ביאור מעט ע״פ וארשתיך לי בפרדס בעה״כ ערך חצרות הביא מ״ש בזהר ס״פ ויחי (דרמ״ח ע״ב) ע״פ כלתה נפשי לחצרות ה׳, ובתי בראי אינון אקרון חצרות ה׳ ועפ״ז פי׳ שהם הז״ת דאצי׳ כי כמו שהחצר בית שער לבית כן הז״ת הם בית שער לג׳ ספירות העליונות. ועמש״ל ע״פ ויושט המלך לאסתר. נת׳ החילוק בין חצר לבית שאין המלך דר בקביעות בחצר כמו בבית. וזה י״ל ג״כ בענין ז״ת לגבי ג״ר והוא כמ״ש בע״ח הובא בסש״ב פל״ה שאור א״ס ב״ה אינו מתייחד אפילו בעולם האצילות אלא ע״י התלבשותו תחלה בספירת חכמה כו׳ נמצא עיקר השראת והתגלות אור א״ס הוא בחכמה עילאה ונק׳ איהו וחיוהי חד וע״י החכמה נמשך ומתלבש במדות ונק׳ איהו וגרמוהי. וזהו דאורייתא דמחכמה נפקת נק׳ היכלא עילאה דקב״ה שהמלך דר בו בקביעות ואו״א הם תרין ריעין דלא מתפרשין. אבל הז״ת נק׳ חצרות. ופי׳ חצר החיצונה וחצר הפנימית י״ל לפ״ז שהן חיצונית הכלים דז״א ופנימית הכלים וכעין מ״ש בלקוטי הש״ס להאריז״ל ד״ח ע״א דע כי הנצח וההוד נקראים בתי בראי אבל פנימיותם עצמם נק׳ גוואי, ובזהר פ׳ לך לך דצ״ד ע״ב ע״פ ישכון חצריך נתבאר דחצירך הם ציון וירושלים שהם יסוד ומל׳ (כמ״ש במק״מ שם עיין בזהר פ׳ ויחי דרי״ט ע״א). וי״ל דב׳ בחי׳ אלו הן חצר החיצונה וחצר הפנימית והוא כמבואר במ״א ע״פ כרוב אחד מקצה מזה הוא ז״א דאצילות שהוא ירידת אור א״ס מלמעלה למטה והמל׳ הוא מקור בי״ע ושרשם שבאצילות כו׳ לכן המל׳ נק׳ חצר  החיצונה שהוא מקור הנבראים. אבל יסוד ז״א הוא בחי׳ חצר הפנימית הפונה קדים כו׳ (וכה״ג פי׳ במאורי אור אות ח׳ סי׳ נ׳). וזהו כלתה נפשי לחצרות ה׳ ועמ״ש במ״א ע״פ כי תשמע בקול כו׳ לעשות הישר כו׳ דחצר החיצונה הוא פסוד״ז וחצר הפנימית היא ק״ש כי בפסוד״ז נזכר גדולתו ית׳ ממה שהוא מחיה עולמות ומלאכים כמ״ש הללו את ה׳ מן השמים כו׳ כל מלאכיו כו׳ הללוהו ברקיע עוזו כו׳ אשר מקור חיותן נק׳ חצר החיצונה. אבל ק״ש שבה נאמר קבלת עול מלכות שמים ועול מצות זהו בחי׳ חצר הפנימית הפונה קדים שהתורה נק׳ משל הקדמוני קדמונו של עולם כו׳ ועמ״ש מענין זה ג״כ בד״ה ויקהל משה. ובזהר פ׳ נח (דע״ה ב׳) לפי׳ המק״מ שם משמע דחצר הפנימית הוא עולם הבריאה וחצר החיצונה הוא עולם היצירה. וכן בזהר פ׳ חיי שרה (דקכ״ט ע״ב) ע״פ ישכון חצריך משמע דחצר נק׳ עולם היצירה כמ״ש במק״מ וזהו ענין פסוד״ז שהוא תפלת היצירה. ולפ״ז ק״ש שנקרא חצר הפנימית היינו עולם הבריאה. ובית זהו תפלת שמו״ע שהוא בחי׳ אצילו ת והיינו כי אצי׳ הוא בחי׳ חכמה דכללות העולמות וזהו בחכמה יבנה בית כו׳. ואף גם לפי׳ זה אינו סותר למשנ״ת לעיל דחצרות ה׳ הן בעולם האצילות כי באצילות עצמו יש ג״כ אבי״ע אשר הכתר או החכמה נק׳ אצילות שבאצילות ובינה וז״א ונוק׳ נק׳ בי״ע שבאצילות ועמ״ש מזה בד״ה להבין מ״ש בהגדה מצה זו כו׳ ולכן שייך חצרות בבי״ע ממש וגם באצילות כו׳, ובר״ח שער הקדושה פ״ב פי׳ בכוונת הזהר ס״פ נח הנ״ל ששער החצר הפנימית הוא אור האצילות שביום השבת הוא נפתח כו׳ ועיין בפע״ח שער השבת פכ״ד שבשבת מאיר א״פ עצמו של אצילות בבריאה, ועיין מזה בהרמ״ז ר״פ וארא (בדף כ״ג ע״ב) שבבריאה יש ב׳ בחינות א׳ הוא האור שבעצם יקרא בשם בריאה והב׳ הוא אור אימא דאצילות המאיר בה והיינו פנימיות ותוכיות הבריאה שמאיר ביום השבת עכ״ל:
ב והנה לקרב אל השכל ענין חצר החיצונה וחצר הפנימית ובית המלך והוא ע״ד הנז׳ לעיל כי האותיות נקראו אבנים וצירופיהם נק׳ חצרות ובתים. וידוע שיש אותיות הדבור ואותיות המחשבה, שאותיות הדבור יוצאים מהעלם אל הגילוי לחוץ לזולתו ונעשה בחי׳ בפ״ע וזהו ענין חצר החיצונה משא״כ אותיות המחשבה שהן בבחי׳ העלם והמחשבה היא מתאחדת עם הנפש המשכלת תמיד בלי פירוד ע״כ היא הנק׳ חצר הפנימית. ועמ״ש בד״ה מי מנה עפר יעקב בענין מחשבה ודבור שהם בחי׳ בריאה ויצירה כו׳ ע״ש. אך בחי׳ בית המלך שהוא ג״כ מאבנים ואותיות אלא שהמלך דר בו בקביעות משא״כ בחצר. הענין כמו עד״מ למטה האותיות הם מעלימים על השכל ואין עצמיות השכל מתגלה מתוך האותיות. ולפעמים שאין החכמה מתגלה כלל מתוך האותיות כמו מי שלומד בספר ומבין האותיות ואינו מבין הפשט ובאמת אפילו אותיות המחשבה אין עצמיות החכמה מתגלה בהן כלל. ולכן בריאה שהיא מחשבה היא בחינת בריאה יש מאין וכמ״ש בד״ה את שבתותי תשמרו בפי׳ בורא קדושים ישתבח שמך כו׳. ולכן נק׳ בחי׳ האותיות למעלה בחינת חצר שאין המלך דר בו משא״כ בחי׳ בית המלך שהמלך דר בו בקביעות זהו בחי׳ האותיות שנמשך בהן גילוי עצמיות החכמה עילאה שלא יהיו האותיות מעלימים ומסתירים (ועמ״ש בענין קי״ס בד״ה הנה ים סוף גבי והניף ידו על הנהר כו׳ ועמ״ש ע״פ אם בחקותי תלכו בענין אותיות החקיקה ואותיות הכתיבה כו׳ ע״ש), וכמ״כ עד״ז בעבודת ה׳ יש בחי׳ ישכון חצריך ובחי׳ נשבעה בטוב ביתך דהיינו מי שהוא עוסק בתורה ותפלה ומכוין את לבו לאותיות שבהם לבדם זהו בחי׳ ישכון חצריך אף שהוא בחי׳ חצר הפנימית. אבל מי שמעמיק דעתו ושכלו להבין פירוש המלות שבתפלה עד מקום שידו מגעת וכן בעיון שכלו בעסק התורה זהו בחי׳ נשבעה בטוב ביתך דאורייתא היכלא עילאה דקוב״ה. וזהו ענין כלתה נפשי לחצרות ה׳ שנק׳ כלה וארוסה לבד לפי שמקבלת רק מבחי׳ חצרות שהם האותיות לבד. וזהו ענין קדושין (וכנז׳ לעיל בפנים) שקדושין ומאמר ענין אחד הוא. ומאמר היינו אותיות התורה כו׳ שהם בחי׳ מקיפים כמו טבעת קידושין כו׳ אבל בחי׳ עיון התורה שנקלט בנפשו השגת התורה שהיא טפת חכמה עילאה וכן בתפלה להיות נקלט רוממות ה׳ אל תוך  תוכו ופנימיותו בקרב איש ולב עמוק זהו נקרא בחי׳ נשואין שהוא בחי׳ פנימיות כו׳:
ג אך להבין מ״ש וארשתיך לי הנה יובן בהקדים פי׳ מ״ש במדרש שוחר טוב פרשה י״ט ע״פ מלא קרנך שמן ולך אשלחך אל ישי כו׳ כל מקום שנאמר לי אינו זז לא בעוה״ז ולא בעוה״ב וכ״ה ג״כ במדרש רבה פ׳ ויקרא פרשה ב׳ אינו זז לעולם כו׳. ומבואר במ״א בפ׳ יתרו בביאור ע״פ זכור את יום השבת, בענין מאמר שמואל לשאול וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם, שזהו תשובה על שביקש שאול ממנו שתשוב לו המלוכה. והשיב לו שמואל שמאחר שכבר ניתנה לדוד אי אפשר להעביר המלוכה ממנו כי מלכות בית דוד נלקחה ממקום עליון שהיא מבחי׳ כי לא אדם הוא להנחם ולא כמלכות שאול שנלקחה מבחי׳ אדם כו׳ מבחי׳ חכמה ובבחי׳ אדם שייך ימינא ושמאלא ונמשך ההשפעה לפי מעשה התחתונים וע״כ יש שינויים כו׳ אבל למעלה מבחי׳ אדם לית שמאלא בהאי עתיקא לפי שהוא המתנשא מימות עולם רם ונשא כו׳ וזהו ענין רמה קרני, ותרם כראים קרני כו׳. וזהו פי׳ וענין המדרש דכ״מ שנאמר לי אינו זז לעולם והיינו לפי שהוא מבחינת דלית שמאלא כו׳ וע״כ לא אדם הוא להנחם ואין שייך שינוי. וא״כ מובן מזה דפי׳ לי הוא בחי׳ עתיקא וכן בפרדס בעה״כ ערך לי פי׳ לי לעצמי שאינו מושג ואע״ג דפי׳ דהיינו בבחי׳ בינה לא תברא דבינה נק׳ ג״כ עתיקא לפעמים כמ״ש בזהר ס״פ קרח הוא דא עתיקא שהתגלות עתיק הוא בבינה כו׳ וע׳ בע״ח שער תיקון נוקבא ספ״ב הטעם שנק׳ בינה הוא כו׳. ועפ״ז יובן ג״כ ענין מ״ש וארשתיך לי דיהיו הקדושין לי ממש. והענין כי הנה אנו אומרים אשר קדשנו במצותיו והוא ג״כ לשון אירוסין וקדושין (כמ״ש הרד״א גבי ברכת נטילת ידים) וא״כ מהו שאנו מבקשים קדשנו במצותיך כו׳ לשון להבא. והלא כבר קדשנו במצותיו. אך הענין דהנה מבואר במ״א בביאור ע״פ והיה לכם לציצית גבי וזכרתם את כל מצות דהמצות הן נק׳ מצות המלך דהיינו שהן בבחי׳ מל׳ דאצילות אך שרשן הוא בז״א וע״י אתעדל״ת של האדם ממשיך להיות המצוה אברין דמלכא דז״א ועוד שממשיכים ג״כ מא״א בז״א כו׳ ע״ש. עוד נתבאר זה במ״א בענין ההפרש שבין זכירה ראשונה שאמר וזכרתם את כל מצות הוי׳ לזכירה שניה שאמר למען תזכרו כו׳ מצותי. דזהו ג״כ ב׳ בחי׳ הנ״ל שבמצות אך מ״מ מבואר משם הטעם שנק׳ בחי׳ הב׳ מצותי ממש שלמעלה משם הוי׳ לפי שהוא המשכת אור א״ס בעצמו בז״א דהיינו שממשיך מבחי׳ חיה יחידה שלמעלה מהכלים וזהו אני הוי׳ שאני הוא בחי׳ הכתר והוא נמשך להיות הוי׳ והוא בחי׳ מצותי ממש. ועיין מ״ש בביאור ע״פ וידבר אלקים דעשרת הדברות בענין זה דשרש המצות הוא המשכת א״א (ועיין מזה בביאור ע״פ ראיתי והנה מנורת זהב ועיין מזה באגה״ק בסופו ד״ה להבין מ״ש בפע״ח). ועד״ז י״ל מה שאנו מבקשים קדשנו במצותיך אע״פ שאנו אומרים אשר קדשנו במצותיו שכבר קדשנו. כי מה שכבר קדשנו היינו כמו שנמשכו המצות למטה בבחי׳ מל׳ דאצילות המקבלת מז״א. אבל מה שאנו מבקשים קדשנו במצותיך היינו בחי׳ רמ״ח אברים דמלכא. ועיקר המשכה זו היינו המשכת א״א בז״א וכמו האבר שממשיך החיות מהנפש ממש לתוכו כמו העין ממשיך גילוי כח הראיה כו׳ ולע״ל שנאמר וארשתיך לי. היינו ז״א כשיהיה מתעלה בבחי׳ ומדרגת א״א ממש, לכן נק׳ לי. והיינו מ״ש במ״א בד״ה והיה מספר בנ״י אשר לא ימד ולא יספר דמספר היינו בחי׳ המצות שנתנו במספר. שלע״ל יתעלו בבחי׳ ולתבונתו אין מספר כו׳ שהוא ענין התגלות א״א שהוא בחי׳ אין סוף. (ועמ״ש מזה ג״כ בביאור ע״פ מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל). וע״ז אנו מבקשים קדשנו במצותיך כו׳, וזהו ג״כ בקשת כנס״י ישקני מנשיקות פיהו ופי׳ בזהר תרומה דקמ״ו סע״ב מאן ישקני ההוא דסתים כו׳ ובמה בההוא רתיכא עילאה  עיין מק״מ שם. וע״ז נאמר וארשתיך לי. ולכן הוא לעולם. כי בקדושין דעכשיו שהם מבחינת אדם העליון שהוא בחי׳ ז״א אשר שם ישחו״ג ימינא ושמאלא ע״כ יש ירידה כו׳, אכן לע״ל שיהיה התעלות ז״א בבחי׳ עתיקא ממש וזהו לי ועי״ז הוא לעולם כי לית שמאלא כו׳ ולא אדם הוא להנחם כנ״ל ועמ״ש סד״ה וידעת היום והשבות מענין זה שכשהיום יש עליות וירידות לפי שהוא מבחינת ממכ״ע אבל לעתיד שיהיה גילוי סוכ״ע כו׳, ועיין בתד״א ח״א רפ״ו ע״פ ואהבת עולם אהבתיך משמע שגבוה מבחינת אהבה רבה כמש״ש אהבה רבה אהבתיך לא נאמר אלא אהבת עולם אהבתיך שמא תאמר אהבת הקב״ה שלש שנים או אהבת עשר שנים או אהבת מאה שנים לכך נאמר אהבת עולם אהבתיך עכ״ל, והיינו על דרך המבואר כאן בפי׳ וארשתיך לי לעולם שבחינה זו גבוה מאהבה רבה שהיא בז״א ועיין במא״א אות א׳ סעיף ל״ז ובסש״ב פרק מ״ג דאהבה רבה גבוה מבחינת אהבת עולם, ויש ליישב דהנה יש ב׳ בחינת עולם מל׳ ובינה שהן שורש עוה״ז ועוה״ב (כמ״ש בזח״א פ׳ בראשית ל״ד א׳ ויגש דר״י ע״א ויצא קנ״ח ב׳ ור״פ וארא ק״ב א׳ ובפרדס ערך עולם הבא) ואהבה רבה הוא בז״א כמ״ש במא״א שם ובפרדס ערך אהבה וא״כ אהבת עולם שבמל׳ שהיא עלמא תתאה היא למטה מאהבה רבה שבתפארת אבל אהבת עולם עלמא עילאה דבינה היא למעלה מאהבה רבה וגם כי התגלות עתיק הוא בבינה והוא בחינת אהבה בתענוגים גם יש לומר עוד ע״פ מ״ש בד״ה חכלילי עינים מיין בפי׳ וענין אהבת עולם שלמטה מבחי׳ אהבה רבה דהיינו לפי שנמשכת מבחינת עולם משא״כ פי׳ לי לעולם לשון נצחיות ועמ״ש ע״פ שובה ישראל עד זהו ענין אהבת עולם שלמעלה מאהבה רבה. ומזה יובן הא דבעינן בקדושין שיאמר לי דבעינן כדכתיב וארשתיך לי כו׳. ועיין בזהר גדול ח״א דט״ו ע״א פי׳ ג״כ וארשתיך לי בגין דינקא לימינא כו׳ ושרש הענין היינו שתקבל מבחי׳ דלית שמאלא בהאי עתיקא וזהו טוב לחסות בה׳ מבטוח באדם כמ״ש במ״א דר״ל מבחינת אדם העליון כו׳ (ועיין עוד ברע״מ פ׳ תצא דרע״ז ע״א ובהרמ״ז שם ועמ״ש בפ׳ תצא ע״פ כי ההרים ימושו כו׳ וברית שלומי לא תמוט כו׳) והנה בחי׳ זו נמשך ע״י לבי ובשרי ירננו אל כו׳ שהוא בחי׳ הכלות אל מהותו ועצמותו ית׳ שלמעלה מעלה מבחי׳ חצרות ה׳ שעי״ז נמשך וארשתיך לי כו׳ וזהו ענין במקום שבע״ת עומדים כו׳ וזהו ענין ורב טוב לבית ישראל. וגם פי׳ וארשתיך לי לעולם שיהיה הגילוי למטה ממש ולא יהי׳ העולם מסתיר והיינו לפי שיהי׳ הגילוי מבחי׳ המגביהי לשבת ע״כ הוא המשפילי כו׳ שיהי׳ הגילוי לעולם ממש למטה. וזהו ענין אהבת עולם אהבתנו כו׳ חמלה גדולה ויתרה כו׳ היינו בחינת וארשתיך לי ממש לעולם:
ד והרמ״ז פ׳ תרומה (דקל״ד ע״ב) ע״פ ויקחו לי תרומה פי׳ לי היינו חכמה עילאה שהוא נשמת כל העולמות כו׳ ולכן כל מקום שנאמר לי קיים לעולם כו׳ והוא שם ע״ב שעיקרו ד׳ יודי״ן גימטריא לי, ועמ״ש מענין ד׳ יודי״ן אלו בביאור ע״פ ומספר את רובע ישראל. ויש לפרש לפ״ז ענין וארשתיך לי ע״ד מ״ש האריז״ל בפי׳ הפסוק ביום ההוא יהיה שלעתיד יהיו זו״נ שהם ו״ה במדרגת או״א ממש הנק׳ י״ה וזהו בחי׳ יהיה נמצא כנס״י שהיא בחינת ה׳ תתאה. תקבל מבחי׳ יו״ד שהוא חכמה עילאה ממש (ועמ״ש בפ׳ חיי שרה סד״ה יגלה לן טעמיה). והיינו כי פי׳ כנס״י היינו שמקבלת מישראל דלעילא וישראל היינו לי ראש אך יש בחי׳ ישראל זוטא וישראל סבא וכמ״ש סד״ה ואלה שמות בנ״י דישראל זוטא היינו המשכת ח״ע שנמשך ומתפשט בהמדות אך לעתיד יהיה גילוי עצמיות חכמה עילאה עדן העליון כו׳ ישראל סבא לי ראש ממש ועמ״ש מזה בביאור ע״פ אני ה׳ אלקיכם דפרשה ציצית ועמש״ש מענין מ״ש בתורת ה׳ חפצו ובתורתו יהגה שבחינת תורת ה׳ הוא תורה שלמעלה שיתגלה לע״ל והיינו ע״י עסק התורה שלפנינו שהיא כלי לגילוי זה וכן עד״ז במצות  שיש ב׳ בחי׳ חסד כו׳ ע״ש וזהו ענין קדשנו במצותיך ותן חלקנו בתורתך. בתורתך היא תורת ה׳ שיתגלה לע״ל ע״י עסק התורה עכשיו ועז״נ וארשתיך לי כו׳ וידעת את ה׳: