כג. באגרת קודש זו, סימן כ"ג, מעורר רבנו הזקן, לעשות קביעות בלימוד "עין יעקב" ברבים בין מנחה למעריב, וכן בהלכה למעשה בשולחן ערוך, ובתור הקדמה לכך הוא מסביר ההפלאה והגדלות העצומות בהשראת השכינה ששורה בבני ישראל בשעה שהם לומדים תורה בציבור, זוהי מדריגת השכינה שקבלתה בגילוי בתור שכר יכולים רק בעולם הבא, אך בדרך השראה, היא שורה על וב תוך בני ישראל בשעה שלומדים תורה בציבור.

"בגזרת עירין פתגמא ומאמר קדישין", -

בגזירת המלאכים נאמרים הדברים, ובמאמר המלאכים הנקראים "קדישין" (קדושים). זהו לשון הפסוק שחכמינו ז"ל (ורבנו הזקן כאן) משתמשים בה על תלמידי חכמים שהם כמלאכי השרת, שחכמי המשנה שהם כמלאכים אמרו כך, חכמי המשנה עליהם השלום, ששנו במשנתם: "עשרה שיושבין ועוסקין בתורה - שכינה שרויה ביניהם", -

זה ענין גבוה יותר מאשר הענין של " אכל בי' עשרה שכינתא שריא", על כל עשרה יהודים הנמצאים יחד במקום אחד שורה שכינה - שכן, אותה השראת השכינה היא רק עליהם, בבחינת מקיף, כפי שאומר בחלק הראשון של ספר ה"תניא" סוף פרק י"א, אך כשעשרה יהודים לומדים תורה ביחד - שורה השכינה "ביניהם", בפנימיות, כי זה כל האדם. -

כפי שהגמרא מפרשת בברכות את הפסוק: "כי זה כל האדם": "כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה", ואף גם זאת היתה כל ירידתו בעולם הזה -

ירידת הנשמה ממדריגתה הגבוהה לעולם זה - הרי תכלית ירידה זו היא לצרך עליה זו, -

שהנשמה מתעלית על ידי לימוד תורה בציבור, אשר אין עליה למעלה הימנה. -

כלומר, העליה שבגללה היתה ירידת הנשמה, נעשית לא רק אחרי הירידה, כשהנשמה עוזבת את הגוף, אלא בעוד הנשמה היא בגוף ישנה כבר עליה שגבוה ממנה אי אפשר להיות כלל בענין השראת השכינה - שנעשה ביהודי על ידי לימוד התורה ברבים, כי שכינת עזו אשר בגבהי מרומים, והשמים ושמי השמים לא יכלכלו אימתה - תשכן ותתגדל בתוך בני ישראל, כמו שכתוב: "כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל" - על ידי עסק התורה והמצות בעשרה דוקא, -

עשרה יהודים הם "עדה" ו"ציבור", כמו שאמרו רז"ל: "אתיא תוך תוך כו'". -

למדים גזירה שוה מ"תוך" "תוך", כתוב "ונקדשתי בתוך בני ישראל", ובמרגלים שהיו עשרה כתוב " מתוך העדה" - למדים מכך שדבר שבקדושה הוא בעשרה יהודים דוקא. באחת משיחותיו הקדושות מעיר כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, מדוע ענין זה ש" עדה " הכוונה לעשרה, למדו רבותינו ז"ל מה" תוך " של העדה הרעה של המרגלים, עליהם כתוב 44 "הבדלו מתוך העדה הרעה הזאת"? והוא אומר שם, שמשה רבנו הזהיר "הבדלו" על המקיף של הרע, שכן את הפנימי היה בכוחו לתקן, במילא יש לומר שגם בקדושה הכוונה כאן למקיף של קדושה, כלומר שבעדה של עשרה מיתווסף אור מקיף של קדושה המובדל לגמרי מהאור השורה על פחות מעשרה. ועל זה -

על ההשראה של קדושה הנמשכת על ידי עסק התורה והמצוות בעשרה, נאמר: "בקרבך קדוש", -

שבחינת " קדוש " שבעצם היא קדוש ומובדל - נמשכת "בקרבך", בפנימיות, בבני ישראל. וכפי שמפרש בשיחה הקדושה האמורה, שלעיל מדובר כשהאור נמשך בבחינה של מקיף, ועתה כשהוא מביא את הפסוק " בקרבך קדוש" הכוונה היא כפי שהמקיף נמשך בפנימיות, ו"אין דבר שבקדשה בפחות מעשרה". -

כפי שהגמרא אומרת שם בברכות, כנזכר לעיל, הרי, כדי שיהיה "בקרבך קדוש" הרי זה דוקא על ידי לימוד התורה בעשרה. ומשום הכי נמי, אצטריך להו לרז"ל למילף מקרא: "מנין שאפלו אחד שיושב ועוסק בתורה כו'". -

ולכן צריכים גם חכמינו ז"ל ללמוד מפסוק מהיכן יודעים אנו שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה - קובע לו השי"ת שכר, כפי שהמשנה למדה זאת באבות מהפסוק "ישב בדד וידום כי נטל עליו", צריכים רבותינו ז"ל לימוד מיוחד על כך. ואף גם זאת, לא מצאו לו סמך מן המקרא אלא לקביעת שכר בלבד, ליחיד לפי ערכו לפי [ נסח אחר: ולפי] ערך המרבים, -

אם היחיד הוא חלק ממרובים יותר אך פחות מעשרה - מקבל כל אחד מהם את השכר לפי ערך המרובים המשתתפים בזה. בהתאם לגירסא "לפי ערך" הכוונה היא, שהיחיד מקבל שכרו לפי הערך שיוצא בחלקו בתור חלק מהמרובים, ובהתאם לגירסא "ולפי ערך", בוא"ו, הכוונה היא, שככל שהיחידים מרובים יותר כך גדל שכרו של כל יחיד לעצמו. אבל לענין השראת קדשת הקדוש-ברוך-הוא - אין לו ערך אליהם כלל. -

הקדושה הנמשכת על ידי לימוד התורה של יחידים, אין לה שום ערך לקדושה הנמשכת מלימוד התורה של ציבור,

וההפרש שבין השראה לקביעות שכר -

בין השראה של קדושה שנעשית על ידי תורה בציבור, לבין קביעת שכר שנעשה על ידי תורה של יחיד, מובן למביני מדע.

כי קביעת שכר הוא, שמאיר ה' לנפש תדרשנו, באור תורתו, שהוא מעטה לבושו ממש, -

שהקדוש ברוך הוא מתעטף ומתלבש בתורה - ועל ידי לבוש זה מאיר הקדוש ברוך הוא לנפשו של יהודי המחפש את ה', החיפוש יכול להיות בעבודת התפלה ש לפני תורה, או בתורה עצמה, כפי שהוא אומר בחלק הראשון של ספר ה"תניא" סוף פרק ל"ז, ש" קורא בתורה" זה כמו בן הקורא לאביו שיבוא אליו ויהיה אתו יחד, ולכן נקראת התורה "אור", שנאמר: "עטה אור כשלמה", -

שזה מוסב על אור התורה שהוא " לבוש " (שלמה), מפני שהוא בהגבלה, והנפש היא בעלת גבול ותכלית בכל כוחותיה, -

כלומר, גם בכמות וגם באיכות כל כוחות הנפש הם מוגבלים, וכיוון שהאור המאיר לנפש צריך להתקבל ב תוך כוחות הנפש, מן ההכרח הרי שגם האור יהיה מוגבל. ובלשון רבנו הזקן: לכן גם אור ה' המאיר בה -

בנפש, הוא גבולי, מצמצם, ומתלבש בתוכה, -

בתוך הנפש, שהנפש תופסת את אור ה' בפנימיות, ועל כן -

ולכן, יתפעל לב מבקשי ה' בשעת התפלה וכיוצא בה, כי בו ישמח לבם, ויגל -

בגילה גלויה, המתבטאת ב- אף גילת ורנן, ותתענג נפשם בנעם ה' [ נסח אחר: על ה' -

עם הקדוש ברוך הוא עצמו] ואורו, בהגלותו -

כשאור ה' מתגלה ממעטה לבושו שהיא התורה, ויצא כברק חצו, -

אור כזה שהתחלתו יוצא מלבוש התורה כחץ של ברק לנפש. וזו היא קביעת שכר התורה, הקבועה תמיד בנפש עמלה בה. -

הרי שהשכר של תורה קבוע תמיד בנפש, לא רק בעולם הבא כשיהיה שכר המצוה ש"בהאי עלמא ליכא" (שאינו ניתן בעולם הזה), אלא תמיד, גם בהיות הנשמה בגוף קבוע בה שכר זה של תורה, זה שכר ואור מוגבלים שיכולים "להיתפס" בנפש גם כשהיא מלובשת בגוף. לכן אומרים, גם כש אחד יושב ולומד תורה קובע לו הקדוש ברוך הוא שכר.

אבל ההשראה -

השראת השכינה, מה שאומרים "שכינה שרויה ביניהם", היא הארה עצומה מאור ה' המאיר בה -

בנפש עצמה, לא בכוחות הנפש שהם מוגבלים, כי אם בנפש עצמה, בלי גבול ותכלית, ואינו יכול להתלבש -

בפנימיות, בנפש גבולית -

בנפש מוגבלת, כי אם -

בבחינה של אור מקיף עליה מלמעלה מראשה ועד רגלה, -

מהמדריגה העליונה שבנפש עד למדריגה התחתונה, שכל כוחות הנפש מוקפים ב"אור ה"' הבלתי מוגבל, כמו שאמרו חז"ל 5: "אכל בי עשרה שכינתא שריא", -

על כל עשרה יהודים שורה שכינה, כלומר עליהם מלמעלה, -

הרי על דרך שרבותינו ז"ל אומרים בענין השראת השכינה השורה על כל בני ישראל, גם כשאין הם לומדים תורה (כפי שיסביר להלן), שם הרי ודאי שהכוונה היא להשראה בבחינת מקיף, וכפי הלשון " א כל", " על כל", שעליהם בבחינת מקיף מאירה השראת השכינה, על דרך זה גם בהשראת השכינה שעל ידי תורה של רבים - הרי עיקר האור הוא גם כן באופן מקיף, שכן, זה אור שבבחינת בלי-גבול שיכול להתקבל בנפש רק באופן של מקיף. כמו שכתוב: "ויהי נעם ה' עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו", כלומר, כי "נעם ה'" אשר הופיע ב"מעשה ידינו", בעסק התורה והמצות, דאוריתא וקדשא-בריך-הוא כלא חד -

שהתורה והקדוש ברוך הוא הם דבר אחד לגמרי, יתכונן וישרה עלינו מלמעלה, -

"עלינו", מעלינו, בבחינת מקיף, להיותו בלי גבול ותכלית ואינו מתלבש בנפשנו ושכלנו, ועל כן -

ולכן, אין אנו משיגים בשכלנו הנעימות והערבות מ"נעם ה'" וזיו השכינה -

שהוא, בלי גבול ותכלית, אשר מתכונן ושורה עלינו ב"מעשה ידינו", בתורה -

הנלמדת, ומצות -

הנעשות, ברבים דוקא. -

שדוקא בתורה ובמצוות שברבים, ישנה השראה מאור שהוא בלי גבול, ועל זה אמרו רז"ל 20: "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא", -

שכר מצוה בעולם הזה - אין. שזה מוסב על האור וההתגלות הבלתי מוגבלות, הבאים על ידי מצוה - התגלות זו איננה בעולם הזה, שכן, העולם הזה הרי מתנהג בצורה מוגבלת - ולכן אין בעולם הזה התגלות אור בלתי מוגבל, כי אי אפשר לעולם להשיגו, -

את האור שהוא בלי-גבול, כי אם בהתפשטות הנפש מהגוף. -

אז, כשאין על הנפש ההגבלות שמן הגוף, בכוח הנפש להשיג התגלות שבלי גבול, ואף גם זאת -

שבכוח הנפש להשיג זאת אז - הרי זה על דרך החסד, -

הרי זה חסד מהקדוש ברוך הוא שנותן הכוח לנפש "לתפוס" התגלות כזו, כמו שכתוב: "ולך ה' חסד, כי אתה תשלם לאיש כמעשהו", -

שתשלום השכר לפי מעשי האדם הוא חסד מהקדוש ברוך הוא, וכמו שאמרו רז"ל, שהקדוש-ברוך-הוא נותן כח בצדיקים כו'. -

לקבל את שכרם לעתיד לבוא, שכן, השכר הוא הרי בלתי מוגבל, וכדי שהנשמה שהיא מוגבלת - גם אחרי שהיא מתפשטת מהגוף ואין עליה הגבלות הגוף - תוכל לקבל שכר שהוא בלתי מוגבל, צריך הקדוש ברוך הוא להעניק לה כוח על כך. מה שאין כן במלאכים, -

שאין בכוחם לקבל התגלות בלתי מוגבלת, כמו ששמעתי מרבותי, -

הכוונה על הבעל שם טוב והמגיד ממזריטש, כי אלו נמצא מלאך

אחד

עומד במעמד עשרה מישראל ביחד, -

הרי זה רק מה שעשרה יהודים נמצאים יחד - ש"אכל בי עשרה שכינתא שריא" - שורה הרי שם השכינה, אף שאינם מדברים בדברי תורה - תפל עליו אימתה ופחד בלי גבול ותכלית, משכינתא דשריא עליהו, -

מהשכינה השורה עליהם, עד שהיה מתבטל ממציאותו לגמרי. -

מצד הביטול והפחד הגדולים שהיתה משרה עליו השראת השכינה השורה על עשרה מישראל יחד למרות שאין הם עוסקים בשעת מעשה בתורה . בספר השיחות תש"ד

מביא כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, כשאביו למד אתו אגרת קדושה זו בפעם השניה, הרי בשעה שהגיע למה שרבנו הזקן מדבר אודות מעלת הנשמות לגבי מלאכים ומסיים "כמו ששמעתי מרבותי" וכו' - דיבר הרבי (מהורש"ב) נ"ע אודות הלשון "ששמעתי מרבותי" - שלעיל ב"תניא" פרק ל"ה (בהגהה) כתוב הלשון "ששמעתי ממורי", ואילו כאן הוא אומר הלשון "ששמעתי מרבותי", והוא אמר על כך: "ששמעתי ממורי" הוא מתכוון להוד כבוד קדושת הרב המגיד ממזריטש, ו"ששמעתי מרבותי" הכוונה למורנו הבעל שם טוב והרב המגיד ממזריטש. לאחר מכן, אומר שם כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, אמר הוד כבוד קדושת אאמו"ר (אדוני אבי מורי ורבי), שאלו הן מההלכות שלומדים בגן עדן אודות מעלת הנשמות לגבי מלאכים, כפי שהם (המלאכים) מתבטלים מ"אור הוי"' ששכינתא שריא (שהשכינה שורה) במעמד עשרה מישראל, למרות שאין הם מדברים בדברי תורה, והוא - ממשיך כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע לספר - סיפר לי שמונה סיפורים בנוגע להלכות שלומדים בגן עדן, וסיים: וכל זה הוא ב"תניא" הקדמה לכך, לעשות קביעות בכל יום ללמוד "עין יעקב", שהוא אומר על כך שרוב סודות התורה מוסתרים בו וזה מכפר על עוונות האדם. להלן

הוא מביא שם, שהרבי (מוהרש"ב) נ"ע אמר לו גם אז, שלחסידים מלפנים היתה קביעות בחק לימודם (בלימודים שהיו לומדים כל יום כחוק בל יעבור), שנוסף על השיעורים במשניות, עמוד גמרא ותניא, היו גם לומדים פסקא ב"עין יעקב", ועל כל פנים הלכה אחת בקיצור שולחן ערוך שני סעיפים , אם היה זה סעיף גדול היו לומדים באופן כזה שהיה זה הלכה אחת, ועל פי רוב הלכה אחת חלוקה בשני סעיפים,

ועל כן, -

ולכן, רע בעיני המעשה

אשר נעשה תחת השמש בכלל, -

כלומר, באלה שעוסקים בעסק או בעבודה, שהם ענינים שתחת השמש (לא כמו תורה שהיא "לעילא מן שמשא", למעלה מן השמש), הרי גם כשהם עושים מה שהוא אומר להלן, שלפני התפלה או אחרי התפלה, אין הם לומדים תורה, אלא זה נעשה מושב לצים - הרי זה "רע בעיני", ובפרט בין אחי ורעי הנגשים אל ה' , "הגשה - זו תפלה" , -

כלומר אלה העוסקים בעבודת התפלה, ואחר התפלה או לפניה נעשה "מושב ליצים" רחמנא לצלן, כמו שאמרו רז"ל : "שנים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה כו'", -

הרי זה מושב לצים", ואם נעשה "מושב ליצים" בעשרה, -

מישראל, דשכינתא שריא עליהו -

שהשכינה שורה עליהם, אין לך עלבונא וקלנא דשכינתא -

עלבון וקלון השכינה, גדול מזה רחמנא לצלן, ואם אמרו רז"ל

על העובר עברה בסתר ש"דוחק רגלי השכינה" חס ושלום, -

הרי, העובר עברה ברבים - דוחק כל שעור קומה של יוצר בראשית כביכול , כמו שאמרו רז"ל : "אין אני והוא וכו'", -

יכולין לדור בעולם", הרי שהוא דוחה את השכינה לגמרי, שאין היא יכולה לשרות שם. אלא ש"מלך אסור ברהטים" כו' . -

השכינה היא באופן של "אסור" - כקשורה נגד רצונה שלא לשרות במקום כזה - הרי יש בכך משום עלבון וקלון לשכינה הנמצאת שם באופן של "מלך אסור וכו"'. אבל "וי למאן דדחקין לשכינתא כד יוקים לה קדשא-בריך-הוא, -

וי לאלה שמצירים את השכינה, כאשר הקדוש ברוך הוא יקים אותה, ויימא לה: -

ויאמר לה: "התנערי מעפר קומי וגו'" , ועל תלת מלין מתעכבי ישראל בגלותא: -

על שלשה דברים מתעכבים בני ישראל בגלות: על דדחקין לשכינתא, -

על שהם מצירים לשכינה, ועל דעבדין קלנא בשכינתא -

ועל שגורמים קלון לשכינה, וכו'", כמו שכתוב בזהר הקדוש .

[כא תשרי] על כן, -

לכן, אהובי אחי ורעי, אל נא תרעו הרעה הגדולה הזאת, -

לעשות, לפני התפלה או אחרי התפלה, מושב לצים רחמנא ליצלן, ותנו כבוד לה' אלהיכם בטרם יחשך , דהינו בין מנחה למעריב כל ימות החל , ללמד בעשרה פנימיות התורה, שהיא אגדה שבספר "עין יעקב", שרב סודות התורה גנוזין בה, ומכפרת עונותיו של אדם, כמבאר בכתבי האריז"ל , והנגלות שבה -

סודות התורה, הרי אמר, גנוזין באגדה שב"עין יעקב", והדברים הגלויים אודותם לומדים בחלק הנגלה של האגדה, הן דרכי ה' שילך בהם האדם, וישית עצות בנפשו במלי דשמיא -

בעניני תורה ומצוות, ובמלי דעלמא, -

בעניני עולם, וכידוע לכל חכמי לב. וגם ללמד מעט -

בין מנחה למעריב, בשלחן ערוך ארח-חיים הלכות הצריכות לכל אדם, -

שהרי החלק "אורח חיים" שבשולחן ערוך נחוץ לכל אחד לדעת הלכותיו, ועל זה אמרו רז"ל : "כל השונה הלכות בכל יום כו'", -

מובטח לו שהוא בן עולם הבא", שהן הלכות ברורות ופסוקות הלכה למעשה, -

לדעת איך לעשות בפועל, כמבאר בפרוש רש"י ז"ל שם . -

שב"הלכות" מתכוונת הגמרא להלכות ברורות, בלי השקלא וטריא והמחלוקת שבדבר, כפי שרש"י מפרש במגילה לפני המאמר "כל השונה הלכות", אלא בנוגע להספד על "שונה הלכות" שלמד את ההלכות עצמן בלי השקלא וטריא וכו', ובנדה על מאמר זה עצמו מפרש רש"י, שאלו הן משניות, ברייתות והלכה למשה מסיני, שגם הן בלי השקלא וטריא של הגמרא, ועל דרך זה בנוגע לשולחן ערוך הכוונה להלכות פסוקות ברורות הנוגעות למעשה.

ובשבת קדש בעלות המנחה - יעסקו בהלכות שבת, כי "הלכתא רבתא לשבתא", -

שבת היא הלכה גדולה, ישנן הרבה הלכות שיש לדעתן בנוגע לשבת, ובקל יכול האדם ליכשל בה חס ושלום, אפלו באיסור כרת וסקילה, מחיסרון ידיעה, -

של הדינים, ו"שגגת תלמוד עולה זדון" חס ושלום, -

כשעושים איסור מבלי לדעת שזה איסור, ואי הידיעה הוא מפני שלא למד - נחשב הדבר כאילו עשה זאת במזיד חס ושלום, כפי שהמשנה אומרת באבות . הרי שאפילו באיסורים של כרת וסקילה יכולים להיכשל חס ושלום כשלא יודעים הלכות שבת, ואין צריך לומר באיסורי דברי סופרים, שרבו כמו רבו למעלה, ובפרט באסורי מקצה דשכיחי טובא, -

הקורים לעתים קרובות מאד, וחמורים דברי סופרים -

דמדרבנן, יותר מדברי תורה , כמו שאמרו רז"ל , שכל העובר על דברי חכמים אפלו באסור קל של דבריהם, -

שהחכמים אסרוהו, כמו האוכל קדם תפלת ערבית וכהאי גונא -

וכדומה, חיב מיתה כעובר על חמורות שבתורה . -

על כל פנים נוגע הדבר מאד ללמוד ולדעת הלכות ודיני שבת, אשר לכן ילמדו הלכות שבת בעלות המנחה של שבת, וכל יחיד אל יפרש עצמו מן הצבור -

בשעה שהציבור לומד הלימודים האמורים ב"עין יעקב", שולחן ערוך וכדומה, אפלו ללמוד ענין אחר, -

גם כן אל יפרוש היחיד מן הציבור, כי אם -

יצטרף בדבר שהצבור עסוקין בו, ואין צריך לומר שלא יצא החוצה -

בשעה שהציבור לומד אם לא יהיו עשרה מבלעדו, ועליו -

על מי שיוצא החוצה, אני -

רבנו הזקן, קורא הפסוק : "ועזבי ה' -

אלה שעוזבים תורתו של ה', יכלו כו'", כמו שאמרו רז"ל

על כל דבר שבקדשה, כי אין קדשה כקדשת התורה, ד"אוריתא וקדשא-בריך-הוא כלא חד". -

התורה והקדוש ברוך הוא הם כולם דבר אחד, שלכן, למרות שרבותינו ז"ל אמרו זאת רק לגבי דבר שבקדושה, שבהם הענין של עשרה מישראל (מנין) הוא תנאי שבלעדו אי אפשר לומר אותו דבר שבקדושה, מה שאין כן בלימוד תורה הרי אין זה תנאי שמן ההכרח שיהיו עשרה, זה רק עילוי כשעשרה מישראל הם ביחד - בכל זאת, כיוון שאין קדושה כקדושת התורה, וכשעשרה מישראל לומדים תורה ביחד הם הרי ממשיכים כאמור לעיל, הבחינה הגבוהה של קדושה והשראת השכינה - לכן זה שיוצא החוצה ובגלל כך לא נשאר "ציבור" בשעת הלימוד, הוא על דרך מי שהולך מדבר שבקדושה ועל ידו מופרע הדבר שבקדושה. ו"כל הפורש מן הצבור כו'", -

אינו זוכה לראות בנחמת הציבור , ושומע לי -

אומר רבנו הזקן, ישכון בטח, ובימיו ובימינו תושע יהודה, וירושלים תשכן לבטח , אמן כן יהי רצון: