פרק י.אחרי שרבנו הזקן הסביר בפרק התשיעי, את המלחמה המתנהלת בין הנפש האלקית לבין הנפש הבהמית, על השליטה בגופו של יהודי - הוא בא להסביר בפרק העשירי: כשאדם לוחם בנפשו הבהמית ומשליט עליה את הנפש האלקית, והרע שבו נהפך לטוב - הוא נקרא " צדיק ",

ושני אופנים בכך, אחד למטה מהשני:

- שהרע כולו נהפך לטוב, ואז הוא "צדיק גמור ", ונקרא "צדיק וטוב לו" - צדיק שיש בו רק טוב.

- שהרע שבו עדיין לא נהפך כל כולו לטוב, ואז הוא "צדיק שאינו גמור ", ונקרא "צדיק ורע לו" - צדיק שיש בו עדיין משהו מן הרע.

התארים הכפולים - "צדיק גמור - צדיק וטוב לו", ו"צדיק שאינו גמור - צדיק ורע לו" - הנם תארים שווים באותן המדריגות של ה"צדיק":

"גמור" ו"אינו גמור", מתארים עד היכן הגיע ה" צדיק " באהבת ה' (שבגלל כך הוא נקרא צדיק), אם האהבה היא במלואה או לא;

ואילו התארים "טוב לו" ו"רע לו" - מתארים, עד כמה נהפכה הנפש הבהמית מ"רע" ל"טוב", אם היא נהפכה כל כולה, או ששמץ מן הרע עדיין נשאר בה.

מובן מאליו שמדובר כאן אודות הרע שבנפש, ולא אודות הרע הבא לידי ביטוי במחשבה, בדיבור או במעשה.

וכך אומר רבנו הזקן:

והנה, כשהאדם מגביר נפשו האלקית ונלחם כל כך עם -

הנפש הבהמית, עד שמגרש ומבער הרע שבה מחלל השמאלי, -

שבלב, מיקומו הראשי של ה''רע'', כמו שכתוב: "ובערת הרע מקרבך", -

בכך מדגישה התורה, שעל כל יהודי לשרש כליל את הרע שבקרבו, כלומר: לא רק שיתגבר על הרע בהתגלותו, שהנפש הבהמית לא תחשוב, לא תדבר ולא תעשה מעשים של רע, אלא שאף ''יעבד'' את הרע הפנימי שבכוחות הנפש הבהמית, שלא יתאווה כלל לדבר שיש בו משהו מן הרע. ואין הרע נהפך לטוב ממש -

אלא, שהרע עדיין לא נהפך כולו לטוב, אילו היה הרע נהפך כולו לטוב, היה אז כל כולו של כוח-התאוה, נמשך, אך ורק, לאלקות ולקדושה, במקום התאוה לרע, נקרא צדיק שאינו גמור וצדיק ורע לו. -

והוא מסביר מיד: דהיינו, -

המשמעות של ''ורע לו'': שיש בו עדיין מעט מזעיר רע בחלל השמאלי, אלא -

מדוע אין מעט רע זה בא לידי ביטוי ברגש התאוה וכדומה? שכפוף -

אותו מעט רע, ובטל לטוב מחמת מיעוטו, ולכן נדמה לו -

לצדיק, כי ויגרשהו וילך לו כולו לגמרי. אבל באמת אילו חלף והלך לו לגמרי, כל הרע שבו הי' נהפך לטוב ממש. וביאור הענין, -

רבנו הזקן בא לענות על שאלה: מאחר שהצדיק (שאינו גמור) אינו מרגיש כלל את הרע - הרי יתכן שאכן הרע שבו נהפך כולו לטוב ואין בו אף שמץ מן הרע, ומנין לנו שיש בו רע? על כך מסביר רבנו הזקן שהדבר יובן ממדריגת ''צדיק גמור'': העובדה שהרע שבו נהפך כל כולו לטוב, באה כתוצאה מ''אהבה בתענוגים'' (כפי שהוסבר בפרק התשיעי), הרי - באם חסר בסיבה (בגורם) ב''אהבה בתענוגים'', מן ההכרח שחסר גם במסובב (בתוצאה) - בהפיכת הרע לטוב. ה''אהבה בתענוגים'' היא ''אבן הבוחן'' באיזו דרגה, בביטולו של הרע, נמצא האדם, כי, הנה צדיק גמור שנהפך הרע שלו לטוב, ולכן נקרא צדיק וטוב לו, -

יש בו רק טוב, הוא על ידי הסרת הבגדים הצואים לגמרי מהרע, דהיינו - למאוס מאד בתענוגי עולם הזה -

תענוגי העולם-הזה מעוררים בו רגש של תיעוב וגועל נפש, להתענג בם בתענוגות בני אדם -

כדי, למלאות תאות הגוף בלבד ולא לעבודת הוי', -

שכן, הרי יתכן סוג של תענוגי העולם-הזה השייך לצד הקדושה, למשל: במצות עונג שבת (כפי שנזכר בפרק השביעי) וכדומה. ואילו הנאות ותענוגים סתמיים של העולם-הזה, שלא לשם שמים - מאוסים לגמרי בעיני הצדיק. וכל כך למה? - מפני היותם נמשכים ונשפעים מהקליפה וסטרא אחרא. -

מקורם של תענוגי העולם-הזה הוא ב''קליפה'' וב''סטרא אחרא'', וכל מה שהוא מהסטרא אחרא, הצדיק גמור הוא שונאו בתכלית השנאה מחמת גודל אהבתו להוי' וקדושתו באהבה רבה בתענוגים -

אהבה הנקראת ''אהבה רבה בתענוגים'', וחיבה יתירה הנזכרת לעיל, -

אהבה זו יש בה יותר חיבה מאשר בשאר סוגי האהבות, כפי שנזכר בפרק התשיעי. ומכיון שהצדיק עומד באהבה גדולה ובלתי רגילה כזו לאלקות ולקדושה - לכן הוא שונא כל כך את הקליפה וסטרא אחרא: כי -

קדושה ולהבדיל סטרא אחרא, הם זה לעומת זה, -

אהבתו להקב''ה ולעניני קדושה, מעוררת בו, ממילא, שנאה לסטרא אחרא באותה מדה של גודל אהבתו לאלקות. כדכתיב: "תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי חקרני ודע לבבי וגו'",

- דוד המלך אומר זאת כלפי מנגדי הקדושה, שהוא שונא אותם שנאה גדולה. כראיה לאותה שנאה, הוא אומר: ''חקרני ודע לבבי'' - כלומר: מגודל אהבתי אליך, הקב''ה, שבלבי - תכיר, ממילא, מה גדולה שנאתי למנגדי הקדושה. וכפי ערך גודל האהבה לה', כך ערך גודל השנאה לסטרא אחרא -

''סטרא אחרא'', הקליפות הרוחניות שהן, כאמור, המקור וה''חיות'' של כל התענוגים הגופניים, והמיאוס ברע בתכלית, -

ולפי ערך האהבה לה' כך גם גודל מיאוסו את הרע של התאוות והתענוגים הגשמיים. על דבר רוחני (''סטרא אחרא'') שהוא רחוק מהאדם, מתאים הביטוי ''שנאה'', ואילו על תאוות גשמיות (''רע'') הקרובות אל האדם ונמצאות לנגד עיניו, מתאים הביטוי ''מיאוס'', כאדם שנגעל מדבר שהוא שונא, העומד לנגד עיניו. כי, המיאוס הוא היפך האהבה ממש כמו השנאה. -

אלא, שהביטוי ''שנאה'' מתאים, כאמור, ביחס ל''קליפה'' ו''סטרא אחרא'', ואילו ביחס לתאוות גופניות - מתאים הביטוי ''מיאוס''. על כל פנים, הרי מוסבר, שתכלית השנאה שיש לצדיק- גמור ל''רע'', היא מחמת שאהבתו לה' היא בדרגה העליונה ביותר, ומשום כך הוא נקרא ''צדיק גמור'', שמדריגת ה''צדיק'' שבו - ה''אהבה בתענוגים'' - היא במדה המלאה והעליונה ביותר. הוא גם נקרא ''צדיק וטוב לו'' - שהוא גדוש רק בטוב: כל הרע שבו נהפך לטוב. מכאן נבין את התשובה ביחס ל''צדיק שאינו גמור'' - כיון שחסר בו באהבה בתענוגים, הרי שיש בו עדיין משהו מן הרע, למרות שאין הוא מרגיש ברע זה כלל. ועל כך אומר ה''תניא'' בהמשך:

פרק י.אחרי שרבנו הזקן הסביר בפרק התשיעי, את המלחמה המתנהלת בין הנפש האלקית לבין הנפש הבהמית, על השליטה בגופו של יהודי - הוא בא להסביר בפרק העשירי: כשאדם לוחם בנפשו הבהמית ומשליט עליה את הנפש האלקית, והרע שבו נהפך לטוב - הוא נקרא " צדיק ",

ושני אופנים בכך, אחד למטה מהשני:

- שהרע כולו נהפך לטוב, ואז הוא "צדיק גמור ", ונקרא "צדיק וטוב לו" - צדיק שיש בו רק טוב.

- שהרע שבו עדיין לא נהפך כל כולו לטוב, ואז הוא "צדיק שאינו גמור ", ונקרא "צדיק ורע לו" - צדיק שיש בו עדיין משהו מן הרע.

התארים הכפולים - "צדיק גמור - צדיק וטוב לו", ו"צדיק שאינו גמור - צדיק ורע לו" - הנם תארים שווים באותן המדריגות של ה"צדיק":

"גמור" ו"אינו גמור", מתארים עד היכן הגיע ה" צדיק " באהבת ה' (שבגלל כך הוא נקרא צדיק), אם האהבה היא במלואה או לא;

ואילו התארים "טוב לו" ו"רע לו" - מתארים, עד כמה נהפכה הנפש הבהמית מ"רע" ל"טוב", אם היא נהפכה כל כולה, או ששמץ מן הרע עדיין נשאר בה.

מובן מאליו שמדובר כאן אודות הרע שבנפש, ולא אודות הרע הבא לידי ביטוי במחשבה, בדיבור או במעשה.

וכך אומר רבנו הזקן:

והנה, כשהאדם מגביר נפשו האלקית ונלחם כל כך עם -

הנפש הבהמית, עד שמגרש ומבער הרע שבה מחלל השמאלי, -

שבלב, מיקומו הראשי של ה''רע'', כמו שכתוב: "ובערת הרע מקרבך", -

בכך מדגישה התורה, שעל כל יהודי לשרש כליל את הרע שבקרבו, כלומר: לא רק שיתגבר על הרע בהתגלותו, שהנפש הבהמית לא תחשוב, לא תדבר ולא תעשה מעשים של רע, אלא שאף ''יעבד'' את הרע הפנימי שבכוחות הנפש הבהמית, שלא יתאווה כלל לדבר שיש בו משהו מן הרע. ואין הרע נהפך לטוב ממש -

אלא, שהרע עדיין לא נהפך כולו לטוב, אילו היה הרע נהפך כולו לטוב, היה אז כל כולו של כוח-התאוה, נמשך, אך ורק, לאלקות ולקדושה, במקום התאוה לרע, נקרא צדיק שאינו גמור וצדיק ורע לו. -

והוא מסביר מיד: דהיינו, -

המשמעות של ''ורע לו'': שיש בו עדיין מעט מזעיר רע בחלל השמאלי, אלא -

מדוע אין מעט רע זה בא לידי ביטוי ברגש התאוה וכדומה? שכפוף -

אותו מעט רע, ובטל לטוב מחמת מיעוטו, ולכן נדמה לו -

לצדיק, כי ויגרשהו וילך לו כולו לגמרי. אבל באמת אילו חלף והלך לו לגמרי, כל הרע שבו הי' נהפך לטוב ממש. וביאור הענין, -

רבנו הזקן בא לענות על שאלה: מאחר שהצדיק (שאינו גמור) אינו מרגיש כלל את הרע - הרי יתכן שאכן הרע שבו נהפך כולו לטוב ואין בו אף שמץ מן הרע, ומנין לנו שיש בו רע? על כך מסביר רבנו הזקן שהדבר יובן ממדריגת ''צדיק גמור'': העובדה שהרע שבו נהפך כל כולו לטוב, באה כתוצאה מ''אהבה בתענוגים'' (כפי שהוסבר בפרק התשיעי), הרי - באם חסר בסיבה (בגורם) ב''אהבה בתענוגים'', מן ההכרח שחסר גם במסובב (בתוצאה) - בהפיכת הרע לטוב. ה''אהבה בתענוגים'' היא ''אבן הבוחן'' באיזו דרגה, בביטולו של הרע, נמצא האדם, כי, הנה צדיק גמור שנהפך הרע שלו לטוב, ולכן נקרא צדיק וטוב לו, -

יש בו רק טוב, הוא על ידי הסרת הבגדים הצואים לגמרי מהרע, דהיינו - למאוס מאד בתענוגי עולם הזה -

תענוגי העולם-הזה מעוררים בו רגש של תיעוב וגועל נפש, להתענג בם בתענוגות בני אדם -

כדי, למלאות תאות הגוף בלבד ולא לעבודת הוי', -

שכן, הרי יתכן סוג של תענוגי העולם-הזה השייך לצד הקדושה, למשל: במצות עונג שבת (כפי שנזכר בפרק השביעי) וכדומה. ואילו הנאות ותענוגים סתמיים של העולם-הזה, שלא לשם שמים - מאוסים לגמרי בעיני הצדיק. וכל כך למה? - מפני היותם נמשכים ונשפעים מהקליפה וסטרא אחרא. -

מקורם של תענוגי העולם-הזה הוא ב''קליפה'' וב''סטרא אחרא'', וכל מה שהוא מהסטרא אחרא, הצדיק גמור הוא שונאו בתכלית השנאה מחמת גודל אהבתו להוי' וקדושתו באהבה רבה בתענוגים -

אהבה הנקראת ''אהבה רבה בתענוגים'', וחיבה יתירה הנזכרת לעיל, -

אהבה זו יש בה יותר חיבה מאשר בשאר סוגי האהבות, כפי שנזכר בפרק התשיעי. ומכיון שהצדיק עומד באהבה גדולה ובלתי רגילה כזו לאלקות ולקדושה - לכן הוא שונא כל כך את הקליפה וסטרא אחרא: כי -

קדושה ולהבדיל סטרא אחרא, הם זה לעומת זה, -

אהבתו להקב''ה ולעניני קדושה, מעוררת בו, ממילא, שנאה לסטרא אחרא באותה מדה של גודל אהבתו לאלקות. כדכתיב: "תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי חקרני ודע לבבי וגו'",

- דוד המלך אומר זאת כלפי מנגדי הקדושה, שהוא שונא אותם שנאה גדולה. כראיה לאותה שנאה, הוא אומר: ''חקרני ודע לבבי'' - כלומר: מגודל אהבתי אליך, הקב''ה, שבלבי - תכיר, ממילא, מה גדולה שנאתי למנגדי הקדושה. וכפי ערך גודל האהבה לה', כך ערך גודל השנאה לסטרא אחרא -

''סטרא אחרא'', הקליפות הרוחניות שהן, כאמור, המקור וה''חיות'' של כל התענוגים הגופניים, והמיאוס ברע בתכלית, -

ולפי ערך האהבה לה' כך גם גודל מיאוסו את הרע של התאוות והתענוגים הגשמיים. על דבר רוחני (''סטרא אחרא'') שהוא רחוק מהאדם, מתאים הביטוי ''שנאה'', ואילו על תאוות גשמיות (''רע'') הקרובות אל האדם ונמצאות לנגד עיניו, מתאים הביטוי ''מיאוס'', כאדם שנגעל מדבר שהוא שונא, העומד לנגד עיניו. כי, המיאוס הוא היפך האהבה ממש כמו השנאה. -

אלא, שהביטוי ''שנאה'' מתאים, כאמור, ביחס ל''קליפה'' ו''סטרא אחרא'', ואילו ביחס לתאוות גופניות - מתאים הביטוי ''מיאוס''. על כל פנים, הרי מוסבר, שתכלית השנאה שיש לצדיק- גמור ל''רע'', היא מחמת שאהבתו לה' היא בדרגה העליונה ביותר, ומשום כך הוא נקרא ''צדיק גמור'', שמדריגת ה''צדיק'' שבו - ה''אהבה בתענוגים'' - היא במדה המלאה והעליונה ביותר. הוא גם נקרא ''צדיק וטוב לו'' - שהוא גדוש רק בטוב: כל הרע שבו נהפך לטוב. מכאן נבין את התשובה ביחס ל''צדיק שאינו גמור'' - כיון שחסר בו באהבה בתענוגים, הרי שיש בו עדיין משהו מן הרע, למרות שאין הוא מרגיש ברע זה כלל. ועל כך אומר ה''תניא'' בהמשך:

והנה מדריגה זו -

''צדיק שאינו גמור'' ו''צדיק ורע לו'', מתחלקת לרבבות מדריגות -

המתבטאות, בענין בחינת מיעוט הרע הנשאר -

איכות אותו מעט רע שנשאר בצדיק, מאחת מארבע יסודות הרעים, -

יש שנשאר בו מיסוד המים, ויש - מיסוד האש, וכך הלאה. כן הן שונות זו מזו בכמות הרע שנשאר ובמדת ביטולו לטוב. יש אשר הרע שנשאר בו הוא במדה קצת גדולה יותר, אלא שהוא ''בטל בששים'', הטוב גדול פי ששים מן הרע, כך שהרע בטל בששים, כי אין טעמו נרגש כלל. אך, יש גם, שהרע שנשאר הוא פחות מחלק הששים, וביטולו לטוב הוא ''ביטול באלף'', אחד כנגד אלף, או יותר מכך: ובענין ביטולו במיעוטו בששים על דרך משל או באלף ורבבה וכיוצא על דרך משל. -

במדת הביטול לטוב, בששים, באלף, ברבבה וכדומה, תלוי השוני הקיים במדריגותיו של הצדיק שאינו גמור, והן הם בחינת צדיקים הרבים שבכל הדורות, -

אותם צדיקים שהם בבחינת ''צדיק שאינו גמור'', כדאיתא בגמרא -

כמו שאנו מוצאים בגמרא: דתמניסר אלפי צדיקי קיימי קמי' הקב"ה. -

שמונה עשר אלף צדיקים קיימים לפני הקב''ה. כל כך הרבה מדריגות בצדיקים, אך כל אלה בדרגת ''צדיק שאינו גמור''. אך, על מעלת צדיק גמור הוא שאמר רשב"י: -

מחבר ה''זוהר'': ראיתי בני עלי' והם מועטים כו', -

''בני עליה'' - אלה שדרגתם נעלה ביותר, והם מועטים, שלכן נקראים בני עלי', -

מפני שמהפכין הרע -

לטוב, ומעלים אותו לקדושה, כדאיתא בזהר בהקדמה, -

כמו שכתוב ב''הקדמה'' של ספר ה''זוהר'', שכשרצה ר' חייא לעלות להיכל ר' שמעון בן יוחאי, -

''היכלו'' של רבי שמעון בר יוחאי, משמעו מקומה של מדירגת ''צדיק גמור'', שמע קלא נפיק ואמר: -

שמע קול היוצא ומכריז: מאן מנכון די חשוכא מהפכן לנהורא וטעמין מרירו למתקא עד לא ייתון הכא וכו': -

מי מכם שהפך את חושך העולם לאור של קדושה, ואת הטעם המר (של נפשו הבהמית ויצרו הרע) הפך לתענוג ולמתיקות (הקדושה), לפני שהגיע לכאן - יכול להיכנס לכאן. הרי, ש''צדיק גמור'' הוא זה שמהפך את החושך לאור, הוא מעלה את הנפש הבהמית לאור הקדושה. להלן, מוסיף רבנו הזקן טעם נוסף על מה שצדיקים בסוג נעלה יותר, נקראים ''בני עליה'':

ועוד -

טעם נוסף, מדוע נקראים בני עלי' - מפני שגם עבודתם בבחינת ועשה טוב בקיום התורה ומצותי', הוא לצורך גבוה ומעלה מעלה עד רום המעלות, -

מטרת עבודתם היא לשם הקב''ה בלבד עד למעלות ולמדריגות הנעלות ביותר, ולא -

עבודתם אינה, כדי לדבקה בו יתברך בלבד -

כדי, לרוות -

בעבודתם, צמאון נפשם הצמאה לה', -

כלומר, לא כמו שהדבר הוא באלה שאינם במדריגה זו, המקיימים מצוות ולומדים תורה, מפני שבכך הם ''מרווים'' את צמאונם לאלקות, ותשוקתם העזה ''להידבק'' בקב''ה - שכן, על-ידי קיום תורה ומצוות דבק ומתחבר היהודי בקב''ה. כמו שכתוב: "הוי כל צמא לכו למים", -

הנביא מכריז: כל אלה הצמאים לאלקות - ילמדו תורה שנמשלה למים. וכמו שמבואר במקום אחר, -

שמשמעות ה''צמאון'' היא לאלקות. שכן, אם ה''צמאון'' הוא לתורה, לא היה צריך הנביא להשתמש בצורת ההכרזה ''הוי''! ולהורות ''לכו למים'' - לתורה, כי מי שצמא לתורה - הרי התורה מוכנה לפניו ללמוד בה! אלא הכוונה היא: מי שצמא לאלקות, מורה לו הנביא, ללמוד תורה, שכן, על-ידי-כך יתדבק ויתאחד עם הקב''ה. ואילו ''בני העליה'' בהם מדובר כאן, הם דרגה נעלית יותר: קיומם את המצוות ולימודם את התורה אינם רק כדי לרוות צמאונם לאלקות, שהרי בכך יש בצורה עדינה משום ריווי הרגש העצמי שלהם וטובתם העצמית, שכדי ''להרוויח'' הקירוב להקב''ה - הם עושים אותם ענינים המביאים לאותו קירוב - אלא -

עבודתם היא, כדפירשו בתיקונים: -

כמו שפירשו ב''תיקוני זהר'' את מאמר חכמינו ז''ל: "איזהו חסיד - המתחסד עם קונו", -

ופירשו ב''תיקונים'': עם קן דילי', -

''קונו'' מלשון ''קן'', כלומר: החסיד מתנהג בחסד עם ה''קן'' שלו, מקורו - הקב''ה, כדי לייחדא קוב"ה ושכינתי' בתחתונים, -

להביא את ה''ייחוד'' של הקב''ה עם שכינתו, ושאור ''ייחוד'' זה יאיר גם בעולמות התחתונים. וכמו שכתוב ברעי' מהימנא פרשת תצא: כברא דאשתדל בתר אבוי ואמי', -

כמו בן המשתדל לטובת אביו ואמו, דרחים לון יתיר מגרמי' ונפשי' ורוחי' ונשמתי' כו', -

שאוהב אותם יותר מאשר את עצמו, ונפשו, רוחו ונשמתו וכו', ומסר גרמי' למיתה עלייהו למיפרק לון כו', -

ומוסר את נפשו לפדות את אביו ואמו מהשבי. וכמו שמבואר במקום אחר, -

שזוהי דרך העבודה של ''בני עליה'': רק לשמו של הקב''ה. להלן מסביר רבנו הזקן ששני הפירושים ב''בני עליה'', תואמים וקשורים אחד בשני, שכן, כפי שמוסבר בתורת הקבלה, נעשה על-ידי ''העלאת מיין נוקבין'' - המשכת ''מיין דכורין'' - על ידי עיבוד הרע והעלותו לקדושה ("העלאת מ''ן''), נמשך במצוות ''המשכת מ''ד'', - וזאת יש ברצונם של צדיקים לבצע על-ידי עבודתם. מכיון שהמדובר הוא ענין קבלי, המוסבר לעומקו ולרחבו בתורת החסידות, נבין אותו ביתר הסברה, בהמשך הדברים הבאים: [ושניהם -

שני הפירושים ב''בני עליה'', עולים בקנה אחד, -

תואמים אחד את השני, כי, על ידי הבירורים שמבררים מנוגה

- על-ידי הפיכת הנפש הבהמית לטוב, מעלים מיין נוקבין, -

פועלים ''העלאת מ''ן'' - התעוררות והתעלות מצדו של ה''מקבל'', ונעשים יחודים עליונים -

בעולמות העליונים, להוריד מיין דכורין, -

להמשיך השפעת ''מיין דכורין'' לעולם-הזה, שהם הם -

ה''מיין דכורין'', מימי החסדים שבכל מצוה ומצוה מרמ"ח מצות עשה, -

מימי החסדים המהולים בכל מצוה ממאתים ארבעים ושמונה מצוות-עשה, שכולן -

כל המצוות, הן בחינת חסדים ומיין דכורין, -

בחינת חסדים והשפעות, דהיינו: המשכת קדושת אלקותו יתברך מלמעלה למטה להתלבש בתחתונים, -

שתתגלה הקדושה האלקית בעולמנו הגשמי, כמו שמבואר במקום אחר]: -

הרי, ששני הפירושים ב"בני עליה" קשורים ותואמים היטב אחד את השני.

בהקשר לאמור, שכל עבודתם של הצדיקים הגדולים, "בני עליה", היא אך ורק לשם הקב"ה, ולא לטובתם הם, גם לא לטובתם הרוחנית, להיות קרובים יותר אל הקב"ה - יש מקום לסיפור הבא: רבנו הזקן היה נוהג הרבה פעמים להתעמק בדביקותו, עד שהיה מתגלגל על הרצפה, ובשעת מעשה היו שומעים ממנו דיבורים מקוטעים: "אינני רוצה בעולם הבא שלך, אינני רוצה בגן-עדן שלך, אני רוצה, רק בך (בקב"ה) בלבד". כ"ק רבינו באחת משיחותיו הקדושות, אמר: כיון שסופר לנו סיפור זה, הרי שגם אנו יכולים ללמוד ממנו, שכן, לכל יהודי ישנה, בנשמתו, אהבה לקב"ה, ומצד אהבה פנימית ועמוקה זו להקב"ה - קיים בכל יהודי הרגש לקיים מצוות וללמוד תורה, כדי לשוות נחת רוח לקב"ה, כבן שרוצה להביא נחת רוח לאביו. (כ"ק רבינו מעיר שכך מוסבר ב"תניא" בסוף פרק מ"א, עמוד 114, בפיסקה המתחילה "ואף שלהיות כו'"). אגב, יש בכך משום תשובה לאותם שטוענים: מה התועלת בלימוד ענינים נעלים כאלה במדריגות התורה והנשמה, מכיון שאנו רחוקים מכך תכלית ריחוק? ראשית, ידועה התשובה שענה פעם רבנו הזקן על שאלה זו: על זמנו של המשיח נאמר "והסירותי את לב האבן מבשרכם", כלומר: כעת, ישנו החסרון, שלמרות שכל אחד יכול להבין מדריגות נעלות ביותר - לא תפעלנה על לבו כלל, שכן, לבו מאובן "לב אבן". ואילו בביאת המשיח יוסר חסרון זה, וכל מה שיבינו במוח - ייקלט בלב, שיהיו שייכים לאותן מדריגות. בהתאם לכך, צריכה כבר כעת, לפני ביאת המשיח, - להיות ההבנה במוח, כדי שלאחר מכן, בביאת המשיח, ייקלטו הדברים בלב - ולשם כך צריכים ללמוד וללמוד. נוסף על תשובה זו של רבנו הזקן, אנו למדים תשובה גם מן הסיפור האמור: מכל ענין המובא בתורת החסידות, אפשר ללמוד משהו לפועל ביחס לכל אחד ואחד. למשל: מה שלמדנו בפרק זה על מדריגות הצדיקים הנעלים ביותר, העושים עבודתם רק לשם הקב"ה בלבד, הרי ישנה בכך, באמת, "נקודה" הנוגעת לכל יהודי. במדה מסויימת יכול כל יהודי לעורר בתוכו רגש זה ללימוד תורה ולקיום מצוות במטרה להביא נחת רוח להקב"ה. שכן, בנשמתו של יהודי, ישנה אותה אהבה ותשוקה: להביא נחת רוח לקב"ה, עליו רק לעורר ולגלות רצון זה.