ביאור על בשעה שהקדימו הנה שרש ענין הנזכר לעיל בפי׳ סוף מעשה במחשבה תחלה שבחי׳ חכמה עילאה הוא סוף מעשה של הקב״ה. פי׳ כי סוף התלבשות רדל״א הוא בחכמה דאצילות כמ״ש בע״ח שער מ״ז פ״ג ושער ב׳ במה״ב פ״א פ״ג והובא בסש״ב פרק ל״ה בהג״ה והנה רדל״א שנמשך ממל׳ דא״ק זהו בחי׳ מאמר וכמ״ש בפע״ח בכוונת ברוך שאמר והיה העולם רדל״א. ומבואר לעיל דמאמר ועשייה הכל אחד וזהו סוף מעשה. פי׳ שסוף התלבשות בחינת רדל״א הוא בחכמה הנק׳ מחשבה וזהו במחשבה תחלה. וע׳ במק״מ בפי׳ הזהר (בראשית ט״ו א׳) בתר ההיא נקודה לא אתיידע כלל כי אור א״ס אינו מתגלה רק בחכמה והחכמה מתפשט בתוך אימא וזו״נ כו׳ ע״ש: וענין התורה והמצות. הנה כמיא דאשקי לאילנא היינו ה״ח דז״א  המגדילים את הכלים ומהם שרש הרמ״ח מ״ע ושורש הה״ח הוא מחיוורתא דגלגלתא ושרש שרשן הוא מחסד דעתיק ושס״ה ל״ת הן מה״ג דז״א ושרש שרשן מגבורה דעתיק. ושרש התורה הוא ממו״ס שמשם שרש השערות דגולגלתא שהם הלכות התורה (ועיין בע״ח שער א״א פ״ה) והנה גולגלתא הוא חיצוניות הכתר ומשם נמשכים המצות מהלבנונית שבין השערות וכשנמשכי׳ בכתר דז״א נעשי׳ תרי״ג ארחין כו׳ כמ״ש באדרא (דנשא דקכ״ט א׳) לתרי״ג ארחין דפליג בז״א. אבל התורה נמשכה ממו״ס שהוא בחי׳ פנימי׳ היינו חכמה שבכתר אשר החכמה היא בחי׳ פנימי׳ ובחכמה אתברירו לברר מהו מותר ומהו אסור והוא למעלה מן המצות שהם הכלים. כמשל בעל הבית שמצוה באיזה מקום יעמידו הכלי. הרי הוא מושל על הכלי ומעמידה במקום שהוא חפץ כמ״כ עד״מ מצות סוכה הוא ענין המשכת מקיפים דאימא. ולימוד התורה איך ומה שתהיה הסוכה לא פחות מז״ט על ז״ט ולא למעלה מכ׳ ושאם לאו אינו מצוה כלל זהו הממשלה והציווי על המצוה והוא כמו בעה״ב שמצוה איך תעמיד הכלי כו׳ וזהו בוצינא דקרדוניתא קו המדה שמודד איך יהיה הבנין והוא מבחי׳ מו״ס שבו מלובש גבורה דעתיק והוא מאמר קו המדה וזהו ענין בראשיתנמי מאמר הוא והיינו מאמר קו המדה. ומשם הוא מקור התורה שמודד איך יהיו עשיית המצות. ועמ״ש מענין זה בביאור ע״פ כה תברכו כו׳ וזהו זאת התורה אדם כי הדם הוא הנפש משא״כ כמיא דאשקי לאילנא שמגדלם לבד כו׳ ואדם אדמה לעליון שהתורה ממשיך מבחי׳ רעוא דכל רעוין מחשבה הקדומה כו׳ ולכן מתן תורה בשבועות, כי הנה ג׳ רגלים פסח כנגד אברהם כמ״ש לושי ועשי עוגות ושבועות כנגד יצחק כי מ״ת בקול שופר נגד אילו של יצחק. ואברהם הוא חסד שמשם שרש המצות אברהם גימטריא רמ״ח. היינו רמ״ח פקודין רמ״ח אברים ועיין מזה בגמרא ספ״ג דנדרים (דל״ב ע״ב) וזהו שמתחלה נק׳ אברם ואח״כ ע״י המילה נוסף בו ה׳ היינו ה״ח שהם שרש המצות כמיא דאשקי לאילנא כנ״ל והם מתגלים ע״י המילה ועמ״ש בביאור ע״פ והיה מספר בנ״י ושם נתבאר ג״כ איך המצות הם בחי׳ מים. ויצחק הוא בחי׳ גבורה עילאה וגם יצחק לשון צחוק ותענוג כי שרשו מגבורה דעתיק ולכן בשבועות שהוא מבחי׳ יצחק הוא זמן מתן תורה שהיא ג״כ מבחינה זו אדם כו׳ כנ״ל. ולכן בא בעשרת הדברות הדבור לא תרצח שלא להיות ח״ו שופך דם האדם באדם כו׳ כמבואר למעלה. וזהו ג״כ ענין ונהר יחרב ויבש יחרב בבית ראשון ויבש בבית שני כו׳ כנ״ל. וזהו ענין שהראו לטיטוס שהי ה דם מבצבץ ויוצא (כדאיתא בגיטין פרק הניזקין), דהיינו שמפני העונות והפשעים של ישראל גרמו שפיכת דם וחיות אדם דקדושה באדם דקליפה. לא תנאף. כי הנה מבואר בע״ח שער מ״ז ענין שארה כסותה ועונתה שארה הוא בחינת החיות הנמשך בתוך העולמות בבחי׳ פנימי׳ ע״ד אור פנימי. וכסותה הוא בחי׳ אור מקיף. וכ״ז היינו מה שנמשך בסדר ההשתלשלות כמ״ש ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית דהיינו שמחדשם ומחיה ומהוה אותם שאל״כ יתבטלו כל העולמות, ועכ״ז התחדשות זו היינו לחדשם על דרך ואופן שהם. אך בחי׳ עונתה היינו המשכת אור חדש ממש מה שלא היה כלל בהשתלשלות העולמות כי אם נמשך אור חדש ונשמות חדשות ממש, ועל דרך מ״ש בהקדמת מהרנ״ש לפע״ח אז יוסיפו אור כו׳ ותהיה התוספת הזה מרובה על העיקר כו׳ והיינו המיוחס בספר הזהר בשם הזיווג כו׳ ע״ש, ועמש״ל בביאור ע״פ שחורה אני ונאוה הטעם למה כינו ענין המשכת האור חדש הזה במשל זיווג ויחוד שהוא משל גשמי מאד ע״ש הטעם. ועד״ז בשבת נמשך תוספת אורות שנותנים במתנה אור חדש שלא היה עדיין בהתהוות אבי״ע ולכן נק׳ שבת מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה. ולכן מתפללין  תפלת מוספין על שם תוספת הקדושה. ועיין בפע״ח שער הק״ש פ״ה ומשם יובןדבחי׳ שארה כסותה נמשך מחיצוניות דאו״א. ועונתה נמשך מבחינת פנימית וגם שהמשכה זו באה מלמעלה מעלה אור חדש כמש״ש ספי״א. וזהו האזהרה לא תנאף שלא ימשיך ח״ו בחי׳ המשכה זו לחיצונים. וכן לא תגנוב שהוא ע״י שמירת מדמיונות שוא שלא ידמה בעצמו ששיבר התאוות רעות ובאמת שקר הוא כו׳, ומזה נמשך ג״כ הגניבה למעלה שהחיצונים גונבים מהקדושה כמ״ש בע״ח סוף שער האונאה כו׳ וגם כמ״ש במ״א בשם לקוטי הש״ס מהאריז״ל גבי ירדן שנוטל מזה ונותן לזה כו׳ ע״ש כנזכר בפ׳ שלח בד״ה ענין התכלת ועיין בפרש״י באיוב סי׳ ד׳ ע״פ ואלי דבר יגונב ובסנהדרין דפ״ט ע״ב, כי אם יראה לשבר התאוות באמת לאמיתו ועי״ז יומשך שלא יהיה הגניבה למעלה כו׳ [ועיין בזהר ס״פ יתרו ובמה דפסקא טעמא שרי למגנב דעתיה דרביה באורייתא ועיין בע״ח שער האונאה פרק שני רק גניבה ממש כו׳ וזהו ע״ד המבואר במ״א בענין גביע הכסף שהטמין יוסף באמתחת בנימין צדיק תחתון שבחי׳ גביע הכסף האהבה רבה ושמחת הנפש אינו של בנימין עצמו כי אם מבחינת יוסף]:
ב והנה ע״י קיום המצות ועסק התורה עי״ז הוא עושי דברו שבונים ומתקנים דבר ה׳ שהוא בחי׳ מלכות דאצילות להיות המאציל א״ס ב״ה מלך על עם כו׳ ועי״ז אח״כ לשמוע בקול דברו. אך הכח הזה להיות עושי דברו בעובדא וברעותא דליבא תליא והיינו ע״י מי גילה לבני רז זה שהקדימו נעשה שע״י גילוי האהבה המסותרת לצאת מההסתר וההעלם אל הגילוי עי״ז ממשיכים מלמעלה ג״כ הגילוי מבחינת טמירא דכל טמירין. וזהו ההפרש בין ישראל שקבלו התורה בסיני ובין מה שהאבות קיימו את התורה והוא ע״ד משארז״ל במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד, ופי׳ הטעם בזהר (פ׳ חיי שרה דקכ״ט ע״ב) דאינון משכי עלייהו ברעותא דליבא יתיר ובחילא סגי כו׳ דהיינו שמוציאים נקודת הלב מההעלם יותר אל הגילוי מהצדיקים. והוא ענין בחילא סגי דהיינו בכח גדול וחזק מפנימית ועומק נקודת הלב שמתגלה בהם. ולכן מעוררים ג״כ למעלה שיומשך ויתגלה מן טמירא דכל טמירין יותר. כי לפי האתערותא דלתתא כך אתערותא דלעילא. וז״ש גבי מתן תורה קול ה׳ בכח דהיינו לפי שהקדימו נעשה בבחי׳ גילוי הרז בחילא יתיר דהיינו בכח גדול וחזק מנקודת הלב והוא בחי׳ תשובה והיינו ע״י יציאת מצרים כו׳ לכן המשיכו ג״כ מלמעלה בעת מ״ת מההעלם יותר אל הגילוי יותר והיינו יותר ג״כ ממה שהמשיכו האבות שהיו בחינת צדיקים גמורים שההמשכות שהמשיכו הוא למעלה באצילות ולא ירד למטה כו׳ משא״כ ישראל המשיכו לשמוע בקול דברו שיומשך הגילוי למטה ושיהיה חרות על הלוחות כו׳ חירות מיניקת החיצונים כו׳ שהדבור גוזר ומבטיח לא תרצח דר״ל שלא יהיה עוד בחינה זו כו׳ וכמשנ״ת לעיל ופי׳ מי גילה לבני רז זה מי היינו בינה גילה לבני רז זה הוא יסוד אבא שאהבה המסותרת היא מבחי׳ ח״ע כמ״ש בבינונים פי״ח והתגלותה ע״י בינה התבוננות וזהו ענין נקודה בהיכלא. כמ״ש ע״פ ראה אנכי נותן כו׳ כי חו״ב תרין ריעין כו׳ [וע׳ בהרמ״ז פ׳ וירא (דצ״ח ע״א) גבי רזא סתימא איהו ור״פ חקת בפי׳ וברזא עילאה כו׳ וגם אפשר לומר דרז זה היינו החסדים המכוסים ביסוד אימא עמ״ש בביאור ע״פ והיה מספר בנ״י כחול הים אשר לא ימד ולא יספר. וז״ש במדרש רבה (וירא פ׳ מ״ט) סוד ה׳ ליראיו זו מילה והיינו משום שע״י המילה הוא התגלות החסדים המכוסים ביסוד אימא שהיא נק׳ סוד דהיינו האהבה המסותרת כו׳]. והנה עי״ז ניתן הכח להמשיך ג״כ מלמעלה גילוי רצון העליון להיות עושי דברו וע״ד שנת׳ בזהר (בלק דקצ״א ע״א) ועי״ז אח״כ לשמוע בקול דברו. ופי׳ בקול י״ל  ע״ד מ״ש ע״פ כי תשמע בקול דהיינו מה שבתוך הקול כו׳ וגילוי זה נמשך למטה ע״י דברו ע״ד מ״ש בזהר (ואתחנן דרס״א א׳) מלולא דדא מגו דא כו׳ ע״ש בפי׳ המק״מ ובפי׳ הרמ״ז. וזהו לשמוע בקול דברו ולכן צ״ל תחלה עושי דברו וכמ״ש כי קרוב אליך הדבר כו׳ לעשותו דהיינו לעשות ולתקן בחי׳ הדבר להמשיך בו גילוי בחי׳ קול וע׳ בזהר ח״ב (ד״ג ע״ב וד׳ כ״ה ע״ב) מענין התחברות קול ודבור וגם להמשיך בו בחי׳ בקול כנ״ל וכענין מ״ש ע״פ ועתה יגדל נא כח אד׳ כו׳ והיינו ע״י תומ״צ רעדכ״ר כו׳ וזהו א״ת בניך אלא בוניך ועי״ז אח״כ לשמוע בקול דברו כו׳:
ג ופי׳ מי גילה לבני יש לפרש עפמ״ש מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי (בפ׳ ואתחנן ה׳ כ״ו). ועיין מזה ברבות ס״פ כי תבוא היה להם לומר אתה תן. וכ״ה בגמרא (דע״ז דף ד׳ ע״ב ודף ה׳ סע״א). והקשה מהרמ״א כי הלא ארז״ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ואיככה יוכלו לומר תן אתה. ומהרש״א בח״א שם כתב וז״ל גם שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים מ״מ פשיטא דביד הקב״ה להטות לב בני אדם לטובה דכמה כתובים מורים על זה עכ״ל ועם כי דבריו מוכרחים שהרי אנו אומרים ויחד לבבינו לאהבה וליראה את שמך. וכמ״ש בתלים (סי׳ פ״ו י״א) יחד לבבי ליראה שמך ועיין בגמרא (פרק בתרא דסוכה דף נ״ב ע״ב) אלמלא שלשה מקראות כו׳ ע״ש. אך א״כ איך יתפרש מאמרם ז״ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ולכן צ״ל כמ״ש הבחיי כאן דפי׳ הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. היינו כי שמים נקראו המדות עליונות שבהן ועל ידן התנהגות העולמות שהן חסד וגבורה הנק׳ אש ומים וזהו ענין שמים. אבל יראת שמים אינו תולה בבחינות אלו. כ״א בבחי׳ שלמעלה מהמדות עליונות דלאו מכל אילין מדות איהו כלל. ועז״נ מי יתן והיה לבבם כו׳ ע״ד מי יתן טהור מטמא כו׳ בחי׳ מי הוא א״ס ב״ה הסוכ״ע שאינו מושג כלל. והיינו כי למטה בבחי׳ שמים יש זה לעומת זה מדות הרעות דקליפה נגד מדות דקדושה. משא״כ לגבי א״ס ב״ה עצמו גם חושך לא יחשיך ממך כו׳ הרים כדונג נמסו כו׳. (ועיין בסש״ב ס״פ י״ט) וכעין זה פירשו מארז״ל בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא שהן המדות חו״ג כ״א במזלא תליא שהוא כתר כו׳. ואפשר לבאר הענין כי הנה בענין ידיעה ובחירה שהקב״ה יודע כל מה שיהיה. וקודם שיהיה ידע שזה יהיה צדיק או רשע. ואעפ״כ אין ידיעה זו מכרחת הבחירה כמבואר בהרמב״ם פ״ה מהלכות תשובה והראב״ד שם פי׳ שאין ידיעתו גזירה כו׳. והענין כי הידיעה היא בדעת עליון שהוא בחי׳ הכתר מחשבה הקדומה שהוא מאיר רק בבחי׳ מקיף ועל כן אין האדם מתפעל ממנה להיות מכרחת מעשיו כמ״ש בביאור ע״פ את שבתותי תשמרו. משא״כ מבחי׳ המדות שמהם נמשך ההשפעה בפנימיות להאדם ועל בחי׳ זו אמרו שהמלאך שואל טפה זו מה תהא עליה חכם או טפש כו׳ ואילו רשע או צדיק לא קאמר משום דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (פ״ב דנדה דט״ז ע״ב) דהיינו בידי שמים דוקא אין תלוי יראת שמים. וכש״כ המלאך שהוא מבחינת צבא השמים אין לו שליטה ע״ז. כי הידיעה מה שהקב״ה יודע שזה יהיה צדיק או רשע היא בבחי׳ גבוה מאד שלמעלה מהשתלשלות ונק׳ אור כללי שכולל כל השתלשלות העולמות במחשבה אחת כמאמר צופה ומביט עד סוף כל הדורות בסקירא אחת ולא נמשך כלל משם ההמשכה בפנימיות אפילו במדות העליונות דאצילות הנק׳ שמים שבהם ועל ידם הקב״ה מנהיג עולמו. ועמ״ש ע״פ האזינו השמים ואדברה כו׳ ולכן אין ידיעה זו מכרחת הבחירה כלל. כי אם הרשות נתונה לכל אדם. אכן זהו שכן יסד הקב״ה עולמו להיות דעת עליון בלתי מאיר כלל בבחי׳ פנימיות אפילו בבחי׳ המדות עליונות כדי שלא יכריח הבחירה. אבל אם היה רצון  לפניו ב״ה להאיר ממנו איזו הארה בבחי׳ פנימיות. עי״ז ודאי יומשך היראה בבחי׳ פנימיות וע״ד אבל חרדה גדולה נפלה עליהם כו׳ משום דמזלייהו חזי. וע״ז נאמר מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי. מי יתן דוקא הוא בחי׳ סתימו דכל סתימין ששם יש כח זה להמשיך בהם היראה. אע״פ שבידי שמים אין בחינה זו כנ״ל. וא״כ פי׳ מי יתן זהו ע״ד מארז״ל (פ״ק דברכות ד״ז סע״א) שהקב״ה מתפלל כו׳ יהי רצון כו׳ ופי׳ בספר שו״ס לתלמיד הרמב״ן ז״ל שהקב״ה נקרא כאן בחי׳ האור המאיר במדות העליונות והוא מצלי להמשיך הרצון ממקור הרחמים שלמעלה מעלה מהמדות כו׳ ע״ש. ועד״ז יש לפרש הפסוק מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה כו׳ (בקהלת סי׳ ג׳ כ״א) דלכאורה אינו מובן שהרי אח״כ אמר והרוח תשוב אלהאלקים אשר נתנה ואיך אמר תחלה מי יודע כו׳. אך הענין עפמ״ש ברבות ס״פ האזינו ואיני יודע להיכן נפשי הולכת כו׳ שנאמר מי יודע רוח כו׳ לכאורה תמוה שיסתפק מרבע״ה שמא נפשו כו׳ ועוד דאם ח״ו יורדת למטה בארץ א״כ מהו שאמר שתהא מונחת יפה. דלכאורה רוח הבהמה היורדת למטה לארץ אין לה קיום א״ו עכצ״ל דשמים וארץ אינן שמים וארץ גשמיים אלא הן זו״נ דאצילות שנקרא שמים וארץ. אשר ארץ היא בחינת מלכות כמ״ש בד״ה והיה מספר בנ״י. ועז״נ והארץ הדום רגלי וכתיב ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ. והנה הנשמה כלולה מב׳ הבחינות דשמים וארץ שהרי נולדו ע״י יחוד זו״נ ועיין בזח״א ויחי דרמ״ה סע״א תלת נשמתין אינון כו׳ אך יש נשמות עליונות שעיקר הנשמה מז״א הנק׳ שמים וקצת מהמל׳ הנקרא ארץ. וזהו ענין רוח האדם ויש להפך שעיקר נשמתם מבחי׳ מלכות שם ב״ן רוח הבהמה כו׳ וכמו המלאכים שנק׳ פני אריה פני שור וגם י״ב שבטים נק׳ י״ב בקר וכמ״ש במק״מ (פ׳ בראשית דל״ז סע״ב). וזה היה ענותנותו דמשה שנסתפק מאיזו בחי׳ היא נשמתו כו׳ גם שמים נקרא גן העליון והארץ נקרא ג״ע התחתון כנודע מענין מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ וכמ״ש ע״פ וזאת המצוה אשר צוה ה׳ לעשות בארץ ועז״נ מי יודע פי׳ בחי׳ מי שאמר והיה העולם הוא היודע איזה נק׳ רוח בני האדם העולה כו׳. וזהו ג״כ ענין מ״ש מי יודע ישוב ונחם האלקים (ביונה סי׳ ג׳ ט׳). ועמ״ש בביאור ע״פ ועתה יגדל נא כח בפי׳ הפסוק אם עונות תשמר יה אדני מי יעמוד. ועפ״ז יש לפרש ג״כ מארז״ל מי גילה לבני רז זה כו׳ ועמ״ש ע״פ וכל בניך למודי הוי׳ כו׳: וזהו מ״ש במדרש תלים סי׳ י״ד ע״פ מי יתן מציון ישועות ישראל את מוצא שני פעמים כתוב בספר תלים מי יתן כו׳ ולמה א״ר לוי הרב אמר כתוב אחד מי יתן והיה לבבם והתלמיד אמר כתוב אחד ומי יתן כל עם ה׳ נביאים לא דברי הרב ולא דברי התלמיד מתקיימין בעוה״ז. אבל לעוה״ב שניהם מתקיימין. דברי הרב מנין שנאמר ונתתי לכם לב חדש דברי התלמיד מנין שנאמר והיה אחרי כן אשפוך רוחי על כל בשר עכ״ל הובא ג״כ בילקוט. וכל זה נמשך ע״י שלע״ל יהיה התגלות מבחי׳ מי שהוא בחי׳ שער החמשים דבינה כו׳. והוא שער האיתן שע״ז אמרו אותיות איתן משמשות לעתיד: