פרק יא

פרק יא.בפרק התשיעי, הסביר רבנו הזקן, ששתי הנפשות, האלקית והבהמית, מנהלות ביניהן מלחמה לכיבוש גופו של האדם. ובפרק העשירי המשיך בהסברתו, שבשעה שאדם פועל בתוכו, להשתלטות הנפש האלקית על הנפש הבהמית, עד לידי גירושו והכחדתו של הרע של הנפש הבהמית - מגיע אותו יהודי למדריגת ''צדיק''.

ובכך - שתי מדריגות:

''צדיק גמור'' - מי שה''רע'' שבו נהפך לגמרי לטוב ולקדושה, ולכן הוא נקרא גם ''צדיק וטוב לו'' - צדיק שיש בו רק טוב.

''צדיק שאינו גמור'' - מי שה''רע'' שבו עדיין לא נהפך כל כולו לטוב, נשאר בו עדיין משהו מן הרע, ולכן הוא נקרא גם ''צדיק ורע לו'' - יש בו אמנם משהו מן הרע, אלא שרע מעט זה בטל ברוב הגדול של הטוב.

כן הסביר שבמדריגת ''צדיק שאינו גמור'', ישנן הרבה מדריגות, המתחלקות לפי מדת כמות ואיכות הרע שעדיין נשאר בו, ולפי מדת ביטולו לטוב.

בפרק י''א שלפנינו, יסביר רבנו הזקן, אודות המדריגה המנוגדת למדריגת צדיק: גם במי שהנפש הבהמית שלו התגברה על הנפש האלקית, שלכן נקרא ''רשע'' - מתחלקים הענינים לשני חלקים כלליים: ''רשע וטוב לו'' - רשע שעדיין יש בו מן הטוב. ''רשע ורע לו'' - רשע שכל כולו הוא רק רע. וכך אנו לומדים בפרק האחד-עשר:

וזה לעומת זה, רשע וטוב לו לעומת צדיק ורע לו, דהיינו, -

''רשע וטוב לו'' - הוא, שהטוב שבנפשו האלקית שבמוחו ובחלל הימני שבלבו, -

כפי שלמדנו בפרק התשיעי, שמיקומה של הנפש האלקית היא במוח וב''חלל'' הימני שבלב, כפוף ובטל לגבי הרע מהקליפה שבחלל השמאלי. -

ה''רע'' של הנפש הבהמית מהקליפה שב''חלל'' השמאלי שבלב, כפי שלמדנו בפרק התשיעי. כלומר: הרע שבנפש הבהמית שלו, גבר על הטוב של הנפש האלקית, במדה כזו, שהטוב של הנפש האלקית בטל ונכנע לרע של הנפש הבהמית. וזה -

התואר ''רשע וטוב לו'', מתחלק גם כן לרבבות מדריגות חלוקות, -

כשם שמדריגת ''צדיק ורע לו'' מתחלקת להרבה מדריגות בהתאם לכמות ואיכות הרע וביטולו לטוב - כך גם מתחלקת מדריגת ''רשע וטוב לו'' להרבה מדריגות בהתאם למדת ביטולו של הטוב לרע, בענין כמות ואיכות הביטול -

באיזו מדה ובאיזה תחום מתבטאת כניעת הטוב לרע. ''כמות'': אם ביטולו של הטוב הוא בגלל ריבויו של הרע בלבד, או שהוא אחד לגבי ששים, לגבי אלף, וכו'. ''איכות'': באילו פרטים מתבטא אותו ביטול, שכן, יש מי שאצלו זה מתבטא באהבת דברים אסורים, ויש שזה מתבטא בפרטים אחרים: וכפיפת הטוב לרע חס ושלום. יש מי שהכפיפה והביטול אצלו -

של הטוב לגבי הרע הוא, מעט מזעיר, ואף גם זאת אינו בתמידות, ולא תדיר לפרקים קרובים, -

נדיר מאד שהרע יתגבר בו על הטוב, אלא לעתים רחוקים מתגבר הרע על הטוב, -

עובר זמן רב שהרע שבו יתגבר שוב על הטוב, וכובש את העיר קטנה הוא הגוף, -

כפי שלמדנו בפרק התשיעי שגוף האדם נקרא ''עיר קטנה'' ושתיהן: הנפש האלקית והבהמית לוחמות ביניהן לכיבושה של עיר קטנה זו. אך לא כולו -

אין הנפש הבהמית שולטת בגוף כולו כשהיא גוברת על הנפש האלקית, בסוג זה של ''רשע וטוב לו'' המדובר כאן, אלא מקצתו לבד, -

היא שולטת במקצת מן הגוף בלבד, שיהי' סר למשמעתו, -

אותו חלק מן הגוף עליו שולטת הנפש הבהמית, סר למשמעתו של הרע של הנפש הבהמית, ונעשה לו מרכבה ולבוש להתלבש בו אחד משלשה לבושי' הנזכרים לעיל. דהיינו או במעשה לבד, -

שזהו ''לבוש'' המעשה, ובלבוש זה עצמו: לעשות עבירות קלות ולא חמורות חס ושלום; -

שעד כדי כך לא מגיעה שליטת הרע, או בדיבור לבד, -

ובדיבור עצמו, רק לדבר אבק לשון הרע -

דיבורים שהם על הגבול ושייכים ללשון הרע, וליצנות וכהאי גוונא; -

וכדומה. כלומר, שרק לבוש הדיבור של הנפש הבהמית מתלבש בגוף. או, במחשבה לבד, -

לחשוב בלבד, הרהורי עבירה הקשים -

בפרטים מסויימים, מעבירה. -

בגלל העובדה שהמחשבה היא ''לבוש'' עדין יותר לנפש מאשר דיבור או מעשה, קרובה יותר וקשורה יותר לנפש - מטמאים, ''הרהורי עבירה'' את הנפש, במדה מסויימת, יותר מאשר העבירה עצמה. וגם אם אינו מהרהר בעבירה לעשותה, אלא בענין זיווג זכר ונקיבה בעולם, -

עצם המחשבה בצורה מופשטת, אודות ''זיווג זכר ונקבה'', שעובר על אזהרת התורה: ונשמרת מכל דבר רע -

ודרשו חכמינו ז''ל: שלא יהרהר ביום כו' ; -

הרי שבהרהורו בדבר, הוא עובר על צו התורה. או, שהיא שעת הכושר לעסוק בתורה והוא מפנה לבו לבטלה, כדתנן באבות: -

כמו שלמדנו במשנה במסכת ''אבות'': הניעור בלילה וכו' -

ויש לו האפשרות ללמוד אז תורה, ומפנה לבו כו' -

ומחשבתו להרהר בדברים ריקים. כלומר, שרק לבוש המחשבה של הנפש הבהמית מתלבש בגוף. שבאחת מכל אלה וכיוצא בהן -

כשנכשל במעשה בעבירה קלה איזו שהיא, או שמדבר דיבורים אסורים, או שמהרהר במחשבות אסורות - נקרא רשע בעת ההיא, -

ו''רשע'' הוא: שהרע שבנפשו גובר בו ומתלבש בגופו ומחטיאו ומטמאו. ואחר כך -

לאחרי שנכשל באחד מהדברים האמורים, גובר בו הטוב שבנפשו האלקית ומתחרט -

על מה שעשה, דיבר או חשב, ומבקש מחילה וסליחה מהוי', וה' יסלח לו, אם שב בתשובה הראוי' על פי עצת חכמינו ז"ל בשלשה חלוקי כפרה שהיה ר' ישמעאל דורש כו', -

''עבר על מצות-עשה ושב - אינו זז משם עד שמוחלין לו; עבר על מצוה-לא-תעשה ושב - תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר; עבר על כריתות ומיתות בית-דין - תשובה ויום הכיפורים תולים ויסורים ממרקים, שנאמר: ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם'', כמו שהוסבר במקום אחר. -

כלומר: על-ידי תשובה כראוי - מוחל לו הקב''ה על העבירה שעבר. ברם, מאחר שהוא במצב כזה שקל לו להיכשל בחטא מזמן לזמן - הנה גם אחרי שחזר בתשובה, והקב''ה מחל לו - הוא נקרא עדיין ''רשע וטוב לו''. הערת כ''ק רבינו: ''ולענין שכר ועונש נק' צדיק גמור כדלעיל פ''א - באמתת השם כו'". עד כאן דובר אודות מדריגה גבוהה יותר ב''רשע וטוב לו'', שהשפעת הרע של הנפש הבהמית, מתבטאת בשליטת הרע על אחד מן הלבושים: על מעשה בלבד, על דיבור בלבד או על מחשבה בלבד, וגם זאת - לעתים נדירות. ויש מי שהרע גובר בו יותר ומתלבשים בו כל שלשה לבושים של הרע, -

הוא נכשל גם במחשבה, גם בדיבור וגם במעשה, ומחטיאו בעבירות חמורות יותר ובעתים קרובים יותר. -

למרות זאת הוא נקרא עדיין ''רשע וטוב לו'', רשע שיש בו מן הטוב, שכן, הוא אמנם נכשל בחטא, אך בינתיים -

בין חטא אחד לשני, הוא מתחרט ובאים לו הרהורי תשובה מבחינת הטוב שבנפשו שמתגבר קצת בינתיים, -

ומאותו טוב עולים בו הרהורי תשובה. אלא שאין לו -

לטוב, כוח התגברות כל כך לנצח את הרע, לפרוש מחטאיו לגמרי, להיות מודה ועוזב. -

עד לידי כך, אין בכוח הטוב שלו להתגבר על הרע, ועל זה אמרו רבותינו ז"ל: "רשעים מלאים חרטות", -

בין חטא אחד לשני הם מתחרטים על החטא הראשון, וגם בשעה שהם חוטאים יתכן מאד שחורה להם הדבר, אלא שאין ביכלתם לשלוט על עצמם. שהם רוב הרשעים שיש בחינת טוב בנפשם עדיין. -

ומאותו ''טוב'' נובעות החרטות במוחם ובלבם. מכאן, שהרבה מדריגות ב''רשע וטוב לו'': החל מזה שנכשל בזמן נדיר, וגם זאת בעבירה קלה ובלבוש אחד שלו, ועד לזה שנכשל לעתים קרובות ובכל שלשת לבושיו, במחשבה, דיבור ומעשה - ועם זאת נכללים הם כולם במדריגת ''רשע וטוב לו''. ההבדל ביניהם נובע אך ורק ממדת כפיפותו של הטוב לרע. מדריגת ''רשע וטוב לו'' מהווה הניגוד הגמור למדריגת ''צדיק ורע לו'', בה ישנם הבדלים רבים בכמותו ובאיכותו של הרע שנשאר בו. אך, מי שאינו מתחרט לעולם, -

על חטאיו, ואין באים לו הרהורי תשובה כלל, נקרא רשע ורע לו, -

רשע ששולט בו הרע בלבד, שהרע שבנפשו הוא לבדו נשאר בקרבו, כי גבר כל כך על הטוב עד שנסתלק -

הטוב, מקרבו, ועומד בבחינת מקיף עליו מלמעלה. -

ובפנימיותו אין מרגיש בטוב כלל. ברם, מאחר שבבחינת ''מקיף'' עדיין יש בו טוב, שהרי, יש בו נשמה אלקית - ולכן אמרו רבותינו ז"ל: אכל בי עשרה שכינתא שרי': -

על כל עשרה יהודים, יהיו מי שיהיו, שורה שכינה. דבר זה אמור גם באלה שהם חלילה בבחינת ''רשע ורע לו'', שכן, בבחינת ''מקיף'', על כל פנים, יש גם בהם מן הטוב. ומאחר שהשראת השכינה במקום בו נמצאים עשרה יהודים, היא גם כן ענין של ''מקיף'', שלא מרגישים בה בצורה גלויה - שורה שכינה ביניהם.

בהקשר למה שלמדנו אודות מי שנפשו הבהמית גוברת על נפשו האלקית, ראוי להביא את הסיפור הבא שסיפר הרבי באחת משיחותיו: אפיקורס אחד שאל פעם את הרבי ה''צמח צדק'', מדוע במגילת אסתר כתובה המלה ''יהודים'' בדרך כלל ביו''ד אחד, ואילו כשמדובר שם אודות הגזירה, כתוב ''יהודיים'' בשני יו''דין? ענה לו ה''צמח צדק'': ''יו''ד'' זה עשר, הרומז על עשרת כוחות הנפש. לנפש האלקית עשרה כוחות ולנפש הבהמית עשרה כוחות. ישנם יהודים שמונהגים על-ידי עשרת כוחות הנפש האלקית בלבד וישנם גם כאלה שהנפש הבהמית גוברת בהם והם מונהגים על-ידי עשרת כוחות הנפש הבהמית והיצר-הרע. המן הרשע רצה לכלות את כל בני ישראל, גם את אלה המונהגים מעשרת הכוחות השניים של היצר-הרע. שאל שוב אותו אפיקורס: מדוע, אם כך, מוצאים אנו אחרי שבטלה הגזירה כתוב כמה פעמים ''יהודיים'' בשני יו''דין? - ענה לו ה''צמח צדק'': אחרי שבני ישראל עברו את גזירות המן וראו את הישועה האלקית - חזרו גם אותם יהודים בתשובה, ונהיו שווים ליהודים המונהגים על-ידי הנפש האלקית והיצר-טוב בלבד - שני ה''יו''דין'' השתוו לדרגה אחת.