פרק ל"א

פרק לא.בפרק כ"ט דן רבנו הזקן באדם שאין אור נשמתו נקלט בגופו; ואף שבשכלו הוא מבין ומתעמק בגדולתו של הקב"ה, אין בכוחו לשלוט בחומריות הגוף. העצה לכך - מובאת באותו פרק - לעשות חשבונות שיביאו אותו ל"לב נשבר", שעל ידי כך הוא שובר את רוח ה"סטרא אחרא", המגביהה עצמה ופועלת להסתיר על אור הקדושה של נפשו האלקית. לאחר שהזכיר רבנו הזקן, באותו פרק, חשבונות שונים, שבידם להביאו ל"לב נשבר", יעץ, בפרק ל', שגם יתבונן בעובדה, שבענינים שונים אין הוא נאבק בנפשו הבהמית, כפי שנדרש ממנו: ובכך - הוא גרוע מה"קל שבקלים" שאינו לוחם כנגד יצרו הרע ונכשל בעבירות; על ידי כך יהיה בידו לקיים באמת מאמר חכמינו ז"ל "והוי שפל רוח בפני כל האדם". בפרק ל"א, אותו אנו מתחילים ללמוד, יסביר שאף אם עשוי להיות שכאשר יתעמק בכל האמור במשך שעה ארוכה, יפול בעצבות גדולה - בכל זאת, אל יפחד מכך.

והנה, אף אם כשיאריך הרבה להעמיק בעניינים הנזכרים לעיל כשעה ושתים, להיות בנמיכת רוח ולב נשבר, יבא לידי עצבות גדולה -

ויהודי הרי צריך להיות בשמחה, ולא בעצבות, לא יחוש. -

לכך, שהוא נתון בעצבות. ואף שעצבות היא מצד קליפת נוגה, ולא מצד הקדושה, כי בצד הקדושה כתיב: "עוז וחדוה במקומו", ו"אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה", -

כשיהודי נמצא במצב של שמחה; "וכן לדבר הלכה וכו'", -

שעליו ללמוד דיני התורה מתוך שמחה; אלא שאם העצבות היא ממילי דשמיא, -

מחמת מצבו הרוחני שאינו כפי שצריך להיות - היא -

העצבות נובעת אז, מבחינת טוב שבנוגה -

כפי שלמדנו בפרק הראשון, שבקליפת "נוגה" יש גם טוב וגם רע, לכן העצבות מענינים גשמיים נובעת מה"רע" שבקליפת נוגה, ואילו העצבות מענינים רוחניים נובעת מה"טוב" שבקליפת נוגה. ברם, גם ה"טוב" שב"נוגה" אף הוא קליפה ולא קדושה. [ולכן כתב האר"י ז"ל, שאפילו דאגת העונות אינה ראויה כי אם בשעת הוידוי, ולא בשעת התפלה ותלמוד תורה, שצריך להיות בשמחה שמצד הקדושה דווקא] -

לשון כ''ק רבינו: ''ולא של הוללות וכיו''ב''. הרי, שגם העצבות מענינים רוחניים, נובעת מקליפת נוגה. מדוע, איפוא, עליו להשתדל להגיע לעצבות הנובעת מהקליפה? אף-על-פי-כן הרי כך היא המדה, -

כך הוא הנוהג, לאכפיא לסטרא אחרא במינה ודוגמתה, -

לכפות את ה"סטרא אחרא" בדברים שהם בדומה אליה, שבירת ה"סטרא אחרא", המשתדלת להסתיר על אור הקדושה של נפשו האלקית, צריכה להיות בדבר שגם הוא בא מה"סטרא אחרא", אלא מה"טוב" שבה, וזהו העצבות מהענינים הרוחניים. כמאמר רז"ל: "מיניה וביה אבא לשדיה ביה נרגא", -

מהיער עצמו לוקחים את ה''יד'' לגרזן לכרות בו את היער. או כביטוי רבותינו ז''ל: ו"פגע בו כיוצא בו". -

נתקל במי שדומה לו. ועל זה -

על העצבות הנובעת מחשבונות מעמדו ומצבו הרוחני, נאמר: "בכל עצב יהיה מותר", והיתרון היא השמחה הבאה אחר העצב, כדלקמן. -

כיצד יגיע לשמחה אחרי העצב. אך באמת, אין לב נשבר ומרירות הנפש - על ריחוקה מאור פני ה' והתלבשותה בסטרא אחרא - נקראים בשם "עצבות" כלל בלשון הקודש, -

משמעות המלה ''עצבות'' בלשון הקודש היא ''כיווץ'', כמו ''מדה עוצבת'', שהוא מכווץ ונפול ברוחו, ואין בו חיות כלל. כי עצבות היא שלבו מטומטם כאבן ואין חיות בלבו, אבל מרירות ולב נשבר, אדרבה, הרי יש חיות בלבו להתפעל ולהתמרמר, רק שהיא חיות -

הנובעת, מבחינת גבורות קדושות, -

ולכן היא באופן של מרירות, ואילו והשמחה מבחינת חסדים, -

של קדושה. כי הלב כלול משתיהן. -

משתי המדות, גבורות וחסדים. על כל פנים, הרי, שברון לבו ומרירותו (עם חיות), אינם נובעים מקליפה, כי אם מקדושה, מגבורות של קדושה. והנה, לעתים צריך לעורר בחינת גבורות הקדושות כדי להמתיק הדינים, שהם

- הדינים, בחינת נפש הבהמית ויצר הרע כששולט -

היצר הרע, חס ושלום על האדם, -

שזה, הרי, ענין של דינים, כי אין הדינים נמתקין -

נהפכים ל''טוב'' ול''חסד'', אלא בשרשן. -

כש"ממשיכים" אל תוך הדינים - משורשם, מגבורות הקדושה; שכן, בשורשם, גם הדינים והגבורות של הנפש הבהמית והיצר הרע, אינם ענין של רע, אלא גבורות של קדושה, שעל ידי ריבוי השתלשלות וצמצומים נובעים מהם גבורות ודינים של היפך הקדושה והטוב - ולכן נהפכים הם, בכוחו של שורשם, מ"רע" - לקדושה ולטוב. ולכן אמרו רז"ל: "לעולם ירגיז אדם יצר הטוב", -

על היצר הרע, שעל עבודת הנפש האלקית להיות מפעם לפעם בהלך רוח של רוגז וגבורה. כדי להמתיק על ידי כך את הדינים של הנפש הבהמית והיצר הרע. אלא, הביטוי "לעולם" בהקשר לעניננו, אינו במובן שתמיד עליו לעסוק בצורה זו של עבודה. כי בכלל הרי על עבודתו להיות בשמחה, אלא הכוונה היא: כל פעם, כל זמן שעליו להזדקק לכך - וכפי שיוסבר להלן: והינו, בכל עת שרואה בנפשו שצריך לכך. -

כגון, בשעה שהנפש הבהמית מגביהה את עצמה להסתיר על אור הקדושה של הנפש האלקית ועקב כך האדם הוא במצב של "טמטום הלב" - על עבודתו להיות אז מתוך "הרגזה" וגבורה. אך שעת הכושר, שהיא שעה המיוחדת וראויה לכך לרוב בני אדם, היא בשעה שהוא עצב בלאו הכי ממילי דעלמא, -

כשהוא בין כך עצב מעניני עולם, או כך בלי שום סבה, -

שלא בגלל עניניו הגשמיים, אלא הוא עצב מבלי שהוא עצמו יודע את הסיבה לכך, אזי היא שעת הכושר להפך העצב להיות מ"מרי דחושבנא" הנזכר לעיל, -

להיות מבעלי החשבונות, לעשות חשבון נפשו ממעמדו ומצבו הרוחני, ולקיים מאמר רז"ל "לעולם ירגיז וכו'", כנזכר לעיל, -

להשתמש בקו המרירות והרוגז, ובזה יפטר מהעצבות שממילי דעלמא, -

ואחר כך -

אחרי שיבוא למרירות ולב נשבר על-ידי חשבון נפשו, יבא לידי שמחה אמיתית. דהיינו, שזאת ישיב אל לבו -

שכך יענה ללבו, לנחמו בכפליים, אחר הדברים והאמת האלה הנזכרים לעיל, -

שהשתכנע במצבו הנחות. כיצד, איפוא, הוא יכול במצב כזה, לנחם את עצמו? - לאמר ללבו: -

שיתבונן: אמת הוא כן בלי ספק, שאני רחוק מאד מה' בתכלית, ומשוקץ ומתועב כו', אך כל זה הוא אני לבדי, הוא הגוף עם נפש החיונית שבו, -

הנפש הבהמית המחיה את הגוף. אבל מכל מקום יש בקרבי "חלק ה'" ממש, שישנו אפלו בקל שבקלים, -

שכן, גם ''קל שבקלים'' יש בקרבו חלק אלקה ממעל, שהיא נפש האלהית עם ניצוץ אלקות ממש המלובש בה להחיותה, רק שהיא -

הנפש האלקית, בבחינת גלות, -

בנפש הבהמית של הקליפה, בשעה שאני נמצא במצב רוחני ירוד כזה. ואם כן -

הרי, אדרבה, -

להיפך: כל מה שאני בתכלית הריחוק מה' והתיעוב ושיקוץ - הרי נפש האלהית שבי בגלות גדול יותר, והרחמנות עליה גדולה מאד, ולזה -

ולכן, אשים כל מגמתי וחפצי להוציאה ולהעלותה מגלות זה, להשיבה אל בית אביה כנעוריה, -

כלומר: לשורשה, כמו שהיתה קודם שנתלבשה בגופי, שהיתה -

אז, נכללת באורו יתברך ומיוחדת עמו בתכלית, וגם עתה כן תהא כלולה ומיוחדת בו יתברך, -

וזה יהיה, כשאשים כל מגמתי בתורה ומצות, להלביש בהן -

בתורה ובמצות, כל עשר בחינותיה -

שכל עשרת בחינות וכוחות הנפש יהיו לבושים בתורה ומצוות, שה''שכל'' יהיה ''לבוש'' בהבנת התורה, וה''מדות'' - בקיום המצוות במעשה ודיבור באותו אופן כמו שלבושות בהן מדות אהבת ה' ויראת ה' וכו', כנזכר לעיל, ובפרט במצות תפלה -

בה מושגת במיוחד המגמה להוציא את הנפש האלקית מגלותה ולקשרה לשורשה באלקות - על ידי: לצעוק -

שהנפש תצעק בשעת התפילה, אל ה' בצר לה מגלותה בגופי המשוקץ, להוציאה ממסגר, ולדבקה בו יתברך. וזו -

עבודה זו, להוציא את הנשמה מגלותה בגוף ולהחזירה לייחודה עם הקב''ה על-ידי תורה ומצוות בכלל ועל-ידי תפילה בפרט, היא בחינת "תשובה ומעשים טובים", -

שכן, לכאורה "תשובה" ו"מעשים טובים" הם שני ענינים שונים: "תשובה" באה כדי לתקן ולהיטיב את העבר הלא-טוב, ואילו "מעשים טובים", הם קיום המצוות וענינים טובים הנעשים עתה, ואין להם שום שייכות ל"עבר" - כיצד, איפוא, מקשרים את שניהם כאילו הם דבר אחד: תשובה ומעשים טובים? (כלשון חכמינו ז"ל: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים"). אלא, כפי שמוסבר כאן, שהמעשים הטובים צריכים להיעשות מתוך הכוונה האמורה - יובן הדבר: שהן מעשים טובים שעושה כדי להשיב -

את הנפש, שהיא "חלק ה'" -

להקב''ה, למקורא ושרשא דכל עלמין. -

וזאת תהיה עבודתו כל ימיו בשמחה רבה, היא שמחת הנפש בצאתה מהגוף המתעב, ושבה אל בית אביה כנעוריה, -

לשורשה, כמו שהיתה בתחילה, השבה זו מתבצעת בשעת התורה והעבודה, -

כשהוא לומד תורה ועוסק בעבודת ה', חוזרת הנפש לייחודה בשורשה כבתחילה, לפני שהתלבשה בגוף. וכמאמר רז"ל: להיות כל ימיו בתשובה. -

לשון כ"ק רבינו: "דלכאורה אינו מובן - לאחר שעשה תשובה - על מה שוב יעשה תשובה?" - אלא הכוונה היא, שתמיד יעסוק בתורה ובעבודה, לגרום להשבת הנפש למקורה ושורשה, שזה ענין התשובה. ואין לך שמחה גדולה כצאת מהגלות והשביה, כמשל בן מלך שהיה בשביה וטוחן בבית האסורים -

מאסר קשה בו הוא נדרש לעסוק בעבודות קשות ומפרכות, ומנול באשפה, -

ומאותו מצב ויצא לחפשי אל בית אביו המלך. -

וניתנה לו האפשרות לחזור לבית אביו המלכותי - הרי זו השמחה הגדולה ביותר; כן תהא שמחתו של בן ישראל, בעבודת התורה והמצוות, כי על ידי כך, הוא מוציא את הנפש, שהיא בן מלך, מגלותה בגוף ובעניניו הנחותים, ומחזירה לשורשה - מלכו של עולם. ואף שהגוף עומד -

עדיין, בשקוצו ותעובו, וכמו שכתוב בזהר דנקרא "משכא דחויא", -

שהגוף נקרא "משכא דחויא" - "עור הנחש" ("נחש" הכוונה לשלש הקליפות הטמאות לגמרי, וגופו של יהודי שמקליפת "נוגה", נקרא לכן, "משכא דחויא" - "עור הנחש"). כי מהותה ועצמותה של הנפש הבהמית לא נהפך לטוב לכלל בקדשה -

שכן, המצוות והמעשים הטובים משפיעים רק על לבושי הנפש הבהמית שעל-ידם נעשית מצוה גשמית. ואילו מהותה ועצמותה של הנפש הבהמית, כלומר: כוחותיה, אינם נהפכים על ידי כך ל"טוב", כיצד, איפוא, הוא יכול להיות בשמחה גדולה, בשעה שהוא יודע שמבחינת גופו ונפשו הבהמית הוא נשאר עדיין באותו מצב נחות?! - מכל מקום, תיקר נפשו בעיניו, לשמח בשמחתה -

שמחת הנפש, ביציאתה מגלות הגוף, והתאחדותה מחדש באלקות על-ידי תורה ועבודה, יותר מהגוף הנבזה, -

שהנפש תהיה יקרה בעיניו - לשמוח בשמחתה - מאשר גופו הנבזה, שלא לערבב ולבלבל שמחת הנפש בעצבון הגוף. -

שמבלי הבט שמבחינת הגוף קיימת סיבה להיות בעצבות, יהיה בכל זאת בשמחה מבחינת הנפש, שיקרה בעיניו בהרבה. והנה, בחינה זו -

אופן זה של עבודה, שהנפש האלקית מנתקת עצמה מגלות הגוף והנפש הבהמית, על-ידי מצוות ומעשים טובים, למרות שהגוף נשאר בנחיתותו, היא בחינת יציאת מצרים, שנאמר בה: "כי ברח העם", -

שעם ישראל יצא ממצרים בצורה של בריחה. דלכאורה הוא תמוה, למה היתה כזאת, -

''לברוח'' ממצרים, וכי אלו אמרו לפרעה לשלחם חפשי לעולם, לא היה מכרח לשלחם? -

אחרי עשר המכות שניתכו עליו, היה פרעה נאלץ בין כה לשלחם, מדוע, איפוא, היה זה צריך להיות בצורה של ערמה, לומר לו שיוצאים לשלשה ימים בלבד, ולאחר מכן לברוח? אלא -

כי כל דבר הנעשה אצל בני ישראל בגשמיות - מקורו מאותו דבר כפי שהוא ברוחניות. בני ישראל היו בגשמיות בגלות מצרים, מחמת שברוחניות היו נשמותיהם בגלות הקליפה והטומאה של מצרים; ויציאתם ממצרים בגשמיות נבעה מיציאת נשמותיהם מטומאת מצרים ברוחניות: ומאחר שיציאתם ממצרים, היתה כך שנפשם האלקית השתחררה בכוח מן ה"רע" של טומאת וקליפת מצרים שנדבקה בהן (שכן, מבחינת גופם ונפשם הבהמית, נשארו עדיין בהם קליפת וטומאת מצרים) - לכן גם בגשמיות היתה גאולתם בצורה של בריחה - ובלשון ה"תניא": מפני שהרע שבנפשות ישראל -

מבחינת גופם ונפשם הבהמית, עדין היה בתקפו בחלל השמאלי, -

שבלב, מקומה של הנפש הבהמית ושל היצר הרע, כי לא פסקה זהמתם עד מתן תורה, רק מגמתם וחפצם היתה לצאת נפשם האלהית מגלות הסטרא אחרא, היא טמאת מצרים, ולדבקה בו יתברך, וכדכתיב: "ה' עזי ומעזי ומנוסי ביום צרה וגו'",

- ''מנוסי'' - לשון ''בריחה'', כלומר: ישנה צורת עבודה של בריחה אל ה', "משגבי ומנוסי וגו'", "והוא מנוס לי וגו'". -

הרי, כשם שברוחניות ברחה הנפש האלקית מה''רע'', לכן כך היה גם בגשמיות, שהגאולה באה בכיוון של ''כי ברח העם''. ולכן, לעתיד, -

בגאולה העתידה, כשיעביר ה' רוח הטמאה מן הארץ, -

וממילא לא תהיה ברוחניות צורה זו של בריחה מן ה"רע", כי הרע יתבטל לגמרי, לכן גם בגשמיות לא תהיה הגאולה בצורה של "בריחה", שלכן - כתיב: "ובמנוסה לא תלכון, כי הלך לפניכם ה' וגו'". -

ולהיות בחינת תשובה זו -

השבת הנפש לשורשה על-ידי תורה ומצוות, ביתר שאת ויתר עז מעמקא דלבא, -

מעומק הלב, וגם שמחת הנפש -

המתלווה ל''תשובה'' זו, תהיה בתוספת אורה ושמחה -

הרי זה כאשר ישיב אל לבו דעת ותבונה -

כשיתבונן בלבו, בדעת ובתבונה, לנחמו -

את הלב, מעצבונו ויגונו, -

הנובעים מחשבונות מצבו הרוחני, לאמר כנזכר לעיל: הן אמת כו' -

שאני רחוק בתכלית מהקב''ה, ומתועב ומשוקץ, אך אני לא עשיתי את עצמי, -

העובדה שהנפש האלקית מסוגלת לבוא למצב כזה של גלות בגוף ובנפש הבהמית, המושכות אותה לענינים שפלים ביותר - לא אני יצרתי את הנסיבות שמצב כזה יוכל להתהוות, אלא הקב"ה הלביש את הנפש האלקית בגוף ובנפש הבהמית, כך שהיא מסוגלת לבוא למצב כזה, ולמה עשה ה' כזאת, להוריד חלק מאורו יתברך, -

הנפש האלקית, הממלא וסובב כל עלמין -

כל העולמות, וכלא קמיה כלא חשיב, -

והכל לעומתו לא נחשב לכלום, והלבישו -

את האור, את הנשמה, הלביש הקב''ה, ב"משכא דחויא" -

בגוף, הנקרא, כאמור, ''עור הנחש'' ו"טפה סרוחה" -

למה, אכן, עשה הקב''ה כך? אין זה כי אם ירידה זו -

של הנפש האלקית, היא צרך עליה, -

שתבוא אחרי הירידה: להעלות לה' כל נפש החיונית הבהמית שמקלפת נגה וכל לבושיה, הן בחינת מחשבה דבור ומעשה שלה, -

שכולם יתעלו אל הקב''ה, על ידי התלבשותן במעשה דבור ומחשבת התורה -

על-ידי עשיית מצוות התורה, ועל-ידי הדיבור וההרהור בעניני תורה - שעל ידי כך מתעלה הנפש הבהמית ומחשבתה, דיבורה ומעשיה, [וכמו שיתבאר לקמן ענין העלאה זו -

של הנפש הבהמית ולבושיה באריכות, איך שהיא -

העלאה זו, תכלית בריאת העולם], ואם כן אפוא זאת אעשה, וזאת תהיה כל מגמתי כל ימי חלדי -

כל משך ימי חיי, לכל בהן -

להכניס במחשבה, דיבור ומעשה של תורה, חיי רוחי ונפשי, וכמו שכתוב: "אליך ה' נפשי אשא", דהינו 13 לקשר מחשבתי ודבורי במחשבתו ודבורו יתברך, והן הן גופי הלכות הערוכות לפנינו, -

הלכות התורה, הן הן מחשבתו ודיבורו של הקב"ה, ועל-ידי הדיבור וההרהור בהלכות התורה, מקשר האדם את דיבורו ומחשבתו, בדיבורו ומחשבתו של הקב"ה, וכן מעשה במעשה המצות, -

שעל-ידי עשיית המצוות במעשה, מתקשר לבוש המעשה שבאדם, לבחינת המעשה של הקב"ה, שלכן נקראת התורה "משיבת נפש", פרוש -

משיבה את הנפש למקורה ושרשה, ועל זה נאמר: -

על מה שלמדנו, שבשעה שהוא שבור בלבו מפאת מעמדו ומצבו הרוחני - ישמח את עצמו על-ידי תורה ומצוות, ועל ידי כך יחזיר את נפשו למקורה ושורשה - נאמר בפסוק: "פקודי ה' ישרים משמחי לב": -