פרק כט

פרק כט. בפרקים הקודמים, העלה רבנו הזקן שורה של עצות, כיצד להשתחרר מעצבות, שיש בה משום הפרעה לעבודת ה'.

בפרק שאנו עומדים ללמוד, מורה רבנו הזקן כיצד להשתחרר מהפרעה אחרת בעבודת ה', והיא - טמטום הלב, שלעתים קורה שלבו של אדם סתום ואינו בר-הרגשה, ולכן אין הוא מסוגל לקלוט את אור ה''שכל'' הפועל להשפיע על הלב, שיגיע בתפילתו לאהבת ה' וליראת ה'.

אך עוד אחת צריך לשית עצות -

לחפש עצות, בנפשות הבינונים, -

בנפשות אלה שהם במדריגת ה''בינוני'' אשר לפעמים ועתים רבים יש להם טמטום הלב שנעשה -

הלב, כאבן, ולא יכול לפתוח לבו בשום אופן לעבודה שבלב זו תפלה, -

כפי שמפרשים בתורת החסידות, הכוונה היא, שהתפילה היא עבודה בתוך הלב ועם הלב; העבודה בתוך הלב - היינו: שמה שהאדם מבין במוחו, יאיר בלבו; ומגמתה של עבודה זו היא, להשפיע על הלב לשנות את רגשותיו לטובה, שבמקום תאוות הלב לדברים גופניים - תהיינה לו אהבת ה' ויראת ה'. ברם, לעבודה זו, זקוק האדם לפתיחת הלב שלבו יהיה פתוח לקלוט מה שהמוח מבין ומושפע ממנו. כשהלב סתום ואינו מסוגל לקלוט - יש בכך משום הפרעה לעבודת הלב שבתפילה. וגם לפעמים לא יוכל להלחם עם היצר, לקדש עצמו במותר לו, מפני כבדות שבלבו. -

כפי שלמדנו בפרק כ''ו, חלק מעבודתו של ה''בינוני'', הוא לקדש את עצמו בדברים המותרים: לא לעשות את מה שהוא מתאווה לעשות, כמו: להימנע מלאכול - כשהוא רוצה לאכול, וכדומה. דבר זה בא בדרך של מלחמה - על האדם להלחם עם היצר הרע שרוצה שהאדם יספק את תאוותיו בכל דבר. וכשהלב נמצא במצב של טמטום וכבדות - אין הוא מסוגל לנהל מלחמה זו עם היצר הרע. וזאת היא עצה היעוצה בזהר הקדוש, דאמר רב מתיבתא: בגן עדן, -

שאמר ראש הישיבה בגן עדן, "אעא דלא סליק ביה נהורא - מבטשין ליה כו', -

בול עץ שאין האש אוחזת בו - מבטשים אותו, מכים בו ומפרידים אותו לחתיכות. כדי להדליק בול עץ שאין האש נאחזת בו - אין מן הצורך להוסיף אש חזקה יותר, אלא אפשר להכין את העץ שהאש תשלוט בו, וזאת - על-ידי שמפרידים אותו לחתיכות קטנות ודקות. כך גם - ממשיך ב''זוהר'': גופא דלא סליק ביה נהורא דנשמתא - מבטשין ליה כו'". -

גוף שלא נקלט בו האש והאור של הנשמה - מבטשים אותו. אז - מסיים ה''זוהר'' נעשה הגוף ראוי לקליטת ''נהורא דנשמתא'' (אור הנשמה). פירוש "נהורא דנשמתא", -

משמעות ''נהורא דנשמתא'' - אור הנשמה - (שאינו מאיר בגוף), שאור הנשמה והשכל אינו מאיר כל כך למשול על חומריות שבגוף. -

שכן, על ה''שכל'' של הנשמה, לשלוט בחומריות הגוף ולזככה. ואילו בנידון דידן (בעניננו) אין אור הנשמה והשכל משפיעים על החומריות. ואף שמבין ומתבונן בשכלו בגדולת ה' -

כלומר: ב''התבוננות'' לא חסר לו כלום, ובכל זאת, אינו נתפס ונדבק במוחו כל כך -

הבנה זו אינה נתפסת ונדבקת כל כך במוחו, שיוכל למשול על חומריות הלב, -

וזאת, מחמת חומריותן וגסותן. -

והסיבה -

לכך, היא גסות הקליפה, שמגביה עצמה על אור קדושת נפש האלהית, -

הנפש הבהמית, שהיא נפש של קליפה, מגביהה את עצמה בחומריותה, כנגד אור הקדושה של הנפש האלקית, ומסתרת ומחשיכה אורה. -

את אור הקדושה של הנפש האלקית. כשם שבמשל, כשאין האש נאחזת בבול העץ, לא נדרש דוקא להוסיף יותר אש, אלא מפרידים את בול העץ לחתיכות קטנות, שתהיינה מסוגלות להידלק - כך גם בנמשל, לא נדרשת התבוננות גדולה ועמוקה יותר בגדולת ה', אלא יש לשבור את חומריות הקליפה, כדי שהאדם יהיה ראוי לקלוט בתוכו את אור הקדושה של הנפש האלקית. ולזאת -

ולכן, צריך לבטשה ולהשפילה לעפר, דהיינו לקבוע עתים להשפיל עצמו, -

לעשות ''חשבונות'' שישפיעו על השפלתו, להיות "נבזה בעיניו נמאס" ככתוב, ו"לב נשבר" - "רוח נשברה", היא הסטרא אחרא, -

על-ידי ההשפלה נשברת רוח ה''סטרא אחרא'', שהיא היא האדם עצמו בבינונים, -

הנפש הבהמית של הקליפה, היא האדם עצמו באלה שמדריגתם היא מדריגת ה''בינוני'', שנפש החיונית המחיה הגוף, היא בתקפה כתולדתה בלבו, -

של ה''בינוני'', נמצא היא היא -

הנפש שמן הקליפה, האדם עצמו. -

ב''בינוני''. וכשהוא שובר את עצמו, הוא שובר בכך את ה''סטרא אחרא''. ועל נפש האלהית שבו נאמר: "נשמה שנתת בי טהורה היא", "שנתת בי" דייקא, -

בי, דוקא, מכלל -

מכאן, שהאדם עצמו איננו הנשמה הטהורה, -

שהרי, אז לא היה אומר ''שנתת בי''. בשעה שהאדם אומר ''שנתת בי'', אומרים זאת נפשו וגופו, כי הגוף לכשעצמו איננו אדם שיכול לומר. משמעות הדברים היא שהאדם עצמו הוא הנפש הבהמית המחיה את הגוף, והיא אומרת על הנפש האלקית ''שנתת בי''. כי אם בצדיקים, -

בהם, אין הנפש הבהמית - האדם עצמו; שבהם הוא להפך, שנשמה הטהורה שהיא נפש האלהית - הוא האדם, -

שכן, כל חיותם באה מהנפש האלקית בלבד, גם הגוף חי מהנפש האלקית, וגופם נקרא "בשר אדם", -

וכמאמר הלל הזקן לתלמידיו, כשהיה הולך לאכל, היה אומר שהוא הולך לגמול חסד עם העלובה ועניה - הוא גופו, כי -

הגוף, כמו זר נחשב אצלו, ולכן אמר שהוא גומל חסד עמו במה שמאכילו, -

כמו שעושים חסד כשנותנים לאכול לזולת. כי הוא עצמו אינו רק נפש האלהית לבד, כי היא לבדה -

הנפש האלקית, מחיה גופו ובשרו, שהרע שהיה בנפש החיונית המלובשת בדמו ובשרו - נתהפך לטוב, ונכלל בקדושת נפש האלהית ממש, בצדיקים. -

אבל בבינוני, מאחר שמהותה ועצמותה של נפש החיונית הבהמית שמסטרא אחרא, המלובשת בדמו ובשרו, לא נהפך לטוב - הרי היא היא -

הנפש הבהמית שמן הקליפה, האדם עצמו. -

ואם כן -

אם ה''אדם'' שבו הוא מהנפש של ''סטרא אחרא'', הוא רחוק מה' בתכלית הריחוק, שהרי כח המתאוה שבנפשו הבהמית יכול גם כן להתאוות לדברים האסורים שהם נגד רצונו יתברך, אף שאינו מתאוה לעשותם בפועל ממש חס ושלום, רק שאינם מאוסים אצלו באמת, כבצדיקים, -

בצדיקים מאוסים באמת הדברים שהם נגד רצונו של הקב''ה, ואילו ב''בינוני'' אין הם מאוסים ויתכן שגם יתאוה להם, כמו שנתבאר לעיל [פרק יב]. -

שה''בינוני'' לאחרי תפילתו, כשאהבת ה' איננה בהתגלות בלבו, יתכן שיתאוה לכל הדברים הגשמיים שבעולם הזה, גם בהיתר וגם באיסור, אלא, כפי שמוסבר שם, התאוה לדבר של איסור אינה גדולה כל כך שירצה לממשה בפועל, הוא נכשל רק בהרהורי עבירה. ובזה -

בהתאוותו לדברים שהם נגד רצונו של הקב''ה, הוא גרוע ומשוקץ ומתועב יותר מבעלי חיים הטמאים ושקצים ורמשים כנזכר לעיל, -

בפרק כ''ד, שבעלי החיים הטמאים אינם עושים דבר שהוא נגד רצונו של הקב''ה, ואילו האדם שעושה דבר כזה, הוא גרוע מהם, וכמו שכתוב: "ואנכי תולעת ולא איש וגו'" -

וכשאדם נמשל לתולעת, הרי הוא ממילא גרוע מתולעת, שאין לה בחירה לשנות את עצמה מכפי שבראו אותה. על כל פנים, כל האמור מהווה חשבון נפש, להביא את ה''בינוני'' לשבירת עצמו. ברם, יש הרי זמנים בהם אין ל''בינוני'' קשר לתאוות, כמו בשעת התפילה, כשהאהבה להקב''ה היא בהתגלות בלבו, כפי שהוסבר בפרק י''ב - ועל כך אומר רבנו הזקן: [וגם כשמתגברת בו נפשו האלהית לעורר האהבה לה' בשעת התפלה - אינה באמת לאמיתו לגמרי, מאחר שחולפת ועוברת אחר התפלה, כנזכר לעיל סוף פרק יג]. -

ובפרט כשיזכור טומאת נפשו בחטאת נעורים, והפגם שעשה בעליונים, -

שם שורש נפשו, ואף שכיום אין הוא שייך לאותם חטאים, אלה התרחשו אצלו לפני שנעשה ''בינוני'' - אומר על כך רבנו הזקן: ושם -

בעולמות העליונים, הוא למעלה מהזמן, וכאלו פגם ונטמא היום חס ושלום ממש. ואף שכבר עשה תשובה נכונה, -

על חטאיו, ותשובה הרי מסירה את הפגם, הרי עיקר התשובה בלב, -

שהחרטה העמוקה בלב על העבירה - מסירה את הפגם, והלב יש בו בחינות ומדרגות רבות, -

כפי הידוע על מה שנאמר: ''ממעמקים קראתיך'' - שבלב האדם ישנו עומק לפנים מן העומק, והכל -

תלוי לפי מה שהוא אדם, -

בשעה שאדם נמצא במדריגה עליונה יותר - נדרשת ממנו תשובה גדולה יותר וחרטה עמוקה יותר בלבו, ולפי הזמן והמקום, -

שבזמן מסויים ובמקום מסויים אפשר שתידרש ממנו תשובה עמוקה יותר מאשר במקום ובזמן אחר, למשל: אם באותו זמן ובאותו מקום קיימים לפניו פחות נסיונות בענין מסויים - נדרש אז ממנו שהתשובה על אותו ענין תהיה גדולה יותר מאשר במקום ובזמן שעליו להיאבק יותר באותם נסיונות, כידוע ליודעים. -

לכן, יתכן שהתשובה שעשה אי פעם, לא יהיה די בה למצב בו הוא נמצא כיום, והיום נדרשת ממנו תשובה גדולה יותר; ולכן עכשו בשעה זו, שרואה בעצמו "דלא סליק ביה נהורא דנשמתא", -

שאור הנשמה אינו ''נתפס'' בו, מכלל -

מכאן, שהיום לא נתקבלה תשובתו, ועונותיו מבדילים, -

בינו לבין אביו שבשמים, ואינם מאפשרים לאור הנשמה להאיר בו, או שרוצים להעלותו לתשובה עילאה יותר, -

לתשובה עליונה יותר, מעומקא דלבא יותר. -

וגם מי שהוא נקי מחטאות נעורים החמורים -

הרי כדי להגיע ל''לב נשבר'', ישים אל לבו לקיים מאמר זהר הקדוש, להיות מ"מארי דחושבנא", -

מבעלי החשבון, כמו שבעל עסק עורך חשבון רווחיו והפסדיו, שחשבון זה נוגע לו ביותר; לא כמו שכיר, שהדבר אינו נוגע לו כל כך, דהיינו לעשות חשבון עם נפשו, מכל המחשבות והדיבורים והמעשים שחלפו ועברו מיום היותו עד היום הזה, אם היו כולם מצד הקדושה, או מצד הטומאה רחמנא לצלן, דהיינו -

צד הטומאה אין משמעו עבירות דוקא, אלא כל המחשבות והדייבורים והמעשים אשר לא לה' המה ולרצונו ולעבודתו, -

שכן, גם אם אין הם ענינים של עבירה, עצם העובדה שאין מחשבות, דיבורים ומעשים אלה לשם ענינים של קדושה - הרי הם מצד הטומאה. שזהו פירוש לשון "סטרא אחרא", כנזכר לעיל [בפרק ו]. -

שמשמעות הביטוי ''סטרא אחרא'' היא - צד אחר, לא צד הקדושה: אם המחשבות שהוא חושב, הדיבורים שהוא מדבר והמעשים שהוא עושה, אין בהם ענין של קדושה - הרי הם צד הטומאה והקליפה, (גם אם אינם עבירות ממש). ומודעת זאת, -

וידוע הדבר, כי כל עת שהאדם מחשב -

חושב, מחשבות קדושות - נעשה מרכבה בעת זו להיכלות הקדושה, שמהן מושפעות מחשבות הללו. -

כשאדם חושב מחשבות שיש להן זיקה לאהבת ה', הוא מקבל אז השפעה מ"היכל האהבה" שלמעלה; כשהוא חושב מחשבות שיש להן שייכות ליראת ה', הוא מקבל אז השפעה מ"היכל היראה" שלמעלה, וכך הלאה; וכן להפך -

כשהוא חושב מחשבות שלא מן הקדושה, נעשה מרכבה טמאה בעת זו להיכלות הטומאה, שמהן מושפעות -

ומקבלות חיות, כל מחשבות רעות, וכן בדבור ומעשה. -

עוד ישים אל לבו, -

כדי להגיע ל''לב נשבר'', רוב חלומותיו -

שכן, יותר ממה שאדם יכול ללמוד על מצבו האמיתי מהזמן שהוא ער - הוא יכול ללמוד אותו מחלומותיו בשעת השינה, שהם הבל ורעות רוח, -

וכל כך למה? משום שאין נפשו עולה למעלה, -

בשעת השינה, וכמו שכתוב: "מי יעלה בהר ה', נקי כפים וגו'", -

ואילו, מי שאינו נקי כפים וכו', אין נפשו עולה למעלה בשעת השינה. מי שנפשו עולה למעלה בשעת השינה - חלומותיו נעלים יותר; מגלים לו והוא רואה ענינים שלמעלה, היינו עניני תורה וקדושה. ואילו חלומותיו הוא הם הבל ורעות רוח. ו"אינון סטרין בישין אתיין ומתדבקן ביה -

ואותם צדדי הרע באים ומתדבקים בו, ומודעין ליה בחלמא מילין דעלמא וכו', -

ומודיעים לו בחלום דברי חולין וכדומה, ולזמנין דחייכן ביה ואחזיאו ליה מילי שקר -

ולפעמים הם צוחקים ממנו ומראים לו דברי שקר, וצערין ליה בחלמיה כו'", -

ומצערים אותו בחלום, וכפי שמסיים שם ב''זוהר'', אפשרי הדבר שגם יטמאו אותו רחמנא ליצלן, אלא שכאן הרי מדובר אודות ''בינוני'', שבו לא שייך דבר זה, כמו שכתוב בזהר ויקרא [דף כה עמוד א ועמוד ב], עיין שם באריכות. -

והנה, כל מה שיאריך בעניינים אלו במחשבתו וגם בעיונו בספרים, -

הדנים בענינים הגורמים ''לב נשבר'', להיות לבו נשבר בקרבו, ו"נבזה בעיניו נמאס" ככתוב, בתכלית הימאוס, ולמאס חייו ממש -

שחייו נמאסים עליו בחשבו על מצבו הרוחני, הרי בזה ממאס ומבזה הסטרא אחרא ומשפילה לעפר, ומורידה מגדולתה וגסות רוחה וגבהותה, שמגביה את עצמה על אור קדושת נפש האלהית להחשיך אורה. -

של הנפש האלקית. שכן כאמור, ב''בינוני'' האדם שבו, הוא הנפש הבהמית שמן הקליפה; ועל-ידי שלבו נשבר בקרבו, נשברת ה''סטרא אחרא''. ברם, עד כאן דובר על השפלת ה''סטרא אחרא'' באמצעות ''חשבונות'', על-ידי שהוא ישבור את עצמו ויגיע ל''לב נשבר''. להלן יוסבר אופן עבודה של השפלת ה''סטרא אחרא'', על-ידי שירעים על נפשו הבהמית ויצרו הרע, מבלי להיכנס לחשבונות על מעמדו ומצבו. וגם ירעים עליה -

על ה''סטרא אחרא'', בקול רעש ורוגז להשפילה, כמאמר רז"ל: "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר: רגזו וגו'", -

ואל תחטאו. דהיינו לרגוז על נפש הבהמית, שהיא יצרו הרע, בקול רעש ורוגז במחשבתו, לומר לו: -

ליצר הרע: אתה רע ורשע ומשוקץ ומתועב ומנוול וכו', ככל השמות שקראו לו -

ליצר הרע, חכמינו ז"ל, באמת -

שהאמת היא אכן כך, כמו כל השמות שקראו חכמינו ז''ל ליצר הרע. כ''ק רבינו עומד על המלה ''באמת'' ושואל: ''לפ''ז צ''ע מאי קמ''ל''? ואומר: ''כנראה הפי' שהתיבות ככל... ז''ל הם מאמר המוסגר. לומר לו אתה הרע באמת ורשע באמת כו' [דלא (כבשרשו) הזונה בסוף הפרק - וזה מוכרח להצלחת הביטוש]''. עד מתי תסתיר לפני אור-אין-סוף ברוך-הוא, הממלא כל עלמין, -

הממלא את כל העולמות, אין הוא מתכוון כאן לבחינת ''ממלא כל עלמין'', כמו במקומות אחרים, אלא - אור אין סוף הנמצא בכל העולמות, היה הוה ויהיה בשוה, גם במקום זה שאני עליו, כמו שהיה אור אין-סוף ברוך-הוא לבדו קודם שנברא העולם, בלי שום שינוי, כמו שכתוב: "אני ה' לא שניתי", -

שאין בו, כביכול, שום שינוי מלפני בריאת העולם ועד לאחרי בריאת העולם, כי הוא -

אור אין סוף, למעלה מהזמן וכו', -

הרי שלא שייך בו שינוי הנובע מה זמן, מלפני הבריאה ללאחרי הבריאה, ואתה -

היצר הרע, מנוול וכו' מכחיש האמת הנראה לעינים, דכולא קמיה כלא ממש באמת, -

שהכל לגבי הקב''ה - כאפס ממש באמת, בבחינת ראייה חושיית. -

דבר שיכולים לראות אותו במוחש, שבמחשבות האמורות, של רעש ורוגז על הנפש הבהמית והיצר הרע, יצליח להשפילה מגבהותה כנגד אור הקדושה של הנפש האלקית, וייקלט בו אור הנשמה. והנה, על ידי זה -

שיגיע לשפלות ול''לב נשבר'' - שבכך, ישבור את רוח ה''סטרא אחרא'', יועיל לנפשו האלהית, להאיר עיניה באמת, -

לראות, יחוד אין-סוף -

ההתאחדות של אור אין סוף שהוא יחיד ומיוחד, אחרי הבריאה כמו לפני הבריאה - תראה זאת הנפש האלקית, בראייה חושיית, -

כאילו ראה זאת בעיניו ממש, ולא בחינת שמיעה והבנה לבדה, -

כלומר: ענין האחדות, מה שאור אין סוף יחיד ומיוחד, יהיה מקובל עליו באותה מדת אמת, כאילו ראה זאת ממש בעיניו, ולא מתוך הבנת שכלו בלבד, כמו שנתבאר במקום אחר, שזהו שרש כל העבודה. -

שכן, ההבנה משפיעה על הרצון והתשוקה לאלקות בלבד, ואילו ההכרה באלקות בצורה של ראיה חושיית - משפיעה להתבטלות ולהתמסרות שהן למעלה מרצון ותשוקה.

והטעם, -

מדוע השפלות ושברון לב, מסייעים להסיר את טמטום הלב, ולהביא לידי כך שיגיע לראיה חושית באלקות, לפי שבאמת אין שום ממשות כלל בסטרא אחרא, שלכן נמשלה -

ה''סטרא אחרא'', לחשך, שאין בו שום ממשות כלל, וממילא נדחה -

החושך, מפני האור, -

כשמכניסים אור במקום מסויים - נדחה החושך ממילא, מבלי להזדקק למלחמה, כי מציאות החושך אין בה ממשות כלל - ומשמכניסים את האור, נדחה החושך ממילא, וכך -

גם, הסטרא אחרא, אף שיש בה חיות הרבה, להחיות כל בעלי חיים הטמאים ונפשות אומות העולם, וגם נפש הבהמית שבישראל כנזכר לעיל -

שכל הדברים מקבלים חיותם מה''סטרא אחרא'' - הרי, אף שיש ל''סטרא אחרא'' הרבה חיות להחיות את כל הדברים, מכל מקום, הרי כל חיותה אינה מצד עצמה חס ושלום, אלא מצד הקדושה -

שכן, קדושה מחיה את הכל, וגם ה''סטרא אחרא'' מקבלת חיותה מן הקדושה, כנזכר לעיל, ולכן היא -

ה''סטרא אחרא'', בטלה לגמרי מפני הקדושה, כביטול החשך מפני האור הגשמי. -

שכן, מאחר שכל חיותה נובעת מן הקדושה, היא ממילא בטלה לקדושה, ואין בה שום ממשות כלל. רק שלגבי קדושת נפש האלהית שבאדם, נתן לה הקדוש-ברוך-הוא רשות ויכולת להגביה עצמה כנגדה, -

כנגד קדושת הנפש האלקית, וזאת - כדי שהאדם יתעורר להתגבר עליה, -

על ה''סטרא אחרא'', להשפילה על ידי שפלות ונמיכות רוחו, ו"נבזה בעיניו נמאס". -

שעל ידי כך הוא משפיל וממאס את ה''סטרא אחרא''. ובאתערותא דלתתא -

על-ידי ההתעוררות למטה, שהאדם מתעורר להשפיל את ה''סטרא אחרא'', אתערותא דלעילא, -

מתהווה התעוררות גם למעלה להוריד ולהשפיל את ה''סטרא אחרא'', לקיים מה שנאמר: "משם אורידך, נאם ה'", -

את ה''סטרא אחרא'' המנסה להגביה את עצמה ולהסתיר על אלקות וקדושה; דהיינו שמסירה מממשלתה ויכלתה, ומסלק ממנה הכח ורשות שנתן לה להגביה עצמה נגד אור קדושת נפש האלהית, ואזי -

כשנוטלים מה''סטרא אחרא'' את הכוח ואת הרשות להתנגד לקדושה, ממילא -

היא, בטלה ונדחית כבטול החשך -

ממילא, מפני אור הגשמי. -

הרי, שעל-ידי שהוא משפיל את עצמו ושובר את לבו - ניטל ממילא הכוח מה''סטרא אחרא'' להסתיר ולהפריע לנפש האלקית בעבודתה את ה'. וכמו שמצינו דבר זה מפורש בתורה גבי מרגלים, שמתחלה אמרו: "כי חזק הוא ממנו"

- "אל תקרי ממנו כו'",

- חכמינו ז''ל אומרים , שהמרגלים התכוונו לא רק ''ממנו'' - מאתנו, אלא ''ממנו'' - בגוף שלישי, מהקב''ה כביכול, שלא האמינו ביכולת ה', -

להכניסם לארץ ישראל, ואחר כך חזרו ואמרו: "הננו ועלינו וגו"

; -

לארץ ישראל, כמו שאמר הקב''ה - ומאין חזרה ובאה להם האמונה ביכלת ה'? -

לומר שהם מוכנים ללכת לארץ ישראל, אף שבתחילה לא האמינו שזה בר ביצוע, הרי לא הראה להם משה רבנו עליו השלום שום אות ומופת על זה בנתיים, -

שיביאו אותם לאמונה ביכולת ה', רק שאמר להם

איך שקצף ה' עליהם ונשבע שלא להביאם אל הארץ; ומה הועיל זה להם, אם לא היו מאמינים ביכלת ה' חס ושלום לכבש ל"א מלכים , -

שמשלו אז בארץ ישראל, ומפני זה לא רצו כלל לכנס לארץ? אלא ודאי, מפני שישראל עצמן הם "מאמינים בני מאמינים", -

הם עצמם מאמינים תמיד בהקב''ה, בהיותם בנים לאבות מאמינים; וגם באותה שעה שאמרו ''כי חזק הוא ממנו'' - האמינו - מצד נשמותיהם - בהקב''ה וביכלתו להביאם לארץ ישראל, רק שהסטרא אחרא -

שמן הנפש הבהמית, המלבשת בגופם הגביה עצמה על אור קדשת נפשם האלהית בגסות רוחה וגבהותה, בחוצפה בלי טעם ודעת, -

שהביא אותם לומר ''כי חזק הוא ממנו''. ולכן מיד שקצף ה' עליהם, והרעים בקול רעש ורוגז: -

באמרו : "עד מתי לעדה הרעה הזאת וגו'", "במדבר הזה יפלו פגריכם וגו", "אני ה' דברתי, אם לא זאת אעשה לכל העדה הרעה הזאת וגו'", -

שכל אלה, הם הרי, דברים קשים וחמורים, וכששמעו דברים קשים אלו נכנע ונשבר לבם בקרבם , כדכתיב: "ויתאבלו העם מאד", וממילא נפלה הסטרא אחרא מממשלתה וגבהותה וגסות רוחה, וישראל עצמן -

מצד נשמתם, הם -

הרי, מאמינים. -

הם האמינו לכתחילה ביכולת ה', ולכן אמרו שהם מוכנים ללכת לארץ ישראל, אף שבינתיים לא אירעו שום אות ומופת שישפיעו עליהם להאמין בכך; היה נדרש רק להוריד ולהשפיל את ה''סטרא אחרא'' - ואמונתם נתגלתה, וכך הדבר בכל אדם: כשאור הנשמה אינו מאיר בגופו - הרי זה מפני גבהותה וגאוותה של ה"סטרא אחרא", המגביהה עצמה כנגד הנפש האלקית. ועל-ידי שהוא שובר את לבו - הוא שובר את ה"סטרא אחרא", ואור הנשמה מאיר בו. ומזה יכול ללמוד כל אדם שנופלים לו במחשבתו ספיקות על אמונה, כי הם דברי רוח הסטרא אחרא לבדה, -

ה''סטרא אחרא'' היא זו שמעוררת בו מחשבות של ספיקות באמונה, המגביה עצמה על נפשו, -

האלקית, אבל ישראל עצמן -

מצד נשמתם, הם "מאמינים כו'". -

בני מאמינים, ואין בהם שום ספיקות באמונה. וגם הסטרא אחרא עצמה -

שורש הנפש הבהמית, אין לה ספיקות כלל באמונה,

- כפי שלמדנו בפרק כ''ב, שהקליפות הרוחניות, שאינן מלובשות בגוף, אינן כופרות בהקב''ה, רק שניתן לה -

ל''סטרא אחרא'', רשות לבלבל האדם בדברי שקר ומרמה, -

כדי, להרבות שכרו, -

ועל-ידי שהאדם לא יתן לבלבל את דעתו ולהוליכו שולל - יקבל יותר שכר, כפיתויי הזונה לבן המלך בשקר ומרמה ברשות המלך, כמו שכתוב בזהר הקדוש : -

משל למלך השוכר זונה שתנסה לפתות את בנו ולהטותו מהדרך הישרה, אבל כוונתו של המלך בכך, היא: כדי לגלות את חכמתו של בן המלך, שאינו נותן להוליכו שולל. הזונה עצמה גם כן אינה רוצה באמת, שבן המלך ישמע לדבריה, כי היא הרי רוצה למלא את רצון המלך. כך גם בנמשל: ה"סטרא אחרא" עצמה אינה רוצה שהאדם ישמע בקולה ויעשה את ה"רע". אין זה, אלא שזה התפקיד שהוטל עליה, לנסות לפתות את האדם, כדי שיקבל יותר שכר כשלא ישמע בקולה. אלא שדבר זה הוא בדרגת ה"סטרא אחרא" המשמשת כ" שורש " לנפש הבהמית וליצר הרע - היא, אין בה שום ספיקות באמונה ואיננה רוצה שהאדם ייכשל על ידה. ואילו כשהנפש הבהמית והיצר הרע נמצאים בגוף - הרי זה "רע" אמיתי, שכוונתו היא להטות את האדם מן הדרך הישרה. במשל הרי זה, כשהזונה אותה שכר המלך, ממנה במקומה זונה שניה לתפקיד זה, והשניה ממנה זונה שלישית, וכך הלאה, עד שהאחרונה מאבדת לחלוטין את כוונת המלך האמיתית, והיא מתכוונת באמת להכשיל ולפתות את בן המלך. על כל פנים - כל הספיקות באמונה אינן נובעות מהיהודי עצמו, ובני ישראל מצד נשמתם - הם כולם מאמינים בני מאמינים. בקשר לאמור בפרקנו זה, שה"אדם" בצדיקים הוא הנפש האלקית, וכל חיותם, גם של גופם, היא מהנפש האלקית - מעניין להוסיף, שמהתענוג הרוחני באלקות אפשר שתתוסף שמנונית בגוף האדם. מובא על כך