ביטול זה נק׳ לשמוע בקול דברו וצריך להקדים להיות עושי דברו להמשיך הרצון בהדבור עליון והיינו ע״י גילוי אהבה המסותרת בחי׳ ביטול רצון שעי״ז מעורר גילוי רצון העליון ולכן יפה שעה אחת בתשובה ומע״ט בעוה״ז כו׳ שעי״ז ממשיך מלמעלה מסדר ההשתלשלות להיות הגילוי למטה כמו למעלה, וזהו ענין שהקדימו נעשה לנשמע. שבחי׳ נשמע נמשך מבחי׳ נעשה שעולה לבחי׳ רצון העליון בחי׳ בקדמין ברא):
ה וביאור הענין ע״פ מ״ש ברבות ר״פ ויקרא או שמא משוי שקשה לס״ר נוח לאחד כו׳ אם יוספים אנחנו לשמוע כו׳ ומשה שומע כו׳ וע״ש שעד״ז פי׳ גבורי כח כו׳ לשמוע כו׳ ע״ש. והענין דמבואר במ״א פ׳ מטות ע״פ לאמר זה הדבר כו׳ ענין משה נתנבא בזה כו׳ גילוי קדש העליון משא״כ בחי׳ כה כדמותנו כו׳ ע״ש. וזה היה הגילוי במתן תורה וזה הי׳ קשה לס״ר נשמות לקבל כי גילוי אור א״ס עד״ז מאיר רק בחכמה עילאה שמשם בחי׳ משה כי חכמה כח מה והוא מ״ש במשה ונחנו מ״ה. משא״כ בס״ר נשמות ששרשן מו״ק שהן המדות שלמטה מבחי׳ חכמה. ולכן פרחה נשמתן כמ״ש נפשי יצאה בדברו וכמ״ש ברבות בשה״ש ע״פ חכו ממתקים. כי גילוי בחי׳ זו זהו כמו שלמעלה היש ולמטה בחי׳ אין ואפס ממש ועיין מזה בסש״ב ר״פ ל״ד וס״פ ל״ו. שעיקר גילוי זה הוא בחכמה עילאה כמש״ש פל״ה בהג״ה. וזהו הנקרא לשמוע בקול דברו, שרק משה יוכל לשמוע. ועמ״ש בד״ה בפי׳ כי תשמע בקול מפתחות הפנימי׳ כו׳ ובסידור בד״ה אדני שפתי תפתח בפי׳ בקול דברי אלקים חיים וע״פ קול דודי הנה זה בא מדלג כו׳. והיינו ע״י שהי׳ בחי׳ גבורי כח. וע׳ בגמרא שבת פ״י (דצ״ב א׳) ופ״ד דנדרים (דל״ח ע״א) לפי שהיה בעל קומה עשר אמות דהיינו שמאיר בו עשר ספירות עליונות דאצילות שראשיתן היא חכמה עילאה. והיינו כי כח זהו בחי׳ חכמה כח מ״ה ומשם נמשך כח הביטול למס״נ. (ועמ״ש הרמ״ז פ׳ פנחס דף ר״כ בפי׳ העונה אישר״מ בכל כחו). והנה ע״י משה יוכלו נש״י לקבל לשמוע בקול דברו, וזהו ג״כ ע״י גבורי כח. והנה כח ב״פ יד זהו ענין שאו ידיכם קדש שמבואר בד״ה צאינה וראינה. ועי״ז הם עושי דברו עושי לשון תיקון והיינו מ״ש ועתה  יגדל נא כח אד׳ כמ״ש במ״א דהיינו שממשיכים גילוי אור א״ס סוכ״ע בהדבור עליון וזהו ענין העונה יהא שמיה רבא מברך והיינו ע״י בכל כחו גבורי כח כנ״ל וזהו ג״כ ענין שיעקב נתן לדוד כ״ח שנה משלו בחי׳ המשכת הכח בשם אד׳ כו׳. ונקרא בחי׳ זו מלאכיו גבורי כח. ע״ד שנתבאר בד״ה ונקדשתי בתוך בנ״י בפי׳ שרפים עומדים ממעל לו כו׳. וע״כ נקראו מלאכיו גבורי כח גם ע״ד והחיות נושאות את הכסא ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם והם נושאים ומרוממים בחי׳ זו לאור א״ס עצמו והכח בהם ע״י ששרשם מעולם התהו כמ״ש כ״ז בד״ה זכור ושמור בדבור אחד בת״א פ׳ יתרו ובפע״ח שער השבת גבי כתר יתנו לך כו׳ מלאכים פי׳ שחו״ב נק׳ מלאכים כו׳ ע״ש וע׳ במא״א אות מ׳ סס״א וכפשוטו גבורי כח כדפרש״י ספ״ק דקדושין (ד״מ ע״א) שלבש כח לכוף יצרו ע״ש. וזהוכמארז״ ל (רפ״ד דאבות) איזהו גבור הכובש את יצרו. שנאמר טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר (במשלי ססי׳ ט״ז) והמכוון י״ל שעי״ז שכובש את היצה״ר שהוא מבחי׳ סיגי הגבורות וממתיקו שיהי׳ בטל ליצ״ט שהוא מבחי׳ אהבה וחסד עי״ז ממשיך המתקת הגבורות מבחי׳ ארך אפים ורב חסד כו׳ ועי״ז הוא עושי דברו שמתקן ובונה הדבור עליון שנק׳ עיר אלקינו שהוא מבחי׳ שם אלקי׳ ושם אד׳ והוא ממשיך בו הגדלת כח שם אד׳ כענין ועתה יגדל נא כח אד׳ כו׳ והיינו ע״י ה׳ ארך אפים כו׳. ועמ״ש לקמן בביאור ע״פ נשא את ראש בני גרשון בפי׳ מקדש אדני כוננו ידיך כו׳ וזהו משארז״ל שלעתיד עתיד הקב״ה לקרוא לירושלים שם חדש. היינו מ״ש ושם העיר מיום הוי׳ שמה (סוף יחזקאל) כמבואר ברבות תולדות (פס״ה) ובמדרש איכה (דס״ח ע״ב ס״פ) על אלה אני בוכיה טבא למדינתא דשמה כשם מלכה כו׳ דכתיב ושם העיר מיום הוי׳ שמה (עיין שם) והיינו כי ירושלים הוא יראה שלם ועכשיו נקראת עיר אלקינו והאלקים עשה שייראו מלפניו. אכן לע״ל יהיו בבחי׳ יראו את הוי׳ בבחי׳ ביטול ממש ע״י ונגלה כבוד הוי׳ כו׳ כמבואר למעלה. וזהו ע״י העבודה עכשיו בבחי׳ גבורי כח שהם הם עושי דברו כו׳. ועי״ז יוכלו לשמוע בקול דברו ממש. מה שעכשיו נאמר זה רק במשה כו׳. כנ״ל. וכמ״ש במדרש תהלים (סס״י י״ד) שלע״ל יתקיים מה שאמר משה ומי יתן כל עם ה׳ נביאים ומ״מ גם עתה בחי׳ זו בעבודה היינו ע״י עסק התורה שעי״ז הוא בחי׳ קול דברו ממש כמ״ש ואשים דברי בפיך וכתיב תען לשוני אמרתך כו׳ ועמ״ש בביאור ע״פ וידעת היום בסופו ע״פ מאמר הספרי שמתוך כך אתה מכיר כו׳ אך צריך להקדים לזה להיות גבורי כח עושי דברו כו׳: