פרק ח

פרק ח.

ועוד זאת במאכלות אסורות, שלכך נקראים בשם איסור, -

כלומר קשור, מפני, שאף מי שאכל מאכל איסור בלא הודע -

מבלי לדעת, וכוונת האכילה היתה, לשם שמים, לעבוד ה' בכח אכילה ההיא, -

לו היה זה מאכל של היתר, היתה האכילה עצמה מפרידה את הטוב מהרע; כפי שכבר הוסבר, שעל-ידי אכילה לשם שמים נפרד הטוב מן הרע שבחיות המאכל. ברם, כאן מדובר על אכילת מאכל של איסור לשם שמים, וגם פעל ועשה כן, וקרא והתפלל בכח אכילה ההיא -

שבאם היה המדובר ביחס לאכילת דבר המותר, ובכוח אותה אכילה הוא לומד ומתפלל - היתה החיות של המאכל עולה לקדושה, בהיות המאכל מנוצל ללימוד ולתפלה; אין החיות שבה, עולה ומתלבשת בתיבות התורה והתפלה כמו ההיתר, -

וכל כך למה? מפני איסורה -

כלומר, מפני התקשרות מאכל זה בידי הסטרא אחרא משלש קליפות הטמאות. -

לגמרי, שאינה מרשה לחיות שבמאכל להתעלות לקדושה. ואפילו הוא איסור דרבנן, -

שהחכמים אסרו לעשותו, ואין הוא איסור מדאורייתא, ש"חמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה כו'". -

וממילא, גם דבר שחכמים אסרוהו קשור בקליפות הטמאות לגמרי, ואי אפשר להעלותו לקדושה, גם אם השתמש בו לשם שמים, מבלי שידע שהדבר אסור. ולכן, גם היצר הרע וכח המתאוה לדברים האסורים, הוא שד משדין נוכראין, -

שד של גוי, שהוא יצר הרע של אומות העולם, שנפשותיהם משלש קליפות הטמאות. -

ולכן מתאווים הם, והיצר הרע שלהם, לדברים אסורים, המקבלים חיותם משלש הקליפות הטמאות [הערת כ''ק רבינו: "שבהם מדובר בזח''ג רנג ועוד'']. מה שאין כן היצר הרע וכח המתאוה לדברים המותרים, למלאות תאותו, -

למרות שהוא עושה זאת כדי למלא תאות נפשו, וכפי שכבר הוסבר, ''יורד'' על-ידי כן גם הדבר המותר, אל הרע שמשלש הקליפות הטמאות לגמרי; ברם, למרות זאת הוא שד משדין יהודאין, -

יצר-הרע ''יהודי'', לפי שיכול לחזור לקדושה, כדלעיל. -

שגם כשאכל כדי למלא תאות נפשו, אך, מכיון, שמדובר במאכל של היתר, מתעלה החיות לקדושה, כשהאדם חוזר ללמוד תורה ולעבוד את השי''ת; ואילו היצר-הרע לדבר של איסור, אינו יצר-הרע יהודי כלל, אלא יצר-הרע זר. יצר-הרע זה מקבל האדם, בגלל השתקעותו בתאוות ''מותרות'', על ידן הוא מתגשם, ונוצר בו רצון לדבר של איסור, דבר שאינו טבעי ליהודי. אך מכל מקום, -

גם במאכלים של היתר, כשאכל אותם כדי למלא תאות נפשו, שקיימת עדיין האפשרות להחזירו לקדושה, אבל קודם שחזר לקדושה, -

לפני חזרת האדם בתשובה, הוא סטרא אחרא וקליפה. וגם אחר כך, -

אף לאחר שהאדם חזר בתשובה והחזיר את חיות המאכל לקדושה, הרשימו ממנו -

הרושם מכך, נשאר דבוק בגוף, -

האדם, להיות, כי מכל מאכל ומשקה -

שאדם אוכל ושותה, נעשה תיכף דם ובשר מבשרו. -

ומכיון שבשעה שאכל לשם תאוה - כשהדבר היה רע - ניתוסף בגופו דם ובשר - נשאר בו ''רושם'' מכך, גם לאחרי שחזר בתשובה והחזיר את חיות המאכל לקדושה. ולכן, צריך הגוף לחיבוט הקבר, -

שהוא עונש מיוחד לגוף, לנקותו ולטהרו מטומאתו שקיבל -

הגוף, בהנאת עולם הזה ותענוגיו, מטומאת קליפת נוגה ושדין יהודאין. -

היצר-הרע היהודי המגרה את האדם לתענוגים מותרים. אלא אם כן, מי שלא נהנה מעולם הזה כל ימיו -

או שאכן לא נהנה באמת, או שהנאתו לא היתה מ העולם-הזה, משום שכל מה שעשה היה רק לשם מצוה וקדושה, כרבינו הקדוש. -

ועל דברים בטלים בהיתר, -

כשאין איסור בדיבורם, כגון: עם הארץ שאינו יכול ללמוד -

שכן, מי שיכול ללמוד, מוטלת עליו תמיד חובת מצות-העשה של ''ודברת בם ולא בדברים בטלים'', הוא חייב תמיד לדבר רק דברי תורה ולא דברים בטלים, ולגביו יש משום איסור לדבר דברים בטלים. ואילו, עם הארץ, שאינו יכול ללמוד, יש שהדברים בטלים שלו אינם באיסור. ואף הוא צריך לטהר נפשו מטומאה זו, דקליפה זו, על ידי גלגולה בכף הקלע, -

ביחס לעונש זה של ''כף הקלע'' מובא הביטוי, שקולעים את האדם מקצה אחד של העולם לקצה השני, או מארץ ישראל לחוץ לארץ. הרעיון הגלום בכך הוא: מעבירים את הנפש מקיצוניות לקיצוניות, בתחלה רואה הנפש את האמת ואת הגדלות שבקדושה ובאלקות, ומיד ''זורקים'' אותה, למחשבות ולדיבורים, שחשבה ודיברה בעולם-הזה; ויש בכך משום צער גדול לנשמה, כמו שכתוב בזהר פרשת בשלח דף נ"ט. אבל, לדיבורים אסורים, כמו ליצנות ולשון הרע וכיוצא בהם, שהן משלש קליפות הטמאות לגמרי, אין כף הקלע [לבדו] מועיל, לטהר ולהעביר טומאתו מהנפש, רק צריכה לירד לגיהנם. -

שהוא עונש חמור יותר, ומשום כך הוא משפיע יותר לנקות את הנפש. וכן, מי שאפשר לו לעסוק בתורה ועוסק בדברים בטלים, אין כף הקלע לבדו מועיל לנפשו, למרקה ולזככה, רק -

היא זקוקה ל עונשים חמורים, שמענישים על ביטול תורה בפרטות, מלבד עונש הכללי לכל ביטול מצות עשה, מחמת עצלות, בגיהנם של שלג, כמבואר במקום אחר. -

אדם נענש על עבירותיו ''מדה כנגד מדה'', חומרת העונש כחומרת החטא, ולכן: על עבירה שנעשתה מתוך חום וחמימות - מענישים ב''גיהנום של אש'', ועל קרירות בקיום מצוה - ב''גיהנום של שלג''. הרי, נוסף על העונש שמענישים על ביטול מצות תלמוד תורה, כעונש שמענישים על ביטול כל מצות-עשה - קיים עונש מיוחד על ''ביטול תורה''. וכן, העוסק בחכמות אומות העולם, בכלל דברים בטלים יחשב, לענין עון ביטול תורה, -

שגם בלימוד חכמות כלליות עוברים על חטא ביטול תורה, כמו שכתוב בהלכות תלמוד תורה. ועוד זאת, יתירה טומאתה של חכמת האומות על טומאת דברים בטלים, שאינו מלביש ומטמא -

על-ידי דברים בטלים, רק המדות, -

שהן מיסוד הרוח הקדוש שבנפשו האלקית, -

שכן, גם הנפש האלקית מורכבת מארבעה יסודות רוחניים: אש, רוח, מים, עפר. המדות, כאהבה, פחד וכדומה, באות מיסוד הרוח - ועל ידי דברים בטלים הוא משקיע בהם את שבע המדות של הנפש האלקית, הנובעות מיסוד הרוח שבה, ומלכלך אותן, בטומאת קליפת נוגה, שבדברים בטלים הבאים מיסוד הרוח הרע שבקליפה זו בנפשו הבהמית, כדלעיל, -

כמו שהוסבר בפרק הראשון. ולא בחינת חב"ד שבנפשו, -

דברים בטלים אינם מטמאים את השכל שבנשמה, מאחר שהם דברי שטות ובורות, שגם השוטים ועמי הארץ יכולים לדבר כן. -

אין הוא משקיע את שכלו בדברים בטלים, וממילא אינו מטמא את השכל של נפשו האלקית. מה שאין כן בחכמת האומות, -

שונה הדבר ביחס לחכמות אומות העולם, שבהתעסקותו בהן הוא מלביש ומטמא בחינות חב"ד -

השכל, שבנפשו האלהית, בטומאת קליפת נוגה שבחכמות אלו, שנפלו שמה -

אותן חכמות ''נפלו'' לתוך קליפת נוגה, בשבירת הכלים -

בתהליך של ''שבירת הכלים'' בראשית הבריאה, מבחינת אחוריים של חכמה דקדושה, כידוע ליודעי חן. -

ליודעי חכמה נסתרה (חכמת הקבלה), שבה מתבאר התהליך האמור ואופן הנפילה. ובכן, כשלומדים חכמות כלליות, מטמאים את השכל של הנפש האלקית, וזה גרוע מדברים בטלים, על-ידם הוא מטמא רק את המדות ולא את השכל. אלא אם כן עושה אותן -

את החכמות, קרדום לחתך בהן, דהיינו: כדי להתפרנס מהן בריוח, לעבוד ה', או שיודע להשתמש בהן לעבודת ה' או לתורתו, -

למשל: הוא לומד חכמת החשבון, כדי להבין היטב את דיני קידוש החודש, וכדומה. וזהו טעמו של הרמב"ם ורמב"ן ז"ל וסיעתן, שעסקו בהן: -

בחכמות אומות העולם, שכן, הם ידעו לנצל חכמות אלו בעבודת השם ובתורה.