פרק מ"ו

פרק מו. בפרק הקודם הסביר רבנו הזקן, דרך נוספת, כיצד לקיים תורה ומצוות "בלבבך", מתוך רגש הלב – במדת הרחמים, מדתו של יעקב אבינו: לעורר רחמנות על נשמתו ועל מקור נשמתו, ומתוך רגש זה, לקיים תורה ומצוות, כדי להשיב את הנשמה למקורה ולהוציא את מקור הנשמה מגלות, שהוגלה לשם, עקב מחשבותיו, דיבוריו ומעשיו הלא-טובים.

בפרק מ''ו, אותו אנו מתחילים ללמוד, יסביר רבנו הזקן, שקיימת דרך נוספת השווה לכל נפש (וקרובה מאד מאד) – לעורר את אהבתו המסותרת של יהודי, שתהיה בהתגלות בלבו תוך אהבת להב-שלהבת להקב''ה. ואהבה זו תביא אותו לקיום תורה ומצוות, וכן לעמוד ולנצח את כל הגורמים, הפנימיים והחיצוניים, המפריעים לעניני עבודת ה'. וזאת, על ידי התבוננותו – שכשם שבטבע האדם, כשמישהו מגלה לזולת אהבה חזקה – הרי זה מזמין, ממילא, אהבה חוזרת מהזולת אליו; ובמיוחד אם זה שמגלה את האהבה הוא אדם גדול ביותר, וזה שכלפיו מגלים את האהבה הוא אדם נחות ביותר, הרי בודאי יעורר הדבר בו אהבה חוזרת עמוקה לאדם הגדול – על דרך זה, ובמדה מרובה בהרבה, צריך להיות ביחס לאהבה הגדולה והבלתי מוגבלת שהראה, ומראה, הקב''ה לבני ישראל, החל ממה שהקב''ה בחר בהם מכל העליונים ותחתונים, הוציאם ממצרים ונתן להם את התורה והמצוות. אהבה זו מראה הקב''ה לבני ישראל בכל הזמנים – הרי שבודאי על אהבתו זו של הקב''ה, לעורר בבני ישראל אהבה גדולה להקב''ה; וכשם שהקב''ה סילק את כל המניעות לבריאת העולם, בגלל אהבתו לאדם התחתון, לבני ישראל (כמבואר בארוכה בפרק מ''ט) – כך על בני ישראל לסלק את הגורמים המפריעים לעבודת ה'. כשהחלו ללמוד (בשיעורי ה''תניא'' מעל גלי האתר, בארצות הברית) פרק מ''ו, הפנה מחבר הספר את השאלות הבאות אל הרבי: אין מובן לכאורה, מדוע מפסיק בפרק מ''ה – בעבודה מצד מדת התפארת – בין אופני עבודה שמצד אהבה? – כי הלא גם האהבה דכמים הפנים (דפרק מ''ו) הוא אופן דהתעוררות אהבה. והאם יש מקום לומר אשר מפני שעד כאן דיבר באופנים שאמר עליהם שהם "קרוב מאד", וכאן מדבר באופן שהוא קרוב "מאד מאד" (אשר לכאורה זה גופא צריכים להבין, איך הוא קרוב "מאד מאד" – מאחר שגם בזה צריכים להתבונן בכמה ענינים של גדולתו יתברך ואיך שהיה נחוץ כל הצמצומים וכו')?". על כך ענה הרבי (הדברים שולבו בהמשך הפרק גם בכל ענין שהדברים שייכים אליו):

"כל משנ"ת ע"ע – שאף שמדרי' האדם נמוכה יותר – בכ"ז גם הוא יכול לעורר אהוי"ר וכו'. כאן מבאר להיפך: שא"צ להתבוננות מיוחדת (שה"ז טבע), שווה לכל – מצד כללות ההתבוננות, וקרוב (אפי' באם היו שווים במעלה) מאד (כיון שא"א בנידון דידן שווים) ומאד נוסף על המאד – כדלקמן. רק באהבה זו – כל שמדרי' והבנת האדם נמוכה יותר, קרוב יותר לעורר את האהבה – כמבואר בהמשל באריכות כו"כ דרגות: 1) שווים במעלה, מלך 2) גדול 3) ורב, ובקצה השני 2) הדיוט 3) ונבזה 4) ושפל וכו' וכו'".

ויש דרך ישר לפני איש, שוה לכל נפש, וקרוב

– ואפשרי, הדבר מאד מאד, לעורר ולהאיר אור האהבה התקועה ומסותרת בלבו, -

אהבה זו קיימת בלבו של כל יהודי, אלא היא מסותרת – וקרוב הדבר מאד מאד לגלותה, להיות מאירה בתוקף אורה כאש בוערה בהתגלות לבו ומוחו, -

עד שהיא תפעל עליו למסור נפשו לה' וגופו ומאודו

– ודבר זה ייעשה בכל לב ובכל נפש ומאד, -

במסירות בלתי מוגבלת של עצם הנפש, מעומקא דלבא

– מעומק הלב, באמת לאמיתו, ובפרט

– מסוגל האדם לעורר אהבה זו, בשעת קריאת שמע וברכותיה, כמו שיתבאר.

– לקמן, השייכות המיוחדת של קריאת שמע וברכותיה להתגלות אהבה זו. והוא, -

הדרך לגלות אהבה זו, היא: כאשר ישים אל לבו

– כאשר יתעמק אדם ברצינות, מה שאמר הכתוב: "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם אל האדם"; פרוש, כמו שכדמות וצורת הפנים שהאדם מראה במים, כן נראה לו שם במים אותה צורה עצמה –

כשאדם מסתכל במים, משתקפת במים אותה צורת-פנים של האדם המסתכל; ולא רק הצורה החיצונית של הפנים משתקפת במים, אלא גם תווי הפנים המבטאים רגשות ותנועות הנפש הפנימיות, כמו שמחה, עצב וכדומה, ככה ממש לב האדם הנאמן באהבתו לאיש אחר, הרי האהבה זו מעוררת אהבה בלב חברו אליו גם כן להיות אוהבים נאמנים זה לזה, -

עצם קיום רגש האהבה בלבו של אחד לשני, מעורר אהבה חוזרת בנאהב, שבלבו משתקפת חזרה אהבה לאוהב הראשון; בפרט כשרואה אהבת חברו אליו.

והנה, זהו טבע הנהוג במידת כל אדם, אף אם שניהם שוים במעלה.

– לא שהאחד הוא אדם גדול והשני אדם פשוט, אלא שניהם הם באותה מעלה ובאותו מעמד – גם אז טבעי הדבר שאהבתו של האחד מעוררת בשני אהבה חוזרת. ועל אחת כמה וכמה, אם מלך

– איזה מלך? גדול ורב

– מלך על מדינות רבות מראה אהבתו

– ואיזו אהבה? - הגדולה והעצומה

– ולמי הוא מראה אהבה גדולה ועצומה זו? - לאיש הדיוט ונבזה ושפל אנשים ומנוול המוטל באשפה, -

כיצד, ובאלו דרכים מראה המלך את אהבתו הגדולה? - ויורד אליו

– אל אותו איש הדיוט ונבזה וכו', ממקום כבודו עם כל שריו יחדו, ומקימו ומרימו מאשפתו, ומכניסו להיכלו היכל המלך, -

ובהיכל המלך עצמו, הוא מכניס אותו חדר לפנים מחדר, -

בחדרו הפרטי והאישי, מקום שאין כל עבד ושר נכנס לשם, ומתיחד עמו שם ביחוד וקרוב אמיתי וחיבוק ונישוק

– המלך מחבק אותו ומנשקו, והוא מחבק את המלך ומנשקו, ואתדבקות רוחא ברוחא

– והם מתדבקים ומתאחדים רוח ברוח, בכל לב ונפש – וכשמלך גדול כזה מראה אהבה גדולה כזו וקירוב גדול כזה לאדם נחות כזה, הרי - על אחת כמה וכמה שתתעורר ממילא האהבה כפולה ומכפלת בלב ההדיוט ושפל אנשים הזה אל נפש המלך, בהתקשרות הנפש ממש מלב ונפש מעומקא דלבא

– מעומק הלב, לאין קץ, ואף אם לבו

– של אותו אדם פשוט, אליו מראה המלך אהבה כזו, הוא כלב האבן -

ולא בקלות כל כך מתעורר לבו ברגשי אהבה לזולת – בכל זאת: המס ימס

– לבו, והיה למים, ותשתפך נפשו כמים בכלות הנפש ממש לאהבת המלך: -

והנה, ככל הדברים האלה

– שפורטו במשל המלך הגדול וההדיוט ושפל אנשים, וככל החזיון הזה, -

באופן האהבה שהמלך מראה לאותו הדיוט, וגדול יותר מאד בכפלי כפלים לאין קץ, -

מכפי שהדברים מופיעים במשל המלך, עשה לנו אלהינו.

– הקב''ה הראה לבני ישראל, אהבה גדולה בהרבה, בלי גבול, מאשר אופן האהבה שבמשל. כי לגדולתו אין חקר, -

גדולתו של הקב''ה היא למעלה מחקר והבנת השכל, כך – שהדברים הם כמו שהם במשל מלך גדול ורב, אלא שבנמשל גדלותו של המלך, הקב''ה, היא למעלה באין ערוך מאשר גדלותו של המלך בשר ודם הגדול; ובהשוואה למשל, שמדובר במלך שהוא לא רק ''גדול'' אלא גם ''ורב'', שהוא מולך בהרבה מדינות – גם בנמשל כך, אלא שם זה במדה גדולה ורבה יותר באין ערוך, שכן - ואיהו ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, -

הקב''ה ממלא ומקיף את כל העולמות; ונודע מזהר הקדוש והאר"י ז"ל, -

אודות, ריבוי ההיכלות

– ''היכלות'' הם מדריגות כלליות בכל עולם מהעולמות העליונים, והעולמות עד אין מספר, ובכל עולם והיכל ריבוא רבבות מלאכים לאין קץ ותכלית, וכמו שכתוב בגמרא: כתיב -

כתוב: "היש מספר לגדודיו", -

היש מספר לגדודי המלאכים שלו? וכתיב

– ופסוק אחר אומר: "אלף אלפין ישמשוניה, ורבו רבבן קדמוהי כו", -

אלף אלפים משמשים אותו, וריבוא רבבות עומדים לפניו; הרי, מוכח מהפסוק השני, שקיים מספר מוגבל, אלא שהמספר הוא גדול ורב ביותר, ואילו בפסוק הראשון כתוב שאין להם מספר כלל ? ומשני

– והגמרא מתרצת: "אלף אלפין וכו'" - מספר גדוד אחד, -

מה שכתוב בפסוק השני "אלף אלפין וכו'" המדובר במספר הפרטים שבמחנה מלאכים אחד, אבל לגדודיו - אין מספר, -

בפסוק הראשון מדובר על ''גדודיו'' – מחנות, ולהם אין מספר כלל. וכלם קמיה כלא ממש חשיבי, -

וכל אלה האמורים, נחשבים לכלום לגבי הקב''ה, ובטלים במציאות ממש, כביטול דיבור אחד ממש לגבי מהות הנפש המדברת ועצמותה, -

הנפש כוללת את כוח הדיבור, בעוד שהיה דיבורה

– של הנפש, עדיין במחשבתה או ברצון וחמדת הלב, כנזכר לעיל באריכות: -

וכולם

– כל המלאכים, שואלים: "איה מקום כבודו", -

של הקב''ה, ועונים: "מלא כל הארץ כבודו" -

"כל הארץ" הכוונה לעולם הזה, התחתון - הם ישראל עמו, -

הקב''ה מלא את כל הארץ ב''כבודו'' – על ידי הימצאותם של בני ישראל שם. כי הניח הקדוש-ברוך-הוא את

– העולמות העליונים ואת

– העולמות התחתונים, -

כלומר: אין העולמות העליונים ותחתונים מהווים תכלית הכוונה של בריאתו של הקב''ה, ולא בחר בכולם כי אם בישראל עמו, והוציאם ממצרים, ערות הארץ, מקום הזוהמא והטומאה, -

שם נמצאו בני ישראל; וזאת בהשוואה למה שנאמר במשל, שהמלך מעלה ומוציא את ה''הדיוט ושפל אנשים'' מאשפה – והקב''ה הוציא אותם ממצרים לא על ידי מלאך ולא על ידי כו', -

לא על ידי מלאך, שהוא נברא בעולמות בריאה- יצירה-עשיה, ולא על ידי שליח, שהוא מדריגת "עולם האצילות", אלא הקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו ירד לשם, כמו שכתוב: "וארד להצילו וגו'", -

הקב''ה אומר: אני עצמי ירדתי למצרים להצילו. וכמו במשל, שאחרי שהמלך הרים את ה''איש הדיוט'' מ''אשפה'', הביאו והכניסו להיכלו ושם התיחד אתו ב''יחוד גמור וקירוב אמתי בחיבוק ונישוק'' וכו' – כך הדבר גם בנמשל - כדי לקרבם אליו בקרוב ויחוד אמיתי, בהתקשרות הנפש ממש

– שנפשו של יהודי תהיה קשורה בהקב''ה, וכך גם לגבי הקב''ה כביכול, אומרת התורה: "אנא נפשי כתבית יהבית" (ראשי תיבות: אנכי) שהקב''ה כביכול, הכניס את ''נפשי'', את הנפש שלו, בתורה בשביל ישראל, בבחינת נשיקין פה לפה, -

שפיו של יהודי יתאחד עם ה"פה" וה"דיבור" שלמעלה, לדבר דבר ה' זו הלכה, -

בשעה שיהודי מדבר ולומד תורה, מתאחד דיבורו בדיבור שלמעלה, בבחינת "נשיקין" פה לפה; וכשם שב''נשיקין'' ישנו, כאמור בפרק הקודם, יחוד נוסף, פנימי יותר, שה''רוח'' של האחד מתאחדת עם של השני – כך הדבר גם ביחס לתורה: ואתדבקות רוחא ברוחא, -

דביקות והתאחדות ''רוח'' האדם עם בחינת ''רוח'' שלמעלה, היא השגת התורה וידיעת רצונו וחכמתו, -

בשעה שלומדים תורה מתוך השגה, כדי להבין את שכל התורה, יודעים בכך את רצונו וחכמתו של הקב''ה – פסק ההלכה של תורה, שדבר זה כשר או פסול, זהו הרצון, שהקב''ה רוצה שכך יהיה הדבר; וה''שכל'' שבאותה הלכה, הוא חכמתו של הקב''ה, דכלא חד ממש, -

רצונו וחכמתו של הקב''ה הם דבר אחד עם הקב''ה עצמו – ועל ידי תורה, מתאחדים בני ישראל, רוח ברוח, עם הקב''ה כביכול עצמו. וגם בבחינת חבוק, -

ה''יחוד'' שיהודי מתיחד ומתאחד עם הקב''ה, על ידי תורה ומצוות, הוא גם בבחינת, ''חיבוק'', כמו למשל אדם מחבק את חברו בגופו ובזרועותיו - הוא קיום המצות מעשיות ברמ"ח

– 248 אברים, -

שישנם באדם – שאז, בשעה שיהודי מקיים מצוות מעשיות, ברמ''ח אבריו, יש בכך משום ענין של ''חיבוק'', שרמ''ח האברים שלמעלה כביכול, מחבקים את רמ''ח אבריו; דרמ"ח פקודין הן רמ"ח אברין דמלכא

– 248 מצוות-העשה הן 248 אברי ה''מלך'', שלמעלה כביכול, כנזכר לעיל, -

בפרק כ''ג, שכמו שאבר אדם הוא כלי לכוח בנפש שלו: העין – כלי לכוח הראיה, האוזן – לכוח השמיעה, וכך הלאה, כך גם, כל מצוה היא כלי מיוחד להמשכה מיוחדת של הרצון העליון, שרוצה שיהודי יקיים אותה מצוה. ודרך כלל נחלקין

– 248 מצוות-העשה, לשלש בחינות: ימין ושמאל ואמצע, שהן חסד דין רחמים, -

ישנן מצוות שהן מבחינת ''ימין'', ויש מצוות שהן מבחינת ''שמאל'', וכך הלאה. בחינת ''ימין'' היא חסד, ''שמאל'' – גבורה ודין, ו''אמצע'' – רחמים, הקו האמצעי, והם: תרין דרועין וגופא וכו'.

וזה שאומרים: -

בברכה שמברכים על קיום מצוה: "אשר קדשנו במצותיו", -

הקב''ה מקדש אותנו במצוותיו. ''קדשנו'' מלשון קידושין, כמו שאומרים בשעה שמקדשים אשה – ''הרי את מקודשת '', שכן, גם במצוות הדבר הוא: כאדם המקדש אשה להיות מיוחדת עמו ביחוד גמור, כמו שכתוב: "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" –

הרי, שיש כאן התאחדות מלאה, עד שהם נהיים ''לבשר אחד''. ככה ממש

– כמו ה''יחוד'' שעל ידי קידושין, ויתר על כן לאין קץ, הוא יחוד נפש האלהית העוסקת בתורה ומצות ונפש החיונית ולבושיהן הנזכרים לעיל, -

שהם כולם מתאחדים באור-אין- סוף ברוך-הוא.

ולכן המשיל שלמה עליו השלום ב"שיר השירים", יחוד זה

– של ישראל והקב''ה על ידי תורה ומצוות, ליחוד חתן וכלה, -

שהוא: בדביקה

– דביקות שהיא חיצונית, וחפיצה

– ב''חפץ'' שהוא פנימי עוד יותר, בחיבוק ונישוק.

– כל הדברים האמורים, ישנם ביחודו של יהודי עם הקב''ה כשהוא מקיים תורה ומצוות. למדנו לעיל: שהמלה "קדשנו" הוא מלשון "קידושין", כמו שהדבר למטה, שה''יחוד'' נעשה על ידי ''קידושין''. להלן יסביר רבנו הזקן, שבמלה ''קדשנו'' כאן, מתכוונים גם למדריגה בקדושה, בה מתקדש יהודי ומתעלה על ידי תורה ומצוות – מדריגת ''קדש'' שלמעלה מעולמות ומובדלת מעולמות: וזהו שאומרים: -

כשמברכים על מצוה: "אשר קדשנו במצותיו", -

שהמלה קדשנו משמעה, שהעלנו למעלת קודש העליון ברוך-הוא, שהיא קדושתו של הקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו, וקדושה

– המלה ''קדושה'', היא לשון הבדלה, מה שהקדוש-ברוך-הוא הוא מובדל

– ולמעלה, מהעולמות, והיא בחינת "סובב כל עלמין", -

מקיף כל העולמות, מה שאינו יכול להתלבש בהן, -

אין ביכולתו להתלבש בפנימיות בעולמות, אלא פועל ומשפיע בעולמות, בהיותו למעלה מהם – למדריגה זו של קדושה, מתעלים בני ישראל על ידי מצוות. כי על ידי יחוד הנפש והתכללותה באור אין-סוף ברוך-הוא, הרי היא במעלת ומדרגת קדשת אין-סוף ברוך-הוא ממש, מאחר שמתיחדת

– הנפש, ומתכללת בו יתברך, והיו לאחדים ממש. וזהו שכתוב: "והייתם לי קדשים כי קדוש אני ה', ואבדל אתכם מן העמים להיות לי", -

הפסוק נותן טעם לקדושתם של בני ישראל, ומקשר אותה לקדושתו של הקב''ה – ''קודש העליון'', אליה מתעלים בני ישראל על ידי תורה ומצוות ובה הם מתקדשים. הפסוק מוסיף ומשתמש בלשון הבדלה – ''ואבדיל'', ש''קדושה'' משמעה – הבדלה; ואומר: "ועשיתם את כל מצותי והייתם קדשים לאלהיכם אני ה' אלהיכם וגו'"; -

כמו שאדם מקדש אשה, שתהיה מיוחדת רק לו. פרוש, כי על ידי קיום המצות הריני אלוה שלכם, -

של בני ישראל, כמו

– שהקב''ה נקרא: "אלהי אברהם אלהי יצחק וכו'", שנקרא כן מפני שהאבות היו בחינת מרכבה לו יתברך, -

האבות היו מסורים כל כולם ובטלים להקב''ה כמו ''מרכבה'' הבטלה לרוכב עליה, שאין למרכבה כל רצון אחר מאשר רצונו של הרוכב, ובטלים ונכללים באורו, -

של הקב''ה. וככה הוא בכל נפש מישראל בשעת עסק התורה והמצות.

– שבשעת מעשה הוא בטל ונכלל באורו יתברך; באבות זה היה תמיד, ואילו בשאר בני ישראל, הם עומדים במצב כזה רק בשעה שהם עוסקים בתורה ובמצוות. ולכן חייבו רז"ל לקום ולעמוד מפני כל עוסק במצוה, אף אם

– מקיים המצוה, הוא בור ועם הארץ, -

בכל זאת, בשעה שהוא מקיים מצוה, כמו למשל בשעה שהוא מביא ביכורים, צריכים לקום מפניו, והיינו מפני ה' השוכן ומתלבש בנפשו בשעה זו.

– שהוא מקיים את המצוה, ולכן צריכים לקום מפניו, רק שאין נפשו מרגשת, -

בקדושה השורה בנפשו בשעה שהוא מקיים מצוה, וכל כך למה? - מפני מסך החומר הגופני

– בו לבושה נפשו, שלא נזדכך, ומחשיך עיני הנפש מראות "מראות אלהים", כמו האבות וכיוצא בהן שראו עולמם

– העולם הבא, בחייהם.

וזהו שאמר אסף ברוח הקדש בעד כל כנסת ישראל שבגולה: -

ההעלם וההסתרה על אלקות וקדושה, הם במדה חזקה יותר בזמן של גלות – ועל זמן הגלות, אמר אסף: "ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך, ואני תמיד עמך", כלומר שאף על פי שאני כבהמה בהיותי עמך, -

שגם בשעה שאני מקיים מצוה, המאחדת אותי אתך – אני דומה לבהמה, ולא אדע ולא ארגיש בנפשי יחוד זה, -

של נפשי עם הקב''ה, על ידי קיומה של מצוה, שהרי לו הרגשתי בכך, היה הדבר צריך להשפיע - שתפול עליה

– על הנפש, אימתה ופחד תחלה, ואחר כך

– היתה הנפש מקבלת אהבה רבה בתענוגים

– אהבה שבה יש לנפש תענוג מאלקות, או

– אהבה, כרשפי אש, -

לאלקות, כמדת הצדיקים שנזדכך חומרם, -

בשעה שהצדיקים מקיימים מצוה, הם, אכן, מרגישים את ה''יחוד'', איך הנפש מתאחדת עם הקב''ה על ידי המצוה, ודבר זה משפיע בנפש, בתחילה מורא ופחד, ולאחר מכן – אהבה גדולה ביותר להקב''ה; ברם, אלה שהם בבחינת "ולא אדע", שאינם מרגישים ב"יחוד" בשעת קיום המצוה – אין הדבר מעורר בהם יראה ואהבה, וכנודע

– וכידוע, שדעת הוא לשון הרגשה בנפש, והוא

– בחינת ה''דעת'' והרגש שבנפש, כולל חסד וגבורה –

''חסד'' – אהבה, ו''גבורה'' – יראה – שבשעה שישנן דעת והרגשה, זה מעורר, כאמור, אהבה רבה בתענוגים, או אהבה כרשפי אש, ויראה – אימתה ופחד. אך, מכיוון ש''ואני בער ולא אדע'', כשאין בי הדעת וההרגשה – אין הדבר מעורר בי מורא ואהבה הבאים מן ה''דעת'' – אך, אף על פי כן "אני תמיד עמך", -

עם הקב''ה, כי אין החומר מונע יחוד הנפש באור-אין-סוף ברוך-הוא הממלא כל עלמין, -

כל העולמות, ונמצא בכל מקום. בכוחו של ה''חומר'' למנוע רק את ההתגלות של ה''יחוד'' בנפש, שלא יהיה גלוי ומורגש בנפש איך שהיא מתאחדת עם אור אין סוף בשעת קיום מצוה, ואילו, את עצם ה''יחוד'' אין בכוח ה''חומר'' למנוע. וכמו שכתוב: "גם חשך לא יחשיך ממך". ובזה

– במה שלמדנו, שלכל יהודי המקיים מצוה, נמשכת בנשמתו, קדושה מ''קודש העליון'' ומתהווה יחוד של אור אין סוף ברוך הוא, וזאת, גם כשאין הוא מרגיש את הקדושה ואת היחוד בנפשו, כפי שהדבר אצל צדיק, יובן חומר עונש איסור מלאכה בשבתות וחמץ בפסח השוה לכל נפש, -

אותו עונש חמור שהיה מגיע לצדיק לו היה חס-ושלום עושה מלאכה בשבת או אוכל חמץ בפסח, אותו עונש חמור מגיע ל''בור'' ול''עם הארץ'', כשהוא עושה אותן עבירות, וכל כך למה? - לפי שאף בנפש בור ועם הארץ גמור מאיר אור קדשת שבת ויום טוב, ונדון בנפשו בכרת

– על אכילת חמץ בפסח, וסקילה

– על עשיית מלאכה בשבת, על חילול קדושה זו, -

המאירה בנפש; ומכיוון שכאמור, שלמרות שאין הוא מרגיש בקדושה, בכל זאת היא מאירה בנפשו, לכן מובן מדוע ניתן אותו עונש חמור גם למי שאינו מרגיש בקדושה, שכן, גם הוא פוגם, על ידי כך, בקדושת השבת או החג המאירה בנפשו. וגם משהו חמץ

– בפסח, או טלטול מקצה -

בשבת, פוגם בקדושה שעל נפשו

– של עם הארץ, כמו

– שהדבר פוגם בקדושת נפש הצדיק, כי תורה אחת לכלנו

– כלפי כל בני ישראל, במדה שווה, קיים אותו דין ואיסור לעשות מלאכה בשבת, או לאכול חמץ בפסח, וכדומה. על כל פנים, למדנו, שלמרות ש''ואני בער ולא אדע'' – למרות שאינני מרגיש בקדושה הנמשכת בנפש על ידי מצוה, ו" בהמות הייתי עמך" – אני בבחינת בהמה ואיני מרגיש – בכל זאת נמשכת הקדושה בעם-הארץ בדיוק כפי שהיא נמשכת בתלמיד-חכם, כפי שהפסוק אומר מיד לאחר מכן (אחרי "בהמות הייתי עמך") – "ואני תמיד עמך''. הדבר מוסבר להלן כך, שלכן אומר הפסוק " בהמות הייתי עמך" בהמות – לשון רבים (ולא "בהמה הייתי עמך"), כדי להדגיש שעל ידי קיום מצוות באופן של ''בהמה'', שלמטה מדעת והרגשה, קשור הדבר בבחינה שלמעלה מדעת והרגשה, שגם בחינה זו נקראת ''בהמה'', מפני שאין בה ''דעת'', אלא שאין משמעה שהיא למטה מ''דעת'', כי אם שהיא למעלה מ''דעת'', וזו המשמעות בלשון ''בהמות'' (לשון רבים) – שתי בחינות בבהמה – שבחינת ''בהמה'' שלמטה מ''דעת'', קשורה בבחינת ''בהמה'' שלמעלה מ''דעת''. [ומה שכתוב "בהמות" לשון רבים –

כשהוא משתמש לפני זה בלשון יחיד ''ואני בער'', וכן מיד לאחר מכן: " ואני תמיד'', לרמז כי לפניו יתברך גם בחינת דעת העליון, הכולל חסד וגבורה, נדמה כבהמות ועשיה גופנית

– לא כמו עולם העשיה הרוחני, כי אם כ''עשיה גופנית'' לגבי אור-אין-סוף, כמו שכתוב: "כלם בחכמה עשית", -

הרי שמיחס את הלשון עשיה לחכמה (''בחכמה עשית''), מפני שגם חכמה היא כמו עשיה לגבי הקב''ה, ונקרא "בהמה רבה", -

לא בחינת בהמה שלמטה מ''דעת'', כי אם זו שלמעלה מ''דעת'', כמו שנתבאר במקום אחר, והוא

– בשמות העליונים, שם "בן"