פרק יח

פרק יח. בפרק הקודם הסביר רבנו הזקן את הפסוק: "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו", שקרוב הדבר לכל אחד מישראל, לקיים תורה ומצוות, "בלבבך" - באהבת ה' וביראת ה', על-ידי ענין "ההתבוננות", ההתעמקות בגדולת הקב"ה. שכן, ה"מוח" הוא ברשותו של כל אחד מישראל (גם כשלבו אינו ברשותו, כפי שזה ב"צדיקים" שלבם ברשותם), וביכולתו להתעמק במוחו בכל מה שהוא רוצה. וכשיתעמק במוחו בגדולת הקב"ה - "יוליד" בתוכו אהבה להקב"ה ויראה ממנו. גם אם מחמת סיבות שונות, אין באפשרותו "ליצור" אהבה ויראה גלויות ומורגשות בלבו, אך, הוא יכול "ליצור" אותן במוחו ובתעלומות לבו. אהבה ויראה אלו די בהן ל"לעשותו" - להביא אותו לקיום תורה ומצוות. הן גם מתלבשות בתורתו ובמצוותיו, להעלותן למעלה - כאילו למד תורה וקיים מצוות מתוך אהבה ויראה גלויות ומורגשות בלב.

ברם, מאחר שאלו הן אהבה ויראה שנוצרו על-ידי "התבוננות" - טעונה המלה "מאד" (שבפסוק: "כי קרוב אליך הדבר מאד ") הסבר, שכן, כדי להתבונן בגדולת הקב"ה, צריך שיהיה לאדם במה להתבונן, צריך שתהיה לו ידיעה בגדולת ה' ולהתבונן בידיעה זו. הוא גם צריך להיות בנוי ומתאים לענין ההתבוננות. כיצד, איפוא, אפשר לומר על כך שזה "קרוב מאד "? - יסביר רבנו הזקן, בפרק שאנו עומדים ללמוד, שגם מי שאין לו ידיעה בגדולת הקב"ה, ואינו שייך לענין ההתבוננות - בכל זאת יכול גם הוא לקיים תורה ומצוות "בלבבך", עם הלב, באהבת ה' וביראת ה'. וזאת, על-ידי ה"אהבה מסותרת" להקב"ה שבלב כל אחד מישראל, שהיא ירושה לכל אחד מישראל מאבותינו. לשם גילוי אהבה זו (הכוללת בתוכה גם יראה) אין האדם זקוק לענין ההתבוננות, אלא - כפי שיסביר להלן - די לו בענין ה"זכרון", שיזכור שקיימת בו אהבה זו. זכרון זה בלבד יביא אותו לקיום התורה והמצוות. על אהבה זו אפשר כבר לומר "קרוב מאד", שכן, גם מי שאינו שייך לענין ההתבוננות - אפשר לו, באהבה זו, לקיים תורה ומצוות.

ולתוספת ביאור, באר היטב, מלת "מאד" שבפסוק: "כי קרוב אליך הדבר מאד וגו'" -

משמעות המלה "מאד" היא, ש מאד קרוב וקל לקיים תורה ומצוות "בלבבך", באהבת ה' וביראת ה'. ברם, לפי מה שהסברנו, שמשמעות "קרוב אליך הדבר" היא, שעל-ידי התבוננות בגדלות הקב"ה, ביכולת האדם "ליצור" בתוכו אהבה ויראה, לפחות בבחינת "תבונה" - טעונים עדיין הדברים הסבר, שכן, אם דרושה לכך התבוננות והתעמקות, הרי שאין זה "קרוב מאד ", צריך לידע נאמנה, כי אף מי שדעתו קצרה בידיעת ה', -

חסרה לו ידיעה והבנה, להתבונן בהן, בגדולתו של הקב''ה, ואין לו לב להבין בגדולת אין סוף ברוך הוא, -

מוחו ולבו אינם מותאמים כפי שצריך לענין ההתבוננות, שיוכל להוליד ממנה -

מההתבוננות, דחילו ורחימו -

יראה ואהבה, אפילו במוחו ותבונתו לבד -

לא זו בלבד שאין באפשרותו לעורר בתוכו אהבה ויראה מורגשות בלב, אלא שאין גם באפשרותו לעורר אהבה ויראה שתבאנה לידי ביטוי במוחו ובתבונתו בלבד, אף על פי כן קרוב אליו הדבר מאד, לשמור -

להישמר מלעבור על איזו מצות-לא-תעשה, שכפי שהוסבר לעיל, זקוק האדם לשם כך, ל''מדה'' של יראת ה', ולעשות -

לקיים, כל מצות התורה, ותלמוד תורה כנגד כולן, -

שכן, לשלימות קיומן של מצוות- העשה ולימוד תורה, נדרשת אהבת ה' - הרי שבידו לקיים זאת, בפיו ובלבבו ממש, -

כלומר, לא רק לפי פירושה הגלוי של המלה ''בלבבך'' - מחשבה, כי אם גם לפי מושגה האמיתי של המלה בלבבך - ביראת ה' ובאהבת ה', בלב ממש, מעומקא דלבא, -

מעומק הלב, באמת לאמיתו, בדחילו ורחימו, -

ביראה ואהבה. לא באהבה שבבחינת "תבונה", שכשלעצמה אין היא במדריגת אהבה אמיתית, ונקראת בשם אהבה רק ביחס ל"לעשותו", לקיומן של המצוות. ואילו האהבה והיראה, עליהן מדובר כאן, הן אהבת ה' ויראת ה' הנחשבות לכאלו במדריגות של אהבה ויראה. אלא - כיצד אפשר לו ליהודי כזה, שאינו שייך להתבוננות, שתהיינה לו אהבת ה' ויראת ה' אמיתיות? - אומר על כך רבנו הזקן: שהיא אהבה מסותרת שבלב כללות ישראל, שהיא ירושה לנו מאבותינו. -

כל אחד מישראל יש לו בירושה אהבה זו, ואין הוא צריך "ליצור" אותה. אלא, כדי שנבין כיצד אפשר לו לקיים, באהבה זו, תורה ומצוות! במיוחד כשלקיום תורה ומצוות נדרשת גם יראת ה' - ואילו כאן מדובר על אהבה מסותרת בלבד - מסביר רבנו הזקן עניניה של אהבה זו, כדי שנדע איך לעורר אהבה זו ולהביאה לידי ביטוי בשמירת התורה והמצוות, ואיך כוללת אהבה זו גם יראת ה' - רק שצריך להקדים ולבאר תחלה באר היטב, שרש אהבה זו -

באיזו בחינה, ובאיזה כוח בנפש, מושרשת אהבה זו, וענינה, -

מה משמעותה של אהבה זו: ישנה אהבה המתבטאת ביצירת לחץ להתאחד עם הקב"ה, שהנשמה כפי שהיא מלובשת בגוף שלה תתאחד עם הקב"ה; וישנה אהבה הנושאת בתוכה כמיהה של "כלות הנפש", שהנפש מחפשת להיכלות ולהיכלל בהקב"ה, וכדומה. מהו, איפוא, ה"מבוקש" של האהבה המסותרת? ואיך היא ירושה לנו, -

כיצד יורשים אהבה? ואיך נכלל בה גם דחילו. -

והענין, -

הוא, כי האבות הן הן המרכבה, -

האבות היו בטלים לגמרי, בכל עצמותם, להקב"ה, כמו "מרכבה" הבטלה ל"רוכב" בה, והיא מונהגת רק לפי רצונו - כך, לא היה לאבות שום רצון אחר מאשר רצונו של הקב"ה, ועל כן -

ולכן, זכו להמשיך נפש-רוח-נשמה לבניהם אחריהם עד עולם, מעשר ספירות דקדושה שבארבע עולמות אבי"ע, -

בגלל עבודתם, זכו האבות, אברהם יצחק ויעקב, שכל מי שהוא מזרעם תהיה לו נשמה קדושה, המורכבת משלש מדריגות: נפש, רוח ונשמה, הנובעות מעשר הספירות שבארבעת העולמות: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. אך, מאחר שלמעלה, בקדושה עצמה, ישנן כאמור, ארבעה מדריגות ועולמות כלליים, ובכל עולם - עשר ספירות, הרי מאיזו מדריגה ומאיזה עולם באות ליהודי הנפש, הרוח והנשמה? הרי זה: לכל אחד ואחד כפי מדריגתו וכפי מעשיו. -

"כפי מדריגתו" - כפי רום שורש נשמתו, "כפי מעשיו" - כפי שהוא "יעבד" ויזכך את עצמו לאחר מכן, כפי שכתוב ב"זוהר" כשאדם הופך את עצמו ל"טוב" - מעניקים לו מלמעלה מדריגה עליונה יותר של נשמה. ועל כל פנים, אפילו לקל שבקלים ופושעי ישראל - נמשך בזיווגם נפש דנפש דמלכות דעשי', -

"מלכות" של עולם העשיה. עולם העשיה הוא הרי העולם התחתון ביותר. ובעולם העשיה עצמו, "מלכות" היא הספירה האחרונה בעשר הספירות; וב"מלכות" עצמה, ישנן נפש, רוח ונשמה, והנפש היא האחרונה בין השלש; ול"קל שבקלים" או ל"פושעי ישראל", נמשכת "נפש" בלבד. כלומר, נפש הבאה מנפש של "מלכות" של עולם העשיה. היינו: אף ה"יחוד" (הזיווג) הנחות ביותר, מקבל, לפחות, נפש מהמדריגה התחתונה ביותר שבקדושה: שהיא מדריגה התחתונה שבקדושת העשי'. ואף על פי כן, -

למרות שנפש זו היא מהמדריגה התחתונה, מאחר שהיא -

הנפש, מעשר ספירות קדושות, -

קיים הרי ''כלל'', שכל דבר בקדושה הוא בהתכללות, שכל מדריגה כלולה מכל המדריגות, ולכן היא -

גם המדריגה התחתונה ביותר בקדושה של עולם העשיה, כלולה מכולן, -

מכל שאר המדריגות והספירות של ''עשיה'', גם מ"חכמה" דעשי', -

שהיא הספירה העליונה ביותר בעולם העשיה, שבתוכה -

ב''חכמה דעשיה'', מלובשת חכמה דמלכות דאצילות, -

שכן, כפי שיוסבר להלן, בפרק נ"ב, ספירת ה"מלכות" של עולם האצילות, מתלבשת ומאירה בעולם העשיה. ומאחר שב"מלכות" דאצילות כלולות כל עשר הספירות, הרי שעשר הספירות של "מלכות" דאצילות, מתלבשות בעשר הספירות של עולם העשיה: "חכמה" של מלכות דאצילות - ב"חכמה" של עולם העשיה, "בינה" של מלכות דאצילות - ב"בינה" של עולם העשיה, וכך הלאה. הרי - שב"חכמה" של עולם העשיה, מתלבשת "חכמה" של "מלכות" דאצילות: שבתוכה -

ב''חכמה'' של מלכות דאצילות, ישנה חכמה דאצילות, -

שכן, עשר הספירות של עולם האצילות, כלולות אחת מהשניה, ממילא כלולה ב''מלכות'' גם ''חכמה'' של עולם האצילות, שבה -

ב''חכמה'' של עולם האצילות, מאיר אור אין סוף ברוך הוא ממש, כדכתיב: "ה' בחכמה יסד ארץ", -

''ה' בחכמה'' - אור אין סוף מאיר ב''חכמה''; ''בחכמה יסד ארץ'' - ''חכמה'' מאירה ב''מלכות'' הנקראת ''ארץ'', שכן, ''מלכות'' כמו ''ארץ'', כל אחת בענינה, היא המדריגה התחתונה ביותר; ו"כולם בחכמה עשית". -

מכאן, ש''חכמה'' מאירה ב''עשיה''. ונמצא, כי אין סוף ברוך הוא, מלובש בבחינת חכמה שבנפש האדם, יהי' מי שיהי' מישראל,

- בנשמתו של כל אחד מישראל, מאיר אור מהאין-סוף ברוך הוא. מדוע הוא מאיר דוקא בבחינת ה''חכמה'' שבנשמה - יסביר ה''תניא'' להלן. ובחינת החכמה שבה, -

שבנפש, עם אור אין סוף ברוך הוא המלובש בה, -

ב''חכמה'', מתפשטת בכל בחינות הנפש כולה, להחיותה -

בחיות אלקית, מבחינת ראשה עד בחינת רגלה, -

מהמדריגה העליונה ביותר שבנפש, הנקראת ''ראש'' של הנפש, עד למדריגה התחתונה ביותר שבנפש, הנקראת ''רגל'' של הנפש. כדכתיב: "החכמה תחי' בעלי'" -

הנפש נקראת ''בעליה'', היא בעלת כוח החכמה. [ולפעמים ממשיכים פושעי ישראל -

לילדיהם, נשמות גבוהות מאד, שהיו בעמקי הקליפות, -

הנה, החכמה היא מקור השכל וההבנה, -

ה''שכל'' וה''הבנה'' נמצאים ב''כוח הבינה'', ו''בינה'' היא הכוח להבין כל דבר על כל פרטיו. ואילו ה''חכמה'' היא מקור ה''שכל'' וה''הבנה''. והיא -

ה''חכמה'', למעלה מהבינה, שהוא -

ה''בינה'', הבנת השכל והשגתו, והחכמה היא למעלה מההבנה וההשגה, והיא מקור להן. וזהו לשון -

משמעות המלה חכמה - כ"ח מ"ה, -

''חכמה'' היא כוח שממנו נובע ה''שכל'', והיא פועלת בתור ''כוח''. ויחד עם כך - היא בבחינת ''מ''ה'' - שהיא לשון שאלה: ''מה'' היא?, כפי ששואלים על דבר שלא משיגים אותו - שהוא מה שאינו מושג ומובן, ואינו נתפס בהשגה עדיין, ולכן מתלבש בה -

ב''חכמה'', אור אין סוף ברוך הוא, דלית מחשבה תפיסא בי' כלל. -

שאין מחשבה ושכל שבאפשרותם "לתפוס", להשיג ולהבין את אור אין סוף ברוך הוא. הכוחות המהווים את ה"שכל" וה"הבנה" אינם בגדר שבהם יתלבש אור אין סוף ברוך הוא, שכן, "שכל" ו"הבנה" אינם יכולים להשיג את אור אין סוף שהוא למעלה מ"הבנה". ואילו "כוח החכמה", מאחר שכאמור, הוא למעלה מ"שכל" ו"השגה" - מתלבש בו אור אין סוף. לשון כ"ק רבינו: "מההמשך ומהלשון משמע (ואולי גם מוכח) דמדבר במדרי' אחת. ומפרש כ"ח מ"ה - ג"כ ענין אחד, - כח שאינו מושג. ונקודת הביאור - דחכ' היא מקור השכל (ולכן מתפשט בנפש, וכשמתגלה פועל אפי' במחדו"מ כדלעיל וכדלקמן) אבל זהו מקור שאינו נתפס ונמצא למע' כח ושאינו מושג, (ולכן אוא"ס מתלבש בו)". ולכן, כל ישראל, אפילו הנשים ועמי הארץ, -

אלה שאינם שייכים ל''שכל'' ול''הבנה'' בגדולת הקב''ה, הם מאמינים בה', שהאמונה היא למעלה מן הדעת וההשגה, -

''כוח האמונה'' ''קולט'' את מה שה''שכל'' וה''הבנה'' אינם יכולים להשיג, כי "פתי יאמין לכל דבר, וערום יבין וגו'", -

הפתי תופס כל דבר על-ידי האמונה בו. הרי, שתפיסתו של דבר שלא על-ידי הבנתו בשכל, היא על-ידי אמונה. ברם, כשמדובר על דבר שהשכל מסוגל לתופסו, אלא שהוא, הפתי, אין לו שכל והוא תופסו ב"אמונה" - יש בכך משום חסרון. ואילו כשמדובר אודות אלקות שהיא למעלה לגמרי מ"שכל". אין כל דרך אחרת "להשיגה", אלא על-ידי אמונה בלבד. וכך אומר ה"תניא": ולגבי הקב"ה, שהוא למעלה מן השכל והדעת, ולית מחשבה תפיסא בי' כלל -

אין שום מחשבה ושכל המסוגלים להשיגו כלל, הכל כפתיים אצלו יתברך, -

כולנו כפתיים גמורים לגביו, שכן ב''שכל'' אי אפשר להשיגו, ומן ההכרח להשיגו על-ידי אמונה שלמעלה מה''שכל'', כדכתיב: "ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך, ואני תמיד עמך וגו'", כלומר שבזה שאני בער ובהמות - אני תמיד עמך. -

עם הקב''ה. ולכן, אפילו קל שבקלים ופושעי ישראל מוסרים נפשם על קדושת ה', על הרוב, וסובלים עינוים קשים, שלא לכפור בה' אחד. ואף אם הם בורים ועמי הארץ ואין יודעים גדולת ה', וגם במעט שיודעים -

בגדולת ה', אין -

הם, מתבוננים כלל, -

שיהיה מקום לומר שמסירות נפשם נובעת מהבנתם בגדולת הקב''ה, ואין מוסרים נפשם מחמת דעת והתבוננות בה' כלל, אלא בלי שום דעת והתבוננות, -

הם מוכנים תמיד למסור את נפשם, רק כאלו הוא דבר שאי אפשר כלל לכפור בה' אחד, בלי שום טעם וטענה ומענה כלל. בלי שום מניע וסיבה הגיוניים, שכן כל דבר שנובע מן ה"שכל" הוא שקול ומדוד, ויכולה להיות סברא לכאן וסברא לכאן, ואם הנכונות למסירות נפש היתה נובעת מן ה"שכל" ומן ה"טעם", היה כאן על-כל-פנים מקום ל"טענות ומענות" בשכל: למסור את הנפש או לא. אך האמת היא, שבמסקנה ההחלטית למסור את הנפש - אין שום שקלא-וטריה, אלא ההנחה המוחלטת, שאי אפשר להיות אחרת! - דבר זה אינו נובע מה"שכל".

והיינו, -

זהו מחמת, משום שה' אחד מאיר ומחי' כל הנפש, -

של יהודי, על ידי התלבשותו בבחינת חכמה שבה, -

שבנפש, שהיא -

כוח החכמה, למעלה מן הדעת והשכל המושג ומובן: -