אגרת כ"ב

כב באגרת הבאה (סימן כ"ב) מתאונן רבנו הזקן על מה שחסידים מטרידים אותו בשאלות אודות עצות בענינים גשמיים, פרנסה וכדומה, ומסביר שמתן עצות בענינים גשמיים, שייך רק לנביאים ולא לחכמי התורה. ומסיים באריכות הביאור כיצד יש לקבל יסורים גשמיים, שיתווסף על ידם ביראת שמים ובאהבת ה'.

ליתר הבנת אגרת זו, כדאי להעתיק תחילתה וסופה של אגרת שלא נדפסה ב"תניא", אלא נדפסה ב"אגרות קודש - אדמו"ר הזקן" (קה"ת תש"מ) סימן כד.

בתחילת אותה אגרת קובע רבנו הזקן זמנים קבועים בהם יכולים להיכנס אליו ל"יחידות", ולאחר מכן הוא מתבטא בביטוים חריפים כנגד מה ששואלים אותו עצות בענינים גשמיים, בטענו, בגודל עניוותו, שזה מבלבל אותו בעניני תורה, ובהביאו ראיה ממשה רבנו שחכמינו ז"ל אומרים: "וכי תעלה על דעתך שמשה רבנו עליו השלום יושב ודן כל היום כולו - תורתו מתי נעשית".

בהמשך לכך בא חלק האגרת שנדפס כאן ב"תניא", ולאחר מכן מסיים רבנו הזקן, שמן ההכרח לשמור על התקנות של זמני הקבלה ל"יחידות" וזמני הנסיעה אליו, והוא גוזר "קנסות" על אלה שלא יתנהגו כפי התקנות, וגם מאיים ביציאה מהמדינה.

אולם, כדאי לציין, שהחסידים הראשונים היו אומרים, שמה שאנו רואים "מעשה רב" שאכן שואלים מהרביים עצות בענינים גשמיים, והרביים עונים - הרי זה מפני שרבנו הזקן בעצמו "התיר" זאת ברשימה שכתב "קרוב לזמן הסתלקותו" (נדפסה ב"אגרות קודש" שם, סימן סה), אודות המעלה של "קירוב הדעת ועצות מרחוק בכל עניני ב"ב וכו'".

אהובי, אחי ורעי! מאהבה מסתרת -

בא אני אליכם ב- תוכחת מגלה. לכו נא ונוכחה! -

בואו ונתדבר ביננו. זכרו ימות עולם, בינו שנות דור ודור, ההיתה כזאת מימות עולם, ואיה איפוא מצאתם מנהג זה -

שיפרשו להלן, באחד מכל ספרי חכמי ישראל הראשונים והאחרונים, להיות מנהג ותיקון לשאל בעצה גשמיות, כדת מה לעשות בעניני העולם הגשמי, אף -

לא, לגדולי חכמי ישראל הראשונים כתנאים ואמוראים, אשר כל רז לא אנס להו, -

ששום סוד לא נעלם מהם, ונהירין להון שבילין דרקיע, -

והיו בהירים ומאירים להם הדרכים שבשמים, כי אם לנביאים ממש, אשר היו לפנים בישראל, כשמואל -

הנביא, הנקרא הרואה, אשר הלך אליו שאול לדרש ה' -

על ידו, על דבר האתונות שנאבדו לאביו. -

מדוע, אכן, לא שאלו את התנאים והאמוראים גם אודות ענינים גשמיים? - מסביר רבנו הזקן: כי באמת, כל עניני אדם, לבד מדברי תורה ויראת שמים - אינם משגים, רק בנבואה, -

ככתוב - ו"לא לחכמים -

מגיע, לחם", -

כלומר, כל הענינים הגשמיים, כמאמר רז"ל: "הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים", ו -

חכמינו ז"ל אומרים: "שבעה דברים מכסים כו' -

מידיעת האדם, ומהם: אין אדם יודע במה משתכר כו' ומלכות בית דוד מתי תחזר כו'", -

כשיבוא המשיח, הנה השוו -

פרנסה גשמית וקץ ביאת המשיח, זה לזה. -

כשם שאין אף אחד יודע ה"קץ", כך אין בכוח אף אחד לדעת הענינים של פרנסה. ומה שכתוב בישעיה: "יועץ וחכם חרשים", -

הרי שחכם (בחכמת התורה) הוא גם "יועץ" מונח שמשתמשים בו על נתינת עצה בענינים גשמיים, וכן מה שאמרו רז"ל: -

בנוגע למי שעוסק בתורה לשמה: "ונהנין ממנו עצה ותושיה" -

הרי מובן מהפסוק וממאמר רבותינו ז"ל שתלמיד חכם הלומד תורה יש בכוחו לתת עצות, הינו בדברי תורה, -

דוקא, הנקרא "תושיה", -

וא"כ "עצה ותושיה" היינו - עצות בעניני תורה, כמאמר רז"ל: "יועץ" - "זה שיודע לעבר שנים -

על ידי הוספת חודש לשנה, חודש אדר, ולקבע חדשים -

מתי ראש חודש, כו'", שסוד העבור -

לעבר שנים וחדשים, קרוי 'עצה' ו'סוד' בלשון תורה, כדאיתא -

כפי שהגמרא אומרת בסנהדרין דף פז, עין שם בפרוש רש"י: -

אך האמת אגיד לשומעים לי, כי אהבה מקלקלת השורה, והנה היא -

האהבה היא כסות עינים שלא לראות האמת, מרב אהבתם לחיי הגוף -

שבגלל כך באים חסידים לבקש עצות בענינים גשמיים, כפי שיפרש להלן; בינתיים מציין רבנו הזקן, שלא מדובר כאן חס ושלום על אהבת הגוף סתם, כי אם הכוונה היא אכן: לשם שמים, -

רוצים בחיי גוף טובים, לשם שמים, לעבוד בו -

עם הגוף, את ה', ברשפי אש ושלהבת גדולה מאהבת נפשם את ה', -

הרי למרות שזה אכן לשם שמים, אך כיוון שהם על כך שקועים בזה, עד שיש להם גם אהבה לחיי הגוף, אהבה כזו המפריעה לסדר, הרי במילא - ועל כן היטב חרה להם בצער הגוף חס ושלום ה' ירחם, ואין יכולין לקבל כלל, -

צער ויסורים, עד ש -

הצער מעבירם על דעתם, לכתת רגליהם מעיר לעיר, לשאל עצות מרחוק, -

מהו אכן הטעם שהקדוש ברוך הוא נותן יסורים, ואיך יש להתייחס על פי תורה לבעיות החיים הגשמיים - אם הדרך היא לא לבקש עצות על כך אצל תלמידי חכמים וצדיקים? ממשיך רבנו הזקן ומסביר: אלה המתהלכים לבקש עצות איך להיפטר מהצרות הגשמיות, אין דרכם הדרך הנכונה על פי תורה, שכן, בעשותם כך - ולא שעו אל ה' לשוב אליו ברוח נמוכה והכנעת הגוף, לקבל תוכחתו באהבה, "כי -

הרי, דוקא את אשר יאהב ה' וכו'": -

וכמו אב רחמן וצדיק המכה בנו, שאין לבן חכם להפוך עורף לנוס, למצוא לו עזרה, או אפילו -

לא, מליץ ישר, לפני אביו הרחמן והצדיק וחסיד, -

הרבי הריי"צ נ"ע העיר באחת משיחותיו: כשרבנו הזקן מדבר בפעם הראשונה אודות אב המעניש את בנו ומכה אותו, אין הוא משתמש בתואר "חסיד", ורק לאחר מכן, כשהוא מדבר אודות "מליץ יושר", שם הוא משתמש בתואר זה, שכן, אב המכה את בנו, הוא אכן רחמן וצדיק וחכם, אבל לא חסיד, כי חסיד אינו מכה! על כל פנים רואים אנו, שאם הבן הוא חכם - לא ינוס לחפש לו עזרה או מליץ יושר, רק להיות "ישר יחזו פנימו" -

לא עם העורף שלו, כי אם עם הפנים שלו, עם אביו - פנים בפנים, -

פנים כנגד פנים, לסבל הכאותיו באהבה, לטוב לו כל הימים. והנה, למעלה בחינת "פנים" -

שלמדנו לעיל, שמצדו של יהודי צריך להיות ללמעלה האופן והבחינה של "ישר יחזו פנימו", ו"פנים בפנים", ההיפך מהחזרת העורף, כי אם לחזות באבינו שבשמים פנים אל פנים, הרי הבחינה של "פנים" למעלה הוא הרצון והחשק, אשר אבינו שבשמים משפיע לבניו כל טוב עולמים -

גם העולם הרוחני וגם העולם הגשמי, וחיי נפש וגוף, -

הרי כל זה הוא משפיע, באהבה ורצון, חשיקה וחפיצה, על ידי תורת חיים - שהיא -

התורה היא, רצונו יתברך - אשר נתן לנו, -

השפעה כזו, שהיא באהבה ורצון וכו', היא הנקראת בחינת "פנים", השפעה הבאה מהפנים ופנימיות הרצון שלמעלה, כמו שנאמר: -

בשמונה עשרה, "כי באור פניך נתת לנו תורת חיים כו'" - לעשות בה -

ועל ידה, רצונו, ועל זה נאמר: "באור פני מלך חיים, ורצונו כו'". מה שאין כן לעובדי גלולים, -

לאומות העולם, משפיע חיי גופם שלא ברצון וחשיקה וחפיצה, לכך נקראים "אלהים אחרים", שיונקים -

חיותם, מבחינת "אחורים". -

לא ברצון הפנימי, כי אם ברצון החיצוני, כפי שהוסבר בפרק כ"ב בחלק הראשון של ספר ה"תניא", שבשעה שנותנים דבר לידיד, מסתכלים ישר בפניו כשנותנים לו, שכן, כיוון שבנפש זה בא מהפנים ומהרצון ה פנימי של הנפש, כך גם בגוף מתבטא הדבר על ידי ההסתכלות בו בפנים, ואילו כשנותנים דבר לשונא - מפנים את הפנים ממנו, שכן כיוון שבנפש, הפנים, פנימיות הרצון הפנימי, מופנים ממנו, והנתינה היא רק ברצון החיצוני מפני טעם איזה שהוא, אבל לא שרוצים לתת לו באמת, הרי כשם שבנפש, הפנים, הרצון הפנימי, מופנה ממנו, משתקף הדבר גם בגוף, שהפנים מופנים בשעה שנותנים לו ההשפעה. כך גם כאן - השפעת חיי הגוף לאומות העולם ניתנת רק ברצון ה חיצוני, בחינת "אחוריים" (הניגוד ל"פנים"), והם נקראים "אלהים אחרים". על כל פנים יוצא, שבחינת "פנים" למעלה היא ההשפעה הניתנת לבני ישראל ברצון הפנימי של הקדוש ברוך הוא. וכך הוא באדם, הרצון והחשק -

הרצון הפנימי של האדם, הוא בחינת "פנים", -

וכשאומרים שצריך להיות "פנים בפנים" מהאדם להקדוש ברוך הוא, הכוונה היא לקבל ברצון וחשק (ברצון פנימי) מה שניתן לו מה"פנים" שלמעלה (מהפנימיות שלמעלה), ובעניננו הכוונה שיש לקבל התוכחה של הקדוש ברוך הוא (שהתבטאה ביסורים גשמיים) ברצון פנימי. ואם אינו מקבל -

ועצה היעוצה לקבל -

היסורים, באהבה, -

שיהיה בכוחו של אדם לקבל את היסורים באהבה, היא עצת ה' בפי חז"ל: "לפשפש במעשיו", -

כפי שהגמרא אומרת: "אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו", אחרי אלה ממעשיו שיש לעשות תשובה עליהם, ויעשה תשובה, וימצא לו עונות הצריכין מרוק יסורים, ויראה לעין גדל אהבתו -

של הקדוש ברוך הוא, אליו, -

אהבה המקלקלת השורה, כמשל מלך גדול ונורא הרוחץ בכבודו ובעצמו צואת בנו יחידו, מרב אהבתו, -

לבנו, שהרי זה חריגה מהסדר, שאכן המלך עצמו רוחץ ומנקה את הצואה, רק אהבתו הרבה של המלך אל בנו יחידו מקלקלת את השורה, שהוא עצמו רוחץ צואתו. כך יש לראות אהבתו הגדולה של הקדוש ברוך הוא אליו - בנקותו עוונותיו על ידי יסורים. כמו שכתוב: "אם רחץ ה' צואת בנות ציון כו', ברוח משפט כו'". וכמים הפנים אל פנים, -

כשמסתכלים עם הפנים במים, משתקפים במים אותם פנים, כך הרי גם לב האדם לאדם, לב האדם למטה לאדם העליון - ללמעלה, תתעורר האהבה בלב כל משכיל ומבין יקר מהות אהבת ה' אל התחתונים, -

לאלה הנמצאים בתחתיות העולם ה זה, אשר היא -

אהבתו של הקדוש ברוך הוא, יקרה וטובה מכל חיי העולמים כלם, -

העולמות הרוחניים והגשמיים, כמו שכתוב: "מה יקר חסדך וכו'", -

וכן כתוב: "כי טוב חסדך מחיים כו'", כי החסד שהוא בחינת אהבה, -

פנימיות החסד היא אהבה, "אהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד", מאהבה בא חסד, הוא חיי החיים שבכל העולמות, כמו שאומרים: -

בשמונה עשרה, "מכלכל חיים בחסד". -

הרי שחסד ואהבה הם המזון והחיים של החיים. ואז -

כשיבין את אהבתו הגדולה של הקדוש ברוך הוא אליו, המתבטאת ביסורים - וזה יעורר בו אהבה להקדוש ברוך הוא, לקבל את היסורים באהבה, אז - "גם ה' יתן הטוב", -

מה שטוב גם בגלוי, טוב הנראה והנגלה, שרואים בעיני בשר שזה טוב, ויאר פניו אליו, -

שהפנים והפנימיות שלמעלה יהיו באופן שיהיו נראים בפנים, וטוב לאדם למטה, בבחינת אהבה מגלה, אשר היתה תחלה מלבשת ומסתרת בתוכחה מגלה, -

הבאה מאהבה מסותרת, הרי זה יבוא באהבה גלויה ובחסדים גלויים, ויתמתקו הגבורות בשרשן, -

האגרת הבאה נדפסה ונוספה כאן על ידי מסדרי "אגרת הקודש" (הוספת כ"ק רבינו: "לאחרי הוצאות הראשונות דאגה"ק - ראה בהרשימה דהדפוסים"), כהוספה לאגרת הקודש סימן כ"ב, למרות שבאופן גלוי לא נראה הקשר בינה לבין האגרת הקודמת.

פרט לכך, שבחלק אגרת הקודש סימן כ"ב, שלא נדפס כאן (ב"אגרת הקודש") מתאונן רבנו הזקן על ששאילת עצות בענינים גשמיים מעסיק אותו רבות - אולי יש לכך שייכות לחלק הבא של האגרת, שם הוא גם כן מתאונן על העיסוקים הרבים המקיפים אותו מכל עבר.

אהובי, אחי ורעי! -

כך קורא רבנו הזקן לחסידים אליהם הוא כותב אגרת קודש זו, מגודל טרדתי אשר הקיפו עלי יחד וסבוני כמים, כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו - לא אוכל מלט משא לאמר עם הספר כל אשר בלבבי. אך בקצרה באתי, כמזכיר ומחזיר על הראשונות בכלל, -

על אותם דברים שרבנו הזקן כבר עורר אליהם, ובפרט אל המתנדבים בעם, -

המקריבים עצמם, מרצונם החופשי, בענין עבודת התפלה - שעבודת התפלה תהיה הרבה יותר מאשר הסדר הרגיל בזה, לעמד על העבודה זו תפלה, -

כפי שחכמינו ז"ל אומרים: "איזו היא עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה", שהתפלה נקראת עבודה שבלב - עבודה שבלב ועם הלב, בקול רם, -

להתפלל בקול רם, - מובן שהכוונה היא מחוץ לשמונה עשרה שעליה להיות בלחש, פרט לימים הנוראים, כנזכר בשולחן ערוך . להתחזק מאד בכל עוז ותעצומות נגד כל מונע -

מעבודת התפלה, מבית ומחוץ, -

להתחזק כנגד המניעות של עצמו הוא, וכנגד המניעות מהזולת ומענינים חיצוניים, ביד חזקה - כמשמעו, -

כפי משמעותו הפנימית של הביטוי " ביד חזקה ", שהוא "רצון יראיו", אשר למעלה מן החכמה והתבונה אשר נתן ה' בהמה לדעת לעשות את כל אשר צוה ה' בהשכל ודעת, -

חכמה והבנה אלו העניק הקדוש ברוך הוא, שהרי " אתה חונן לאדם דעת" וכו'; אך ה רצון שלמעלה מהבנה - זו היא עבודתו של יהודי ירא שמים להשיג רצון זה על ידי קבלת עול, רק רצון פשוט -

רצון מופשט מהציור וההגבלה של הרצון הבא מצד השכל, ו"רוח נדיבה", -

להתמסרות עצמית, בכל איש אשר ידבנו לבו לעבד עבודה תמה, -

שאין בה שום ענין אחר מלבד רק לעשות נחת רוח ליוצרו. ועל זה -

על רצון כזה שלמעלה לגמרי מהבנה, נאמר : "כי עם קשה ערף הוא, וסלחת", -

כלומר, הסליחה באה, מפני שזה "עם קשה עורף" , היינו עקשנות ורצון שלמעלה מהבנה - זהו הטעם שיהיה "וסלחת", כי הסליחה היא גם כן למעלה מן החכמה, -

כשם שבאדם הרצון הפשוט שלו הוא למעלה משכלו וחכמתו - כך למעלה ענין הסליחה הוא למעלה מהחכמה שלמעלה, כי "שאלו לחכמה כו'", -

מה יהא דינה של הנפש החוטאת - וענתה חכמה: נפש כי תחטא תישפט ותיענש, ולא שתשובה תכפר ותביא סליחה לחטא, כפי שמובא בירושלמי , ומשה רבנו עליו השלום בקש מדה כנגד מדה , -

ועוד זאת אדרוש ממעלתכם, -

בתחילה, כשהוא מדבר בענינים שבין אדם למקום, השתמש רבנו הזקן בלשון "כמזכיר ומחזיר על הראשונות", ואילו כעת, כשהוא מתחיל לדבר אודות בין אדם לחבירו - הוא משתמש בלשון דרישה, שלא להשליך דברי אחריכם, אשר ערכתי שיח, להיות כל איש ישר והולך בתמו, כאשר עשה האלקים את האדם ישר , ולא לבקש חשבונות רבים 32, מעלילות מצעדי גבר ומחשבות אדם ותחבולותיו, -

שלא לחשוב אודות אדם מה הן חשבונותיו וכוונותיו, כי זו מלאכת שמים היא ולא מלאכת בשר ודם. -

הקדוש ברוך הוא יודע הכל, "עלילות מצעדי גבר, מחשבות אדם ותחבולותיו, ויצרי מעללי איש" - כפי הנוסח בתפלת ראש השנה. ולהאמין באמונה שלמה במצות חז"ל : "והוי שפל רוח בפני כל אדם" בכלל, -

בלי יוצא מן הכלל . כי יציבא מילתא ותקין פתגמא, שכל אחד מתקן מחברו, -

שכן, אמת הדבר ונכון הביטוי שכל אחד "מתוקן" מחבירו, כל אחד נהיה יותר טוב על ידי חבירו, שכן, לכל אחד מעלתו המיוחדת שאיננה בשני, ועל ידי האחדות של כולם יחד מיתווספת לכל אחד המעלה שישנה בשני ואיננה בו. על מה שרבנו הזקן אומר כאן "ועוד זאת אדרוש ממעלתכם", אמר כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע באחת משיחותיו הקדושות , שאין הכוונה שרבנו הזקן כתב זאת אל בני עליה, רבנו הזקן כתב זאת אל חסידים, ופירוש המלים "אדרוש ממעלתכם" הוא, עוררו מעלותיכם. להלן אומר רבנו הזקן: "שלא להשליך דברי אחריכם אשר ערכתי שיח" - "שלא להשליך דברי אחריכם" הוא מקיף, "אשר ערכתי שיח" הוא פנימי (כלומר, שרבנו הזקן פעל בחסידים גם בדרך מקיף וגם בפנימיות), ומה שאומר לאחר מכן: "במצות חכמינו ז"ל והוי שפל רוח בפני כל אדם בכלל כי יציבא מילתא ותקין פתגמא שכל אחד מתוקן מחבירו" - הכוונה בהוספה "כל אחד מתוקן מחבירו" היא, שעל ידי הזולת נעשה האדם עצמו מתוקן. וכתיב: -

וכתוב : "כל [איש] ישראל כאיש אחד חברים", כמו שאיש אחד מחבר מאיברים רבים, ובהיפרדם -

אחד מהשני, נוגע בלב, "כי ממנו תוצאות חיים", -

כך גם, כפי שרבנו הזקן מסביר בפרוטרוט באגרת הקודש סימן ל"א - שפירוד חס ושלום בין בני ישראל נוגע כביכול בשכינה שהוא ה"לב" של בני ישראל. אם כן אנחנו היות כולנו כאיש אחד ממש - תיכון העבודה בלב, -

עבודת התפלה שהיא - כנזכר לעיל - "עבודה שבלב", שענינה לחבר את הנשמה עם מקורה בשכינה, הרי על ידי שבני ישראל הם באחדות, דבר המביא לאחדות עם השכינה - תביא האחדות לחיזוקה ולקיומה של העבודה שבלב בתפלה, ומכלל הן כו', -

כפי הלשון

"מכלל הן אתה שומע לאו", שבשעה שחסרה האחדות חס ושלום, חסר בהעבודה שבלב בתפלה. ועל כן -

ולכן, נאמר : "ולעבדו -

את הקדוש ברוך הוא, שכם אחד" דוקא. -

כלומר, באותה כוונה, מתי הוא הענין האמיתי של "לעבדו"? - כשזה "שכם אחד" דוקא, כשכולם הם באחדות. ועל כן -

ולכן, אהובי ידידי, -

אומר רבנו הזקן לחסידים, נא ונא לטרח בכל לב ונפש לתקע אהבת רעהו בלבו, "ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם" כתיב , ולא תעלה על לב לעולם, -

לא רק שלא לחשוב, שמשמעותו יכולה להיות מחשבה ממש, כי אם גם שלא יעלה על הלב אף פעם, ואם תעלה -

שאדם סתם, גם מי שהוא במדריגת "בינוני", הרי איננו בעל-הבית על עצמו שלא יעלה בו הרהור כזה - הרי אם יעלה בו הרהור כזה, יהדפנה מלבו כהנדף עשן, וכמו מחשבת עבודה זרה ממש . -

כך יגרש ממחשבתו כל מחשבה רעה על יהודי שני. כי גדולה -

עבירת לשון הרע כנגד -

העבירות, עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים, -

כפי שהגמרא

אומרת "כל המספר לשון הרע מגדיל עונות כנגד שלש עבירות עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים", ואם בדבור כך כו', -

שלשון הרע שקול כנגד עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, הרי לשון הרע במחשבה - לחשוב לשון הרע - גרוע מזה בהרבה. וכבר נודע לכל חכם לב יתרון הכשר המחשבה על הדבור, -

שהמחשבה פועלת על הנפש יותר מאשר הדיבור, הן לטוב והן למוטב . -