פרק יז

פרק יז. בפרק הקודם הסביר רבנו הזקן כיצד צריך להיות סדר עבודתו של "בינוני": על-ידי התבוננות בגדולת הקב"ה, יעורר בהתגלות בלבו אהבת ה' ויראת ה', וזאת כדי לשלוט ביצר-הרע. היראה תימנע אותו מלעשות עבירה, והאהבה תניע אותו לקיים מצוות וללמוד תורה;

ואם אין בכוחו לעורר, על-ידי ההתבוננות, אהבה ויראה כאלו, שתהיינה בהתגלות בלבו, אלא רק מוסתרות במוחו ובלבו - גם אז בכוחן, להחזיק אותו במדריגת ה"בינוני", ולהיות זהיר בכל התורה והמצוות;

כן, עולות גם אז התורה והמצוות שלו למעלה, כאילו למד תורה וקיים מצוות באהבה ויראה שבהתגלות הלב.

ובזה -

במה שלמדנו, שגם מי שאין בכוחו לעורר, על-ידי התבוננות, אהבה ויראה רגשיות בלבו, אלא רק אהבה ויראה המתבטאות בתעלומות מוחו ולבו בלבד - בכל זאת יש בכוחן להביאו לזהירות ולשלימות בכל תרי"ג המצוות, להכניס בהן "חיות" ולהעלותן למעלה, יובן מה שכתוב: "כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו". -

הפסוק אומר, שקל ליהודי לקיים תורה ומצוות בשלשת לבושיו: מחשבה, דיבור ומעשה - "בפיך" - בדיבור, "בלבבך" - במחשבה, "לעשותו" - במעשה. ברם, במובן פנימי ועמוק יותר, אין משמעותה של "לבבך" במחשבה בלבד, אלא גם על ענינו האמיתי של הלב, והוא: אהבה ויראה. שכן, מקומם של רגשות האהבה והיראה וכדומה, הוא בלב. בהתאם לכך, הרי משמעותו של הפסוק היא: קרוב (קל) הדבר לכל יהודי לקיים תורה ומצוות מתוך רגש פנימי של מורא מהקב"ה, ומתוך רגש של אהבה להקב"ה. על כך שואל רבנו הזקן: דלכאורה, הוא בלבבך -

רגשות הלב באהבה ויראה, נגד החוש שלנו -

לפיו לא כל כך קל להגיע לאהבה וליראה מהקב''ה, [והתורה היא נצחית], -

כל ענין בתורה עומד בתוקפו לנצח ולכל זמן. כלומר: אי אפשר לבוא ולומר שמשה רבנו אמר זאת לבני ישראל שבדור המדבר, שבהיותם דור דעה היה הדבר קל להם להגיע למדריגות אהבה ויראה, ואילו לגבינו אין הדבר קל וקרוב כל כך. אין הדבר כך. שכן, התורה היא נצחית ונאמרה ל כל דור, לאו דוקא לדור המדבר, אך, כאמור, במוחש אנו רואים: שאין קרוב מאד הדבר להפך לבו מתאוות עולם הזה לאהבת ה' באמת, -

שכן, מטבעו נוטה הלב לתאוות, וכדי לעורר אהבה להקב"ה, על האדם לשנות את הנטיה המציאותית שבלב, מקיצוניות אחת לקיצוניות קוטבית - מתאוות העולם-הזה לאהבה להקב"ה. שתי אלה - תאוות העולם-הזה, ואהבת ה', אינן יכולות, בשום אופן, להיות ביחד. כמאמר ה"חובת הלבבות" שכשם שאש ומים אינם יכולים "לדור" ביחד, כך לא יכולות תאוות העולם-הזה ואהבת ה' להיות ביחד בלב האדם. אנו רואים, אם כן, שלא "קרוב" ולא קל כל כך לקבוע בלב האדם אהבת ה' ויראת ה'. וכמו שכתוב בגמרא: "אטו יראה מילתא זוטרתי היא"? -

וכי היראה (מהקב"ה) היא דבר קטן? על מה שאמר משה רבנו: "מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה", שואלת הגמרא: "אטו יראה מילתא זוטרתא היא?" - "דמזה מוכח - דאדרבה, בכל הדורות ואפילו בדורו של משה - אינו קרוב מאד" (לשון כ"ק רבינו), ואם כך הדבר ביחס ליראה וכל שכן אהבה. -

שכן, קשה יותר להגיע לאהבה מאשר ליראה, שלאהבה בודאי לא כל כך קל להגיע. הרי, שנוסף לחוש שלנו, יש לנו ראיה גם מהגמרא, שאין הדבר קל כל כך להגיע ליראת ה' ובמיוחד לאהבת ה'. כיצד, איפוא, אומר הפסוק ש"קרוב מאד" הדבר? וגם אמרו רבותינו ז"ל דצדיקים, דוקא, לבם ברשותם". -

לעורר בלבם תמיד אהבת ה' ויראת ה'. ואילו מי שאינו "צדיק" - אין לבו ברשותו, "דמזה מוכח דלא לבד שאינו קרוב כו', אלא אדרבה אינו שייך רק לצדיקים, שמועטין הן וכו'" (לשון הרבי), כיצד, איפוא, אומר הפסוק, שלכל יהודי, "קרוב מאד", לקיים תורה ומצוות "בלבבך", עם הלב, כלומר: שלבו ברשותו, תחת פיקוחו, להפוך את תאוות העולם-הזה לאהבת ה'? והרי התורה לא ניתנה רק לצדיקים? אלא ד"לעשותו", -

המלה "לעשותו" יש בה משום הסבר על "קרוב מאד בלבבך" - איזה "בלבבך" קרוב מאד? הרי זה אותו "בלבבך" הנוגע ל"לעשותו" בלבד, לקיים מצוות. שכן, בעצם, קשה הסדר בפסוק: "בפיך ובלבבך לעשותו" רומזים, כאמור לעיל, על מחשבה, דיבור ומעשה - אך אין הם מסודרים בפסוק, לא לפי הסדר שמלמעלה למטה, ולא לפי הסדר שמלמטה למעלה. אם מתחילים במדריגה העליונה יותר, היה צריך להיות הסדר: "בלבבך" (מחשבה), לאחר מכן "בפיך" (דיבור), ולאחר מכן "לעשותו" (מעשה), כי מחשבה היא למעלה מדיבור, ודיבור למעלה ממעשה. ואם מתחילים במדריגה התחתונה, היה צריך להיות הסדר: "לעשותו", לאחר מכן "בפיך", ולאחר מכן "בלבבך". מדוע, איפוא, מתחיל הפסוק ב"בפיך" - דיבור, וממשיך "בלבבך" - מחשבה, ולאחר מכן "לעשותו" - מעשה? אלא, המלה "לעשותו" נכתבה מיד אחרי "בלבבך" מפני שהיא באה להסביר ולפרש, ש"בלבבך" האמור כאן, הכוונה לאותה צורה שיש לה ענין ל"לעשותו", לקיום המצוות. רוצה לומר, האהבה המביאה לידי עשיית המצות בלבד, -

הכוונה לאהבה "שבתעלומת לבו ומוחו", שעליה דיבר בפרק הקודם, במדריגות אהבת ה', אין זו נקראת אהבה. רק שביחס לקיום המצוות היא נקראת "אהבה", מפני שבכוחה להביא לקיום המצוות, שהיא "רעותא דלבא" -

רצון הלב, שבתעלומות לב, גם כי אינה בהתגלות לבו כרשפי אש. -

ובכל זאת גם היא מביאה אותו לקיום המצוות. ודבר זה -

לעורר בתוכו אהבה כזו שבתעלומות לבו בלבד, קרוב מאד ונקל לכל אדם אשר יש לו מוח בקדקדו, כי מוחו ברשותו, -

גם אם אין לבו ברשותו, ויכול להתבונן בו -

במוחו, בכל אשר יחפוץ; וכשיתבונן בו בגדולת אין סוף ברוך הוא, ממילא יוליד במוחו על כל פנים, -

אם לא בלבו, האהבה לה', לדבקה בו -

בהקב''ה, בקיום -

וזה -

העיקר והתכלית של כל האדם, -

לקיים מצוות וללמוד תורה, כי "היום לעשותם" כתיב, -

המצוות ניתנו לעשותן ''היום'', שהיום - הוא עולם המעשה דוקא -

"היום" רומז על "עולם המעשה" דוקא, העולם- הזה, האהבה להקב"ה לכשעצמה איננה הדבר העיקרי. העיקר הוא קיומן המעשי של המצוות. אלא, כדי לקיים מצוות כראוי, מתוך רגש נפשי פנימי, זקוק האדם לאהבת ה'. אך, עיקרו של ה"היום", הוא "לעשותם", ולמחר -

כלומר לעתיד לבוא, וכו', -

יקבלו את השכר, כמו שמבואר במקום אחר. -

דרגתה האמיתית של אהבת ה', שהיא לכשעצמה יש בה משום קיבול שכר חלקי, אינה נוגעת כעת, כמו שנוגע עצם המעשה של תורה ומצוות. ולשם כך מספיקה גם האהבה שבתעלומות המוח והלב. הרי שהמלה "לעשותו" מסבירה את "ובלבבך": איזו אהבה "בלבבך" היא "קרוב מאד" לכל אדם - זוהי האהבה הבאה לידי ביטוי במוחו בלבד, ודי בה להביא לידי "לעשותו"; אהבה כזו יכול לעורר בתוכו, גם מי שאינו מסוגל לעורר אהבה בהתגלות הלב. אהבה זו במוח, תביא כבר את האדם לקיום התורה והמצוות - כפי שיוסבר להלן: והמוח שליט בטבעו ותולדתו, על חלל השמאלי שבלב, -

מקומה של הנפש הבהמית והיצר-הרע, משם עלולות להתעורר תאוות, ולאחר מכן - מחשבות רעות, ועל פיו, ועל כל האברים שהם כלי המעשה. -

אם לא מי שהוא רשע באמת, -

לא ''בינוני'' הנקרא ''כרשע'' (כמוזכר בפרק י''ג), אלא רשע באמת, אצלו אין המוח ''שליט על הלב'', כי אם אדרבה, כמאמר רבותינו ז"ל שהרשעים הם ברשות לבם, -

אין באפשרותם לשלוט על עצמם, כשמתעוררת תאוה בלבם, ואין לבם ברשותם כלל, -

אין למוח שום פיקוח והשפעה על לבם. באמור לעיל, יוסבר דבר נוסף: לכאורה קשה, מצד אחד נאמר ש"צדיקים לבם ברשותם", כלומר שרק ה"צדיק" לבו ברשותו, ואילו ה"בינוני", שהוא למטה במדריגה מ"צדיק" - אין לבו ברשותו; ומצד שני נאמר, שדוקא רשעים הם "ברשות לבם". ולפי זה מי שאינו בכלל של "רשע" - "בינוני" - לבו הוא אכן ברשותו? אלא כפי שהסברנו, יובן הדבר: שלשה אופנים בדבר: ה"צדיקים" - "לבם ברשותם", ובכל עת שהם רוצים להתעורר באהבת ה', הם מתעוררים, מבלי שיצטרכו להזדקק לכך שהמוח ישפיע על הלב; ה"רשעים" - לא זו בלבד שאין לבם ברשותם, אלא אדרבה: הם ברשות לבם; וה"בינונים" - אמנם אין לבם ברשותם, באותה מדה כפי שזה ב"צדיק". אך המוח משפיע בהם על הלב. הרי שבמדה מסויימת הלב, ב"בינונים", הוא ברשותם, וזאת בכל הקשור להשפעה המעשית במחשבה, דיבור ומעשה. לכן, ב"רשעים" הוא אומר: "אין לבם ברשותם כלל " - גם באמצעות המוח, אין הם יכולים להשפיע על הלב. למדנו שהמוח שליט על הלב בטבע מתולדתו של האדם, אך מדוע אין אנו אומרים כך גם ביחס ל"רשעים", הרי, לכאורה, גם בהם אותו טבע מתולדתם? - מסביר רבנו הזקן: וזה עונש על גודל ועוצם עונם. -

כעונש על עוונותיהם נלקח מהם כוחו של המוח לשלוט על הלב. ברם, אם כך, נשאלת השאלה: כיצד אפשר לומר בהם שהדבר "קרוב מאד", שגם ל"רשעים" קל הדבר לקיים תורה ומצוות ב"בלבבך"? - והתשובה היא: ולא דברה תורה במתים, אלו שבחייהם קרויים מתים. -

אין התורה - בה נאמר ש"קרוב אליך וגו'" - מדברת ב"רשעים" שבחייהם נקראים מתים. כ"ק רבינו העיר כאן: "והנה עפהנ"ל [דהלב בטבעו רוצה גשמיות ולא אהוי"ר אפי' לא שבתעלומות כו', והרשעים אפי' מוחם ברשות לבם] א"כ 1) א"א בהם עבודת ה' 2) לעולם ח"ו (כי מי יעוררם כו'). ומבאר 1) דבאמת במצבם א"א כו'. אבל 2) בידם לשנות מצבם (טבע הלב ותוקפו) ע"י שבירת לבם כו'". כי באמת, אי אפשר לרשעים להתחיל לעבוד ה' -

שמשמעה לקיים תורה ומצוות מתוך רגש הנפש, באהבה ויראה, בלי שיעשו תשובה על העבר תחלה, לשבר הקליפות, שהם -

הקליפות, שנוצרו מהעבירות שלהם, מסך מבדיל ומחיצה של ברזל המפסקת בינם לאביהם שבשמים, -

כיצד, אם כך, ובמה, איפוא, שוברים את הקליפות? - על ידי שבירת לבו ומרירות נפשו על חטאיו, -

המרירות ושברון הלב - שוברים את הקליפות. כמו שכתוב בזהר על פסוק: "זבחי אלהים רוח נשברה, לב נשבר וגו'", -

קרבן לשם אלקים, הוא ''רוח נשברה'', כשרוח ה''סטרא אחרא'' נשברה. כיצד ובמה נשברת רוח ה''סטרא אחרא''? - שעל ידי לב נשבר - נשברה רוח הטומאה דסטרא אחרא [עין שם פרשת פינחס דף ר"מ ופרשת ויקרא דף ח' ודף ה' עמוד א. ובפרוש הרמ"ז שם]. -

והיא -

שברון הלב וההתמרמרות על החטאים, שזהו חרטה על העבר, הם בחינת תשובה תתאה, -

תשובה תחתונה. שתי בחינות בתשובה: "תשובה תתאה" ו"תשובה עילאה", הבאות לידי ביטוי במלה "תשובה", "תשוב ה'", החזרת האות ה' משם הוי'; בשם הוי' - שתי ההי"ן: ה' עילאה (העליונה), הה' הראשונה שאחרי היו"ד - וה' תתאה, הה' שאחרי הוא"ו. - "תשובה עילאה" היינו: החזרת ה' עילאה ליו"ד של שם הוי'; ו"תשובה תתאה" היינו: החזרת ה' תתאה לוא"ו של שם הוי'. התשובה אודותה מדובר כאן - היא תשובה תתאה: להעלות ה' תתאה, -

של שם הוי', להקימה מנפילתה שנפלה אל -

הקליפות, הנקראות החיצונים, שהוא -

נפילת ה' תתאה של שם הוי' לידי החיצונים, סוד גלות השכינה, כמאמר רז"ל: "גלו לאדום שכינה עמהם", -

בתוך הגלות, דהיינו -

בעבודה הרוחנית של האדם, הכוונה: כשהאדם עושה מעשה אדום -

נכשל בעבירות רחמנא-ליצלן, מוריד וממשיך לשם -

בתוך הקליפות, בחינת וניצוץ אלקות המחי' את נפש-רוח-נשמה שלו, -

''גלות השכינה'' - הניצוץ האלקי שבו הוא בגלות; הגלות מתבטאת בכך שהניצוץ האלקי הרי מחיה את נפשו, רוחו ונשמתו, המלובשים בו בנפש הבהמית מהקליפה, שבלבו שבחלל השמאלי, המולכת בו -

הנפש הבהמית והקליפה שולטות בו, בעודו רשע, -

לפני שחזר בתשובה, ומושלת בעיר קטנה -

הגוף, שלו, -

הרי שהנפש, רוח ונשמה נמצאות בגלות בתוך הקליפה, ויחד אתן ועל-ידן נמצא בגלות גם הניצוץ האלקי המחיה אותן, ונפש-רוח-נשמה כבושים בגולה אצלה. -

הנפש, הרוח והנשמה עצמן, לא זו בלבד שהן נמצאות בגלות, הן גם "כבושות" בגלות - מצב של שבי. השבוי לא רק שמאבד את חירותו לעשות פעולותיו הוא, אלא גם כופים עליו לעשות פעולותיו של השונא שבידיו הוא שבוי. ואילו הניצוץ האלקי עצמו נמצא רק בגלות - נעדרת השפעתו הראויה להחיות את הנפש, רוח ונשמה, שתורגש בהן, ועל-ידן בכל הגוף, "חיות" אלקית. וכשנשבר לבו בקרבו, ונשברה רוח הטומאה וסטרא אחרא, ויתפרדו -

כוחות הקליפה וה''סטרא אחרא'', כו' - היא -

האות ה' תתאה של שם הוי', שהיא השכינה, קמה מנפילתה וגם נצבה, כמו שמבואר במקום אחר: -

הרי, שעל-ידי תשובה, משתחררת, כביכול, השכינה מגלותה. הניצוץ האלקי שבאדם מתחיל להשפיע בנפשו ובגופו, ורק אז, הוא יכול להתחיל בעבודת ה'. כך הדבר ב"רשע". ואילו במי שאינו רשע, מוחו "שליט על הלב'', ולכן אומר הפסוק (שמדבר באלה שאינם רשעים): ''כי קרוב אליך הדבר מאד'' - קל מאד ליהודי לקיים תורה ומצוות, ''בלבבך'' - באהבת ה' וביראת ה'.

בפרק זה למדנו אודות הענין של "מוח שליט על הלב", ועל-ידי הרצון שהאדם יוצר בתוכו בהשפעת הבנת מוחו, ביכולתו להתגבר על תאוות לבו. - ראוי להוסיף בקשר לאמור:

הרבי מוהרש"ב נשמתו עדן מליובאוויטש ביקר פעם בוינה אצל רופא, פרופסור מסויים. שאלו הפרופסור: מהי תורת החסידות? הרבי נשמתו עדן ענה לו: - תורת החסידות היא, שהמוח יסביר ללב מה עליו לרצות, ועל הלב ליישם בחיים את מה שהמוח מבין. שאלו שוב הפרופסור: כיצד עושים זאת, מוח ולב הם הרי שני עולמות שים גדול מפריד ביניהם! ענה לו הרבי: - אכן, בכך מתבטאת עבודת האדם, להקים גשר בין שני חלקי עולם אלה, או לכל הפחות למתוח חוטי טלפון אלקטרוניים ביניהם, כך שהאור שבמוח יגיע ויאיר בלב.