פרק ז

פרק ז אך נפש החיונית הבהמית שבישראל שמצד הקליפה המלובשת בדם האדם כנ"ל ונפשות בהמות וחיות ועופות ודגים טהורים ומותרים באכילה וקיום וחיות כל הדומם וכל הצומח המותר באכילה וכן קיום וחיות כל המעשה דבור ומחשבה בענייני עוה"ז שאין בהם צד איסור לא שרש ולא ענף משס"ה מצות לא תעשה וענפיהן דאורייתא ודרבנן רק שאינן לשם שמים אלא רצון הגוף וחפצו ותאותו ואפי' הוא צורך הגוף וקיומו וחיותו ממש אלא שכוונתו אינה לשם שמים כדי לעבוד את ה' בגופו לא עדיפי מעשה דבור ומחשבות אלו מנפש החיונית הבהמית בעצמה והכל כאשר לכל נשפע ונמשך ממדרגה השנית שבקליפות וסטרא אחרא שהיא קליפה רביעית הנקראת קליפת נוגה שבעולם הזה הנקרא עולם העשיה רובו ככולו רע רק מעט טוב מעורב בתוכה [שממנה באות מדות טובות שבנפש הבהמית שבישראל כמ"ש לעיל] והיא בחי' ממוצעת בין שלש קליפות הטמאות לגמרי ובין בחי' ומדרגת הקדושה ולכן פעמים שהיא נכללת בשלש קליפות הטמאות [כמ"ש בע"ח שער מ"ט ריש פ"ד בשם הזהר] ופעמים שהיא נכללת ועולה בבחי' ומדרגת הקדושה דהיינו כשהטוב המעורב בה נתברר מהרע וגובר ועולה ונכלל בקדושה כגון ד"מ האוכל בשרא שמינא דתורא ושותה יין מבושם להרחיב דעתו לה' ולתורתו כדאמר רבא חמרא וריחא כו' או בשביל כדי לקיים מצות ענג שבת וי"ט אזי נתברר חיות הבשר והיין שהיה נשפע מקליפת נוגה ועולה לה' כעולה וכקרבן. וכן האומר מילתא דבדיחותא לפקח דעתו ולשמח לבו לה' ולתורתו ועבודתו שצריכים להיות בשמחה וכמו שעשה רבא לתלמידיו שאמר לפניהם מילתא דבדיחותא תחלה ובדחי רבנן.

אך, מי שהוא בזוללי בשר וסובאי יין, -

הוא זולל בשר וסובא יין, כדי למלאות תאות גופו ונפשו הבהמית, שהוא -

התאוה, בחינת יסוד המים מארבע יסודות הרעים שבה -

שבנפש הבהמית, שממנו מדת התאוה -

כמו שהוסבר בפרק הראשון, שמארבעה היסודות הרעים של הנפש הבהמית, באות כל המדות הרעות, ותאוה באה מיסוד המים, הנה, על ידי זה יורד חיות הבשר והיין שבקרבו, -

שאכל ושתה, ונכלל לפי שעה, ברע גמור שבשלש קליפות הטמאות, -

שאין בהן טוב כלל, וגופו -

של האדם שאכל ושתה לשם תאוה, נעשה להן -

לקליפות, לבוש ומרכבה -

כמו מרכבה שהיא בטלה לגמרי לרוכב עליה, כך גם כאן, נעשה גופו של האדם, בשעת מעשה, כלבוש לקליפה, וכמרכבה - בטל לקליפה, אבל זהו רק לפי שעה, עד אשר ישוב האדם ויחזור לעבודת ה' ולתורתו, -

שכן, כשאדם עושה תשובה וחוזר לתורה ולעבודת השם, נפרדת החיות מהקליפות וחוזרת ועולה לקדושה, כי לפי שהיה בשר היתר ויין כשר, -

והאדם בתאוותו הורידם לשלש הקליפות הטמאות לגמרי, לכך יכולים לחזור ולעלות עמו -

יחד עם אותו אדם שאכל ושתה אותם, בשובו לעבודת ה', -

שהרי, הוא מנצל אז את הכוח שניתווסף לו מהאכילה ומהשתיה, ובאמצעותו הוא לומד תורה ועובד את השי''ת. שזהו לשון היתר ומותר, -

דבר שמותר לאכלו או לעשותו נקרא ''היתר'' או ''מותר'', שמשמעותם המילולית - התרת קשר, כלומר שאינו קשור ואסור בידי החיצונים -

שאינו קשור בידי הקליפות, הנקראות ''חיצונים'', מפני שהן מחוץ לרשות הקדושה. דבר של היתר אינו נמצא ברשות הקליפות ה''חיצונים'' ואינו קשור בידיהן עד כדי כך - שלא יוכל לחזור ולעלות לה'. -

דבר של ''היתר'', אם כי הוא נובע מ''קליפה'', יכול לחזור ולהתעלות בקדושה. רק -

ברם, גם כשהחיות חוזרת לקדושה, על-ידי שהאדם חוזר בתשובה, שהרשימו ממנו נשאר בגוף, -

כשאדם אכל דבר המותר לשם תאוה, ובשעת מעשה נעשה הדבר רע גמור, הרי באותה שעה זה נעשה חלק מגופו - ולכן גם כשאותו אדם חוזר לתורה ולעבודת השם, ומעלה אתו גם את החיות - נשאר עדיין ''רושם'' מהרע בגופו, ועל כן צריך הגוף לחיבוט הקבר, -

אחרי מותו, כמו שיתבאר לקמן. -

שחיבוט הקבר הוא כמו כל העונשים שלמעלה הבאים כדי לזכך את הנשמה, וחיבוט הקבר מכוון במיוחד לזכך את האדם מאותו ''רושם'' שנשאר בגופו מהתענוגים הגופניים שלא לשם שמים. כאמור, החיות שבאכילה ושתיה לשם תאוה, נכללת, לפי שעה, ברע גמור של שלש הקליפות הטמאות לגמרי, עד שהאדם יעשה תשובה,

וכן, החיות שבטפות זרע שיצאו ממנו בתאוה בהמית, שלא קדש עצמו בשעת תשמיש עם אשתו טהורה. -

שגם אז נכללת החיות, לפי שעה, ברע גמור של שלש הקליפות הטמאות לגמרי, עד שהאדם יחזור בתשובה. ברם, כל האמור הוא בשעה שהדבר עצמו מותר בעשיה, אלא שהוא עושה זאת לשם תאוה ולא לשם שמים, מה שאין כן במאכלות אסורות וביאות אסורות, שהן -

בהיות הם עצמם דברים אסורים, משלש קליפות הטמאות לגמרי, הם אסורים וקשורים בידי החיצונים -

בידי הקליפות שמחוץ לרשות הקדושה, לעולם, ואין -

החיות שבדברים אלה, עולים משם -

מהקליפות, עד כי יבוא יומם -

שהקליפות תיעלמנה, ויבולע המות לנצח, כמו שכתוב: "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ"; -

כשהקליפות תיבטלנה, יעלו מהן ממילא ניצוצות הקדושה, או -

אפשר הדבר, שגם עתה תצא החיות של הדברים האסורים מהטומאה ותעלה לקדושה, עד שיעשה תשובה גדולה כל כך, שזדונות נעשו לו כזכיות ממש, שהיא תשובה מאהבה מעומקא דלבא -

כשהתשובה היא מעומק הלב, באהבה רבה וחשיקה -

מתוך חשק, ונפש שוקקה, לדבקה בו יתברך, וצמאה נפשו לה' כארץ עיפה וצי', -

הצמאה למים, כך גם נפשו צמאה להשי''ת, להיות, כי עד הנה -

עד שעשה תשובה, היתה נפשו בארץ צי' וצלמות, היא הסטרא אחרא, ורחוקה מאור פני ה' בתכלית, -

נפשו רחוקה בתכלית מהאור האלקי הפנימי, ולזאת -

ולכן, בשעה שעושה תשובה מתוך אהבה רבה, צמאה נפשו -

להשי''ת, ביתר עז -

חזק יותר, מצמאון נפשות הצדיקים, -

שלא חטאו אף פעם. שכן, צדיקים קרובים תמיד אל הקב''ה, והם דומים למי שנמצא תמיד במקום של מים, שם צמאונו אינו חזק כל כך, ואילו מי שנמצא במדבר שממה, מקום שאין בו מים - צמאונו למים הוא חזק בהרבה. כך גם צמאונו של ה''בעל תשובה'' לאלקות חזק בהרבה מכפי שהדבר הוא ב''צדיק'', כמאמרם ז"ל: -

כמו שאומרים חכמינו ז''ל: "במקום שבעלי תשובה עומדים כו'". -

במדריגה בה עומדים בעלי-תשובה, אין ביכולת צדיקים גמורים לעמוד שם. שכן, כאמור חסר בצדיקים אותו צמאון לאלקות, כפי שהוא בבעלי-תשובה, שהיו לפני זה רחוקים מאד.

ועל תשובה מאהבה רבה זו אמרו -

חכמינו ז''ל: ש"זדונות נעשו לו כזכיות", -

חטאיו נהפכים למצוות, וכל כך למה? - הואיל ועל ידי זה בא לאהבה רבה זו. -

על-ידי אותן עבירות שהרחיקו אותו מהקב''ה, הוא הגיע, כשעשה תשובה, לאהבה גדולה זו. העבירות פעלו בו אותה פעולה כמו מצוות, הן הביאו אותו לאהבה גדולה יותר להקב''ה. על-כל-פנים מהאמור מובן, שגם כעת, לפני היעלמות הקליפות וביטול הרע, ישנה דרך להעלות לקדושה את החיות שבדברים האסורים, וזאת על-ידי תשובה הבאה מאהבה רבה להקב''ה. אבל תשובה שלא מאהבה זו, אף שהיא תשובה נכונה, וה' יסלח לו, -

על העבירות שעבר, מכל מקום לא נעשו לו -

העבירות, כזכיות, -

כמצוות, ואין עולים מהקליפה לגמרי, עד עת קץ, -

הגלות, שיבולע המות -

הקליפות הנקראות מות, לנצח. -

אך, החיות שבטפות זרע שיצאו ממנו לבטלה, אף שירדה ונכללה בשלש קליפות הטמאות, הרי זו עולה משם בתשובה נכונה, -

''רגילה'' אך כנה, ובכוונה עצומה בקריאת שמע שעל המטה, כנודע מהאריז"ל, -

ש''כוונה'' בקריאת שמע שעל המטה מסוגלת לתקן חטא זה, ומרומז בגמרא: -

האומרת: "כל הקורא קריאת שמע על מטתו כאלו אוחז חרב של שתי פיות כו'", -

ושתי פיות אלו הן כדי, להרוג גופות החיצונים -

של הקליפות, שנעשו לבוש לחיות שבטפות, -

הריגת גופות הקליפות נעשה על-ידי אחת הפיות מהחרב של קריאת שמע שעל המטה, ועולה החיות מהם, -

על ידי הפה השני של החרב, כידוע ליודעי ח"ן. -

( ח כמה נ סתרה), חכמת הקבלה. ולכן לא הוזכר עון זרע לבטלה בתורה, בכלל ביאות אסורות, אף שחמור מהן, -

אף שבפרט מסויים חמור עון זרע לבטלה מביאות אסורות, וגדול עונו, בבחינת הגדלות וריבוי הטומאה והקליפות שמוליד ומרבה -

את הקליפות, במאד מאד, בהוצאת זרע לבטלה, יותר מביאות אסורות. -

כלומר בכמות הוא יוצר על-ידי עבירה זו הרבה יותר קליפות מאשר על-ידי ביאות אסורות, רק, שבביאות אסורות, מוסיף כח וחיות בקליפה טמאה ביותר, עד שאינו יכול להעלות משם החיות בתשובה, -

בתשובה רגילה, (הגהה -

ב''הגהה'' הבאה, מסביר רבנו הזקן, מדוע בביאות אסורות אי אפשר להעלות את החיות מהקליפות, רק על-ידי תשובה הנובעת מאהבה רבה, ואילו בזרע לבטלה אפשר לעשות זאת גם על-ידי ''תשובה נכונה'': מפני שנקלטה ביסוד דנוקבא דקליפה -

שכן, בביאות אסורות, נקלטה החיות ב''יסוד'' ה''נקבה'' של הקליפה, המקבלת וקולטת החיות מהקדושה, -

שכן, כשם שהדבר בצד הגשמי של עבירה זו, כך גם ברוחניות, נקלטת החיות ב''נקבה'' של הקליפה, מה שאין כן בזרע לבטלה, -

שונה הדבר בזרע לבטלה, שאין שם בחינת נוקבא דקליפה, -

לא קיימת כלל, במובן הגשמי של העבירה, בחינת ''נקבה'' של קליפה, רק שכחותי' וחיילותי' -

של הקליפה, מלבישים -

ומקיפים, לחיות שבטפות, כידוע ליודעי ח"ן -

ליודעי חכמת הקבלה): אלא אם כן, יעשה תשובה מאהבה רבה כל כך, עד שזדונות נעשו לו כזכיות. -

ומשום כך לא נזכר בתורה, חטא זה, של זרע לבטלה, בכלל ביאות אסורות, שכן, בהוצאת זרע לבטלה אפשר לאדם להעלות את החיות לקדושה על-ידי ''תשובה נכונה'', רגילה אך כנה, ו''כוונה'' בקריאת שמע שעל המטה, גם בלי תשובה הנובעת מאהבה רבה. ובזה יובן מאמר רבותינו ז"ל: -

על יסוד מה שאמרנו שבביאות אסורות, אפשר להציל את החיות מהקליפות על-ידי תשובה מאהבה רבה, יובן מאמר רבותינו ז''ל: "איזהו מעוות שלא יוכל לתקון - זה שבא על הערוה והוליד ממזר", שאז -

כשכבר הוליד ממזר, גם אם יעשה תשובה גדולה כל כך -

כגון תשובה מאהבה רבה, אי אפשר לו להעלות החיות לקדושה, מאחר שכבר ירדה לעולם הזה ונתלבשה בגוף בשר ודם: -

של הממזר שנולד. זאת אין גם בכוח תשובה מאהבה רבה לבטל, ולכן זוהי עבירה שאי אפשר לתקן.