פרק ל

פרק ל. בפרק הקודם הסביר רבנו הזקן, שבשעה שה"בינוני" סובל מטמטום הלב, ואף שבמוחו הוא מהרהר בגדולתו של הקב"ה, אין זה משפיע על לבו, למשול בחומריותו וגסותו - הרי העצה לכך היא: להתעמק בדברים המביאים ל"לב נשבר", שעל ידי כך ישבור את חומריות הקליפה של נפשו הבהמית, ויורידה מגבהותה שהיא רוצה להגביה את עצמה כנגד אור הקדושה של נפשו האלקית. רבנו הזקן גם הסביר בפרק האמור - באילו ענינים עליו להתעמק, כדי להגיע ל"לב נשבר".

עוד זאת ישים אל לבו, לקיים מאמר רז"ל: "והוי שפל רוח בפני כל האדם", "והוי" -

לשון המשנה ''והוי'' מורה שהכוונה היא שיהיה באמת לאמיתו, -

שכן, לכאורה הדברים טעונים הסבר: חכמינו ז"ל אומרים כאן, שעליו להיות "שפל רוח" - ושפלות איננה עניוות. עניוות משמעה: שהוא יודע מעלת ומדריגת עצמו, אלא שהוא סובר, שהוא קבל אותן במתנה, שמלמעלה נתנו לו כוחות והזדמנויות מיוחדות, שיוכל להגיע לאותה מדריגה; ואילו ניתנו כוחות אלה למישהו אחר - היה הלז מנצל אותם הרבה טוב ממנו. מאידך, שפלות משמעה: שמחזיק את עצמו נחות ממש מהשני, ומוצא בתוך עצמו, שהוא גרוע מהלז - כיצד, איפוא, אפשר לומר למי שלומד תורה ומקיים מצוות, שיחזיק את עצמו בדרגה נחותה מכל אדם, גם מ"קל שבקלים", שאינו לומד תורה ואינו מקיים מצוות?! לכן, יש מפרשים, שאין הכוונה שאכן יראה את עצמו נחות מהשני, אלא שיתנהג בהנהגה של שפלות, בפני כל אדם. ברם, לשון חכמינו ז''ל ''והוי'', כלומר שתהיה, ולא ''התנהג'' - מורה, שאכן יחזיק את עצמו באמת למטה במדריגה, ובפני מי? - "בפני כל האדם" - ממש, אפילו בפני קל שבקלים. -

כיצד, באמת, אפשר לו למי שלומד תורה ומקיים מצוות, להחזיק את עצמו פחות מה''קל שבקלים''? - מוכיח רבנו הזקן שגם מי שמקיים כל המצוות, ואינו עובר על שום עבירה, אפשר שיהיו בו דברים שבגללם עליו להחזיק את עצמו נחות במדריגה: ישנם דברים שלגבם נדרש ממנו ללחום כנגד היצר הרע. ואף שהמלחמה שנדרשת ממנו, פחותה בחומרתה מהמלחמה הנדרשת מה''קל שבקלים'' ללחום כנגד היצר הרע שלו - בכל זאת אין הוא יכול לעמוד נגד יצרו הרע; וכשאין הוא יכול לעמוד במלחמתו הוא, הרי זה - כפי שיסביר להלן - גרוע בהרבה ממה שה''קל שבקלים'' אינו יכול לעמוד במלחמה שלו. על-ידי חשבון זה יהיה בידו באמת, להחזיק את עצמו למטה גם מה''קל שבקלים''. והיינו על פי מאמר רז"ל: "אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו", -

אל תשפוט ואל תפסוק עד שלא תעמיד את עצמך במקום ובמצב שחבירך נמצא בהם. ''מקום'' יש בו שני פירושים: המקום והסביבה הגשמית, והמקום הרוחני - מצבו הרוחני של האדם ואיזה יצר הרע נמצא בו: לאחד יש יצר הרע חזק ומחומם, ולשני - יצר הרע לא כל כך חזק שאינו בוער כל כך אחרי תאוות. וכך אומר רבנו הזקן להלן: כי מקומו -

הגשמי וסביבתו, גורם לו לחטוא, להיות פרנסתו לילך בשוק כל היום, ולהיות -

באותה שעה שאינו מסתובב בשוק, מיושבי קרנות, ועיניו רואות כל התאוות, והעין רואה והלב חומד, -

כלומר, מקומו הגשמי יש בו משום סיבה לחטוא. וגם מקומו הרוחני, מצב יצרו הרע, הוא - ויצרו בוער כתנור בוערה מאופה, -

כתנור בוער של אופה, אצלו בוער התנור בצורה חזקה יותר ולעתים קרובות יותר מאשר אצל בעל-הבית סתם, כמו שכתוב בהושע 3: "הוא בוער כאש להבה וגו'", -

הרי שגם מקומו הרוחני, מצבו של יצרו הרע, הוא כזה שגורם ומביא לחטא. מה שאין כן מי שהולך בשוק מעט, ורב היום יושב בביתו. -

שאינו מיושבי קרנות, וממילא אינו רואה את התאוות לנגד עיניו, ואין לו אותם נסיונות שיש למי שמתהלך כל היום בשוק; וגם אם הולך כל היום בשוק -

בעל עסק שמזדמן לו להיות כל היום ברחוב, ומבחינת מקומו הגשמי הוא דומה ל''קל שבקלים'', יכול להיות -

שבמקומו הרוחני, במצב יצרו הרע, אינו דומה לו, שאינו מחומם כל כך בטבעו, -

וגם כשעליו להיות כל היום ברחוב, אין לו אותם נסיונות שיש לאלה שיצרם הרע בוער בקרבם. כי אין היצר שוה בכל נפש, יש שיצרו כו', -

יש שיצרו הרע בוער, ויש שאינו כך, כמו שנתבאר במקום אחר. -

והנה, באמת גם מי שהוא מחומם מאד בטבעו, ופרנסתו היא להיות מיושבי קרנות כל היום -

גם הוא, אין לו שום התנצלות על חטאיו, ומיקרי -

ונקרא, "רשע גמור" על אשר אין פחד אלהים לנגד עיניו, -

שכן, מבלי הבט על מקומו וסביבתו ועל יצרו הרע הבוער - היה הפחד מהקב''ה עוזר לו לעמוד בפני כל הקשיים; כי היה לו להתאפק ולמשול על רוח תאוותו שבלבו, מפני פחד ה' הרואה כל מעשיו, כמו שנתבאר לעיל כי המוח שליט על הלב בתולדתו. -

והנה, באמת שהיא מלחמה גדולה ועצומה, לשבור היצר הבוער כאש להבה מפני פחד ה', -

ויש בכך קשיים חמורים, וכמו נסיון ממש. והלכך, -

ולכן, צריך כל אדם, לפי מה שהוא מקומו ומדרגתו בעבודת ה', לשקול ולבחון בעצמו אם הוא עובד ה' בערך ובחינת מלחמה עצומה כזו ונסיון כזה, -

כשנדרשת ממנו מלחמה כזו, ועליו לעמוד בפני נסיון כזה, שמלחמה כזו יכולה להיות נדרשת מכל אחד (גם מיושב אוהל ובעל יצר הרע ''צונן'') ולעתים קרובות, בבחינת "ועשה טוב". -

במצוות ובענינים הקשורים בעשיית טוב, כגון, בעבודת התפלה בכוונה, -

שהיא יום יומית, שצורת תפילתו תהיה, לשפוך נפשו לפני ה' בכל כחו ממש -

בכל כוח כוונתו, עד מיצוי הנפש, -

שכל כוחות נפשו יהיו נתונים בעבודת התפילה, ועל סוג תפילה כזה, נדרש מאבק קשה עם היצר הרע, ולהלחם עם גופו ונפש הבהמית שבו המונעים -

ומפריעים, הכוונה -

ועליו להיאבק במלחמה עצומה, ולבטשם ולכתתם כעפר קודם התפלה שחרית וערבית מדי יום ביום, -

שזוהי המלחמה שלפני התפילה - להכין את הגוף ואת הנפש הבהמית שלא יפריעו לתפילה בכוונה. וגם בשעת התפלה, לייגע עצמו ביגיעת נפש -

שלא יהיה קשה לו לאמץ את מחשבתו להתעמק ולהרהר בגדולת ה', כל הזמן הדרוש, ויגיעת בשר, -

להסיר את המניעות הנובעות מן הגוף, כמו שיתבאר לקמן באריכות. -

וכל שלא הגיע לידי מדה זו, להלחם עם גופו מלחמה עצומה כזו - עדיין לא הגיע לבחינת וערך מלחמת היצר -

המלחמה עם היצר הרע, הבוער כאש להבה, -

ב''קל שבקלים'' מיושבי הקרנות, שעליו להילחם ביצר הרע, להיות נכנע ונשבר מפני פחד ה'. -

יתבונן נא, האם הוא אכן לוחם בתוקף כזה ביצרו הרע, בנוגע לתפילה בכוונה, כפי שעל ה''קל שבקלים'' ללחום ביצר הרע שלו; וכך גם בנוגע לענינים אחרים עליהם מדובר להלן. וכן בענין ברכת המזון וכל ברכת הנהנין והמצות -

שתהיינה כולן, בכונה, -

שלשם כך נדרשות התאמצות ומלחמה נגד היצר הרע, ואין צריך לומר כונת המצות לשמן. -

לקיימן לשם מצוה ולשמו של הקב''ה, שלשם כך נדרשת בודאי התאמצות גדולה ומלחמה עם היצר הרע, וברור הדבר שהוא יכול למצוא בעצמו, שעדיין חסר בו בכוונה לשמה כשהוא מקיים מצוות. וכן -

כשנדרש ממנו להילחם, בענין עסק לימוד התורה, ללמוד הרבה יותר מחפצו ורצונו לפי טבעו ורגילותו -

כי, כדי ללמוד עד כמה שרצוי לו מצד טבע התמדתו, או מצד רגילותו ללמוד בהתמדה - אין עליו להילחם כלל, כנזכר לעיל בפרק ט''ו. אך, כדי ללמוד יותר מאשר טבעו ורגילותו - זה יכול להיות רק, על ידי מלחמה עצומה עם גופו, כי הלומד מעט יותר מטבעו -

שעל כך עליו כבר להילחם - אבל, הרי זה מלחמה קטנה, ואין לה ערך ודמיון עם מלחמת היצר הבוער כאש, -

ב''קל שבקלים'', כפי שלמדנו לעיל, דמקרי -

שנקרא, "רשע גמור" אם אינו מנצח יצרו, להיות נכנע ונשבר מפני ה'. -

הרי שמלחמתו ללמוד קצת יותר מכפי טבעו ורגילותו - אינה דומה כלל למלחמתו הגדולה של הלז, אלא אם כן הוא לומד הרבה יותר מאשר ברצונו, שלשם כך עליו להיאבק במלחמה גדולה - יבדוק נא את עצמו, אם אכן יש לו מלחמה כזו. ואף שאצל ה''קל שבקלים'' המלחמה היא בענינים של ''סור מרע'' - ואילו אצלו חסר ב''ועשה טוב'' - אומר על כך רבנו הזקן: ומה לי בחינת "סור מרע", ומה לי בחינת "ועשה טוב" - הכל היא מצות המלך הקדוש יחיד ומיחד ברוך-הוא. -

ההבדל שבין ''סור מרע'' ל''ועשה טוב'' הוא רק בנוגע לענינים של כוונות ומה שנובע מכך, אך בעצם קיום המצוות - אין מצד המצווה, זה שציווה על המצוות, שהוא יחיד ומיוחד, שום הבדל ביניהם. ממילא, אי לחימתו כראוי בענינים של ''ועשה טוב'' דומה להיכשלותו של הלז בענינים של ''סור מרע''. וכן בשאר מצות, -

שכדי לקיימן, נדרש ממנו להילחם - גם בכך הוא יכול למצוא בעצמו שאין הוא לוחם מספיק ביצר הרע כפי שנדרש ממנו, ובפרט בדבר שבממון, -

מצוות הקשורות לעניני כספים, כמו עבודת הצדקה -

לתת צדקה באופן של עבודה, לתת צדקה יותר מאשר יש ברצונו וברגילותו, וכהאי גוונא. -

ואפילו בבחינת "סור מרע", יכול כל איש משכיל למצוא בנפשו שאינו סר לגמרי מהרע בכל מכל כל, במקום שצריך למלחמה עצומה כערך הנזכר לעיל, -

המלחמה הנדרשת מ''קל שבקלים'', ואפלו פחות מערך הנזכר לעיל, -

כשנדרשת ממנו לחימה קלה יותר מאשר נדרש מהלז - אין הוא יכול לעמוד במלחמה זו, כגון להפסיק באמצע שיחה נאה, או -

באמצע, סיפור בגנות חבירו, ואפלו גנאי קטן וקל מאד, אף שהוא אמת, ואפילו -

כשהוא מספר זאת כדי לנקות עצמו, -

שלא יאשימו אותו בגנאי זה, כנודע מהא -

ממה, דאמר רבי שמעון לאביו רבינו הקדוש: -

בקשר לגט מסובך שלא נכתב כמו שצריך: "לאו אנא כתביה, אלא יהודא חייטא כתביה", -

''לא אני כתבתי את הגט, כי אם יהודה חייטא'' - באותו מקום היה בכך משום גנאי לא כל כך גדול, והוא השתמש בו כדי לנקות את עצמו, ובכל זאת ואמר לו: -

רבנו הקדוש לבנו רבי שמעון: "כלך מלשון הרע" -

''לך לך מלשון הרע'', [עיין שם בגמרא ריש פרק י דבבא בתרא], -

הרי שאפשר לו לאדם למצוא בעצמו, שגם בענינים של ''סור מרע'', אין הוא מנהל כראוי את המלחמה עם גופו ויצרו הרע, וכהאי גוונא -

ודומה לכך, כמה מילי דשכיחי טובא. -

דברים שכיחים רבים, בעתים קרובות, הרי, שכל אחד יכול למצוא בעצמו, שאין הוא לוחם מספיק לנצח את היצר הרע. ובפרט בענין לקדש עצמו במתר לו, שהוא מדאורייתא, -

שאדם מחוייב לקדש את עצמו ולהימנע מלעשות גם דברים המותרים,: כמו שכתוב: "קדושים תהיו וגו'", "והתקדשתם וגו'" ; -

ובכל זאת, הוא מוצא בעצמו, שאין הוא מקיים מצוה זו בשלימותה, כשנדרשת ממנו מלחמה עצומה, וגם, דברי סופרים -

דברים שחכמים קבעו אותם, חמורים מדברי תורה וכו'. -

שגם לפי הדיעה ש''קדש עצמך במותר לך'' הוא מדרבנן - הרי דינים שקבעו רבנן, חמורים מדיני התורה. אלא שכל אלו וכיוצא בהן, הן מעוונות שהאדם דש בעקביו, -

כי אין הוא חש בחומרתם ואינו שם לב שיש בכך משום עבירה, וגם נעשו כהיתר, מחמת שעבר ושנה וכו'. -

אבל באמת, אם הוא -

אותו אדם שעושה את החשבון, יודע ספר, -

יודע ללמוד תורה, ומחזיק בתורת ה', וקרבת אלקים יחפץ - גדול עונו מנשוא, ואשמתו גדלה בכפלי כפליים -

וכל כך למה? במה שאינו נלחם ומתגבר על יצרו בערך ובחינת מלחמה עצומה הנזכרת לעיל -

הנדרשת מה''קל שבקלים''. אשמתו של היודע ספר היא איפוא גדולה בהרבה, מאשמת קל שבקלים מיושבי קרנות, הרחוקים מה' ותורתו. ואין אשמתם גדולה כל כך במה שאינם כובשים יצרם הבוער כאש להבה, -

ואינם שולטים ביצר הרע שלהם, מפני פחד ה' המבין ומביט אל כל מעשיהם, -

אין אשמתם גדולה כל כך, כאשמת כל הקרב הקרב אל ה' ואל תורתו ועבודתו, וכמו שאמרו רז"ל גבי אחר: -

לגבי אלישע בן אבוי', המכונה ''אחר'', "שידע בכבודי וכו'". -

בכבוד ה', ובכל זאת חטא - הרי שאשמתו גדולה יותר, ולכן אמרו רז"ל על עמי הארץ: "שזדונות נעשו להם כשגגות": -