פרק ל"ב

פרק לב. בפרק הקודם, פרק לא, הסביר רבנו הזקן, שאחרי שהאדם מגיע למרירות ול"לב נשבר", על-ידי שעושה חשבון נפשו ממצבו הרוחני שאיננו כמו שצריך להיות - ישתדל להגיע לשמחה אמיתית על-ידי התבוננותו, שאכן, מבחינת הגוף והנפש הבהמית, הוא רחוק מהקב"ה תכלית ריחוק, אבל יש בו הרי נפש אלקית, שהיא חלק אלקה ממעל ממש, ומאחר שהנפש האלקית נמצאת בגלות הגוף והנפש הבהמית, ורחמנות גדולה עליה - ישתדל, משום כך, בלי הפסק לגאול את הנפש האלקית מגלות זו ולהחזירה לשורשה באלקות, על-ידי קיום התורה והמצוות - שיבה וחזרה זו מביאה לשמחת-נפש גדולה: שמחת היציאה מהגלות ומהשבי. ולמרות שהגוף נשאר במצבו הנחות והלא-טוב - צריכה הנפש להיות יקרה בעיניו הרבה יותר מהגוף, וממילא אסור ששמחה זו תופר על-ידי העצבות הנובעת מהגוף.

והנה, על ידי קיום הדברים הנזכרים לעיל, להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו, -

בהשתכנעו, על-ידי חשבון הנפש, עד כמה הגוף ירוד, רק שמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה -

ממה שהוא יוצא מהגלות וחוזר לשורשו האלקי, על-ידי מצוות ומעשים טובים, הרי זו דרך ישרה וקלה לבא לידי קיום מצות "ואהבת לרעך כמוך" לכל נפש מישראל למגדול ועד קטן. -

כי מאחר שגופו נמאס ומתעב אצלו, -

הרי שאין מקום כלל שמצד גופו יאהב את עצמו יותר מאשר את הזולת; כן אין מקום כלל שיאהב את עצמו יותר מאשר את הזולת, בחשבו שהנפש שלו היא למעלה במדריגה מאשר הנפש של הזולת, שכן, והנפש והרוח מי יודע גדלתן ומעלתן בשרשן ומקורן באלקים חיים, -

כיצד, איפוא, הוא יכול לדעת שנפשו חשובה והיא למעלה מנפש הזולת? שמא המצב הפוך לגמרי? בשגם -

כי בעצם, שכלן מתאימות, -

כל הנשמות שוות, במדריגה אחת. כ"ק רבינו מעיר: "ועוד יותר מזה שמתאימות אבל מחולקות כאו"א בפ"ע - הנה ואב אחד כו'". כלומר: נוסף על כך, שהנשמות מתאימות, אך יחד עם כך הן נבדלות אחת מהשניה וכל נשמה היא דבר לעצמו (כי עצם הדבר שאנו אומרים שהן מתאימות אחת לשניה מורה על התבדלותן ולא על התאחדותן) - הרי כפי שרבנו הזקן ממשיך ואומר ביחס לעניננו - ואב אחד לכלנה, -

אב אחד ושורש אחד לכל נפשות בני ישראל. כ"ק רבינו מסיים הערתו האמורה: "כולנה - מתאחדים". כלומר: הרי זה יותר מאשר נאמר קודם, בכך ש"אב אחד" הוא "לכולנה" - אחדות אחת. ולכן נקראו כל ישראל "אחים" ממש, מצד שרש נפשם בה' אחד; -

כמו שלהרבה אחים יש אב אחד, כך יש לכל הנשמות אב אחד ושורש אחד. בכך מוסבר כיצד אפשרי, לכאורה, הדבר לאהוב את הזולת כמו את עצמו?, אהבת עצמו היא הרי טבעית ועצמותית, ואילו האהבה לזולת, איננה עצמותית כי אם אהבה הנוצרת, ודבר עצמותי הוא תמיד חזק יותר מאשר דבר הנוצר ונרכש. כיצד, איפוא, הוא יכול לאהוב את הזולת כמו שהוא אוהב את עצמו? אלא, לפי האמור, שמבחינת הנשמה כל בני ישראל הם אחים, כי הם באים משורש אחד, מובן הדבר, שכן, מבחינת הנשמה הרי גם האהבה לזולת היא אהבה טבעית ועצמותית, באותה מדה שהאהבה בין אחים היא טבעית ועצמותית. ברם, כל האמור הוא רק מבחינת הנשמה בלבד, רק -

זאת, שהגופים מחלקים, ולכן העושים גופם עקר ונפשם טפלה - אי אפשר להיות אהבה ואחוה אמתית ביניהם, -

מאחר שעניני הנפש - בהם האהבה לזולת היא טבעית ועצמותית - אינם בעיניו העיקר, כי אם עניני הגוף, ומבחינת הגוף, הרי הוא והזולת - נפרדים וחלוקים אחד מהשני ואי אפשר שתשרור ביניהם אהבה אמיתית, אלא -

אהבה, התלויה בדבר לבדה. -

וזהו שאמר 4 הלל הזקן על קיום מצוה זו: "זהו כל התורה כלה, -

ש''ואהבת לרעך כמוך'' היא יסוד התורה כולה, והיא המביאה לקיום כל המצוות של התורה, ואידך פרושא הוא כו'". -

כל השאר מהווים פירוש למצוה זו. כי יסוד ושרש כל התורה הוא להגביה ולהעלות הנפש על הגוף מעלה מעלה עד עקרא ושרשא דכל עלמין; -

עד עיקר ושורש כל העולמות, שזהו העלאה מלמטה למעלה; וגם להמשיך אור-אין-סוף ברוך-הוא בכנסת ישראל, כמו שיתבאר לקמן, דהינו -

''כנסת ישראל'' משמעה: במקור נשמות כל ישראל, למהוי אחד באחד דוקא, -

שיהיה ''אחד'' (אחדות שמאור אין סוף) עם ''כנסת ישראל'' כפי שהיא ''אחד'' דוקא, כלומר, דוקא כששוררת אחדות בנשמות ישראל למטה, ולא כשיש פרוד חס ושלום בנשמות, -

שאז, כששורר פירוד חלילה בנשמות, אין אור אין סוף נמשך בכנסת ישראל ולמטה - כי, דקדשא־בריךהוא לא שריא באתר פגים, -

אין הקב''ה ''שורה'', כלומר הוא אינו מתגלה, במקום פגום, מקום שאין בו אחדות מלאה; וכמו שנאמר: "ברכנו אבינו כלנו כאחד באור פניך", -

אימתי יכול להיות ''ברכנו באור פניך''? - כשישנו ''כולנו כאחד'', כשאנחנו כולנו מאוחדים כאחד, וכמו שנתבאר במקום אחר באריכות: -

ומה שכתוב בגמרא, שמי שרואה בחברו שחטא - מצוה לשנאתו, וגם לומר לרבו שישנאהו -

הרי, כשמישהו חוטא, לא זו בלבד שאין לאהוב אותו, אלא להיפך: מצוה לשנוא אותו; ולפי מה שלמדנו לעיל, הרי שמצות "ואהבת לרעך כמוך" היא לכל אחד מישראל? - התשובה לשאלה זו, היא: הינו -

מה שנאמר בגמרא שמצוה לשנאותו, הרי זה בחברו בתורה ומצות, -

שהזולת הוא "חברו" במובן זה שכמוהו גם הוא שומר תורה ומצוות, אלא שב"פרט" מסויים הוא נכשל ועובר עבירה - וכ"ק רבינו מסביר בהערה: "ובמילא אפילו שגגת תלמוד עולה זדון", כלומר: דוקא כשהחוטא הוא "חברו", שומר תורה ומצוות, מצוה לשנוא אותו בגלל חטאו, כי, בהיותו בן תורה (ומצוות), נחשב לו גם חטא כזה, שהוא נכשל בו מחמת "שגגת תלמוד" - כ"זדון". עבירה זו נחשבת בחומרה כזו - בחברו בתורה ומצוות בלבד, - "ו'עולה זדון' אינו מספיק כ"א דוקא וכבר קיים בו מצות הוכח תוכיח את עמיתך" ( לשון כ"ק רבינו), כלומר: גם ב"חבירו", למרות שחטאו בשוגג "עולה זדון" - נחשב לזדון, אין זה מספיק כדי לשנוא אותו, אלא מן ההכרח שיהיה כאן תנאי נוסף: וכבר קים בו מצות "הוכח תוכיח את עמיתך" -

וחכמינו ז''ל אומרים על ''עמיתך'': עם שאתך -

שווה אליך, בתורה ומצות -

ולמרות שהוא כבר הוכיח אותו על חטאו, ואף-על-פי-כן לא שב מחטאו, -

''וה''ז זדון בפירוש'' ( לשון כ''ק רבינו), כמו שכתוב בספר חרדים. -

אבל מי שאינו חברו -

בתורה ובמצוות, [לשון כ"ק רבינו: "ובמילא זדונותיו - כשגגות (ספ"ל) ואין לשנאותו"], כי מי שאינו "חבירו בתורה ומצות", כלומר, שאינו בן תורה, הרי עליו אומרים חכמינו ז"ל: "עמי הארץ זדונות נעשות להם כשגגות", ובהתאם לכך גם אם הוא עובר עבירה בזדון - אין בכך סיבה לשנוא אותו, מכיון שחטאו נחשב כשגגה (ראה לעיל סוף פרק ל'), ונוסף על מה שהוא אינו חבירו בתורה ובמצוות, הוא גם ואינו מקרב אצלו, -

באיזה ענין שיהיה, כך שאין סכנה שהוא ילמד ממנו, הנה על זה אמר הלל הזקן: "הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום וכו', -

ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", -

אף שהלל מדבר אודות אנשים, אין הוא מתאר אותם בתואר ''בני אדם'' או ''אנשים'' כי אם בתואר ''בריות'', לומר, שאף הרחוקים מתורת ה' ועבודתו, ולכן נקראים בשם "בריות" בעלמא -

''בריות'' סתם, מעלתם היחידה מתבטאת בכך, שהקב''ה ברא אותם - גם כאלה, צריך למשכן -

''למשוך'' אותם, בחבלי עבותות אהבה, וכלי האי -

על-ידי כל זה, ואולי יוכל לקרבן לתורה ועבודת ה'; והן לא -

וגם אם לא, כלומר: גם אם לא יצליח, והם לא יתקרבו חלילה לתורה ולעבודת ה', לא הפסיד שכר מצות אהבת רעים. -

וגם המקרבים אליו והוכיחם -

על הנהגתם הרעה, ולא שבו מעונותיהם -

שכאמור שמצוה לשנאתם -

אין זה אומר עדיין, שלגביהם שוב אין קיימת מצות ''ואהבת לרעך כמוך'', אלא, מצוה לאהבם גם כן. -

ברם, כיצד אפשרי שיהיו שני הדברים יחד, לשנוא אותם, ויחד עם כך לאהוב אותם, - מסביר ה"תניא" להלן שמאחר שהשנאה והאהבה נובעות משתי סיבות נפרדות: השנאה - מהרע שבהם, והאהבה - מהטוב המוסתר שבהם - אין הן סותרות אחת לשניה - ושתיהן הן אמת: -

האהבה היא אמיתית, והשנאה - אמיתית: שנאה -

להם, מצד הרע שבהם, -

המביא אותם לחטוא, ואהבה -

להם, מצד בחינת הטוב -

שכאמור לעיל - בפרק יח, ויט - ישנו גם ברשע גמור, אלא שהוא הגנוז שבהם, -

גנוז ומוסתר בהם, שהוא ניצוץ אלקות שבתוכם המחיה נפשם האלקית. -

ומאחר שהן באות משתי סיבות נפרדות, יכולים שני רגשות מנוגדים אלה, שנאה ואהבה, לבוא אצלו לידי ביטוי אל אותו אדם. וגם, -

עליו, לעורר רחמים בלבו עליה, -

על הנפש האלקית שבהם, כי היא בבחינת גלות בתוך הרע מסטרא אחרא הגובר עליה ברשעים, והרחמנות מבטלת השנאה ומעוררת האהבה, -

ועל כך הוא אומר להלן: כנודע ממה שכתוב: ל"יעקב אשר פדה את אברהם" -

במובן רוחני, הכוונה היא, בשעת שמדתו של אברהם, מדת החסד והאהבה, היא אצלו בהעלם, ויש צורך לפדות אותה ולגלותה, לגלות בתוכו את האהבה, הרי מי הוא זה שפודה ומגלה אותה? - ''יעקב'' - מדת הרחמים, כאמור שרחמנות מבטלת את השנאה ומעוררת את האהבה. לכאורה, על איזו שנאה מדובר כאן? - שהרחמנות מבטלת אותה? - אם על השנאה ל''רע'' שמצוה לשנאותו, הרי שאין לבטל אותה, כי הרי מצוה לשנאותו? מפרש הרבי - שהכוונה היא, שהרחמנות מבטלת את השנאה לכללות האדם, לאותו אדם בכלל. כלומר: מאחר שהוא אומר, שצריכה להיות שנאה ל"רע" שבתוכו, ואהבה ל"טוב" שבו, ועל שתיהן להיות אמיתיות, אפשר, הרי, אולי לחשוב ששתיהן צריכות להיות באופן שווה, והרגש והיחס לאדם בכלל (שהוא זה שהרע והטוב נמצאים בו, כמו שאומר ב''תניא'': הרע שבהם או הטוב שבהם) יכולים עוד להיות מושפעים מכך. לכן הוא אומר, שמאחר שהוא יעורר בתוכו רחמנות על אותו אדם, הנובעת מהתבוננותו ב''טוב'' וב''רע'' של אותו אדם, היא תשפיע עליו שרגשו והתיחסותו לאותו אדם באופן כללי, יהיו מתוך רגש ויחס של אהבה, וכשתתעורר בעיה של עשיית טובה לאותו אדם, וטובה הרי עושים לאדם כולו, - יעשה לו את הטובה, כי ה''שנאה'' מוגבלת אך ורק ל''רע'' שבו, אבל הרגש והיחס לאותו אדם בכלל - יהיו מתוך אהבה. ובלשון כ''ק רבינו: "כנראה שמוסיף עוד בזה - שאף ששניהן אמת אל יאמר שההרגש והיחס שלו לחברו בשניהן - שקול יהי' ושוה כו'. כי כיוון שצריך לעורר רחמים כו' (וזהו ע''י התבוננות בב''א בהטו''ר שבחברו) אזי זה מבטל השנאה ומעורר האהבה לחברו (הנק' לעיל (הרע) שבהם, (הטוב) שבהם. ורפי''ג: זו''ז (טו''ר) שופטן - שופט אותן) - בכללות. ומובן שזה ישפיע על יחסו גם כשיתבונן רק בהרע שבחברו. נוסף על העיקר - שההרגש לחברו, אפילו כשהוכיחו וכו' - הנה לכללותו - ה''ז אהבה. ונוגע לעשיית טובה לו (שזהו עושה - לכללותו) וכיו''ב, שאז - אהבה ותוצאותי' כו' וק''ל''. על כל פנים, אמר כאן רבנו הזקן, שאף מי שמצוה לשנאותו - מצוה גם לאהוב אותו, לכאורה: הרי דוד המלך אמר ''תכלית שנאה שנאתים?'' - [ולא אמר דוד המלך עליו השלום: "תכלית שנאה שנאתים וגו'", -

בלי שום רגש של אהבה אליהם, אלא על המינים והאפיקורסים, שאין להם חלק באלהי ישראל, -

עליהם אמר דוד שהוא שונא אותם תכלית שנאה, שכן, לגביהם לא קיימת המצוה לאהוב אותם מחמת ה''טוב'' שבהם, מאחר ש''אין להם חלק באלקי ישראל'', כדאיתא -

כמו שאנו מוצאים, בגמרא ריש פרק טז דשבת]: -