פרק יב

פרק יב.בפרקים הקודמים הסביר רבנו הזקן ש"צדיק" הוא מי שהטוב של נפשו האלקית גובר על הרע של נפשו הבהמית, עד כדי גירושו של הרע. "רשע" הוא מי שהרע של נפשו הבהמית גובר על הטוב של נפשו האלקית ומביא את האדם לחטוא במעשה, בדיבור, במחשבה.

בפרק י"ב יסביר רבנו הזקן את מדריגת ה"בינוני", מדריגה שבין "צדיק" ל"רשע" - שזהו מי שבהנהגתו המעשית, במחשבה, דיבור ומעשה, ידה של הנפש האלקית, ביחס לנפש הבהמית, היא על העליונה, ואין היא נותנת לנפש הבהמית לשלוט אף לא על חלק מן הגוף, ואפילו לא לרגע קט, על-ידי הרהור במחשבה לא טובה, בדיבור לא טוב, ובודאי שלא בעשיית משהו רע בפועל. לבושי הנפש האלקית ב"בינוני", הם בלבד, יש להם השליטה על גופו של האדם, בכל הקשור למחשבה, דיבור ומעשה - לחשוב ולדבר דברי תורה ולקיים מצוות במעשה, ואילו כשמדובר ביחס ל"עצם" הנפש האלקית ול"עצם" הנפש הבהמית, ביחס לכוחות השכל והמדות שלהן - אין לנפש האלקית עליונות על הנפש הבהמית. כלומר, הנפש הבהמית שלו, עדיין יש בכוחה, להתאוות לעניני עולם, אלא שהנפש האלקית בולמת אותה ואינה נותנת לתאוות אלו לבוא לידי ביצוע מעשי.

והבינוני הוא שלעולם אין הרע -

של נפשו הבהמית, גובר כל כך לכבוש את העיר קטנה -

הגוף שנקרא ''עיר קטנה'', שעל השליטה עליו מתנהלת המלחמה בין הנפש האלקית לבין הנפש הבהמית, להתלבש בגוף להחטיאו; -

אין הרע של הנפש הבהמית מתגבר בו אף פעם, להביאו לידי חטא ממש. דהיינו, ששלשה לבושי נפש הבהמית שהם מחשבה דבור ומעשה שמצד הקליפה -

מחשבות שאסור לחשוב אותן, דיבורים שאסור לדבר בהם ומעשים שאסור לעשותם, שכפי שכבר הוסבר, יונקים חיותם מהקליפה ו''סטרא אחרא'' - שלשה לבושים אלה של הנפש הבהמית, הם אצלו במצב ש אין גוברים בו על נפש האלקית להתלבש בגוף, במוח -

שהמוח יהרהר במה שאסור - ''לבוש המחשבה'' של הנפש הבהמית, ובפה -

לדבר דיבורים אסורים - ''לבוש הדיבור'' ובשאר רמ"ח אברים, -

בשאר מאתים ארבעים ושמונה אברי האדם, לעשות בהם את מה שאסור - ''לבוש המעשה'', להחטיאם ולטמאם חס ושלום, -

ועל-ידי-כך להיקרא ''רשע'', רק שלשה לבושי נפש האלקית, הם לבדם מתלבשים בגוף, -

מצד אחד הוא מדגיש, שלבושי הנפש הבהמית לא ישלטו אף פעם על הגוף, ומצד שני - שלבושי הנפש האלקית ישלטו תמיד בגוף, שהם -

לבושי הנפש האלקית, הם: מחשבה דבור ומעשה של תרי"ג מצות התורה, -

הנפש האלקית רק היא שולטת במוח, בפה ובשאר אברי האדם, ומשתמשת בהם לצורך עניניה היא בלבד, ולא עבר עבירה מימיו, -

הערת כ"ק רבינו: "הקושיא ידועה", כלומר, מה שרבנו הזקן אומר כאן, ש"בינוני" הוא מי שלא עבר עבירה מימיו, ידועה הקושיא על כך: הרי יתכן הדבר שיהודי ייכשל חלילה בעבירה ויחזור בתשובה כראוי, ובעבודתו, אחרי התשובה, יעמיד את עצמו במדריגת ה"בינוני"? (שכן, אחרי "תשובה" יכול, הרי, האדם להגיע אפילו למדריגת "צדיק", ובודאי שהוא יכול להגיע למדריגת "בינוני"!) "ולפענ"ד - ממשיך כ"ק רבינו בהערתו - הפי' - שבינוני הוא שמצבו ( כעת) הוא כזה שמושללת עשית עבירה בעבר או בעתיד (אף שאז נסיונות ומלחמת היצר באופן שונה משל עתה, כי בלאה"כ - הוא עכ"פ רשע בכח, ואין זה בינוני בתכלית, ועיין תניא פ"ל)". הרבי מתרץ את הקושיא כך: מה שרבנו הזקן אומר "ולא עבר עבירה מימיו" אין הכוונה כפשוטן של מלים, ש"בינוני" לא חטא כלל במשך ימי חייו: "בינוני" נקרא מי שבמצבו הפנימי- רגשי הנוכחי מן הנמנע אצלו להיכשל בעבירה, גם בעבר וגם בעתיד; כ"בינוני" לא היה חוטא, וממילא - הוא לא חטא. כלומר: לפי מצבו הנוכחי לא היה חוטא גם בנסיונות הקשים יותר ובמהלך המאבק עם היצר-הרע, שהיו לו כשנכשל בעבירה. מה שאין כן אם מדריגתו מונעת את השייכות לחטא רק במצבו הנוכחי, ולא במצבו בעבר - הוא נקרא "רשע" בכוח: באופן פוטנציאלי ביכלתו, במצב אחר, לעבור עבירה - זאת אומרת שהוא עדיין אינו "בינוני" במלוא מובן המלה - וראה על כך להלן בפרק ל. מה שלמדנו ש"בינוני" הוא מי שלא עבר עבירה מימיו, הרי כך הדבר גם ביחס לעתיד: ולא יעבור לעולם, -

אין הכוונה שבעתיד אינו עלול לעבור עבירה, כי הרי יש לו "בחירה", אלא, כאמור, מצבו הנוכחי הוא כזה, שמן הנמנע שתהיה לו שייכות לחטא, באיזה זמן שהוא. ולא נקרא עליו שם רשע אפילו שעה אחת ורגע אחד כל ימיו. -

אך, מהות ועצמות נפש האלקית, שהן עשר בחינותי' -

מה ששלשה כוחות השכל וטבע המדות נקראים ''עצם'' הנפש האלקית, זה רק בהשוואה ללבושי המחשבה, דיבור ומעשה, המשמשים כמשרתים וכלי-ביצוע של הנפש האלקית, לא להן לבדן המלוכה והממשלה בעיר קטנה, -

שכן, כפי שיסביר להלן, יש גם לכוחות הנפש הבהמית שליטה מסויימת על הגוף, בכך שהם מעוררים בלבו תאוה הגורמת להעלאת הרהורים במוחו, כי אם בעתים מזומנים, -

יש לכוחות הנפש האלקית השליטה המוחלטת על הגוף, ואין אז לכוחות הנפש הבהמית כל השפעה עליו, כמו בשעת קריאת שמע ותפלה שהיא שעת מוחין דגדלות למעלה, -

בעולמות העליונים. כלומר: באותה שעה מאירה בעולמות הרוחניים העליונים, התגלות אלקית עליונה יותר, וגם למטה -

בעולם-הזה, היא שעת הכושר לכל אדם, -

להתעלות למדריגה נעלית יותר, שאז -

בשעת קריאת שמע ותפלה, מקשר -

ה''בינוני'' את כוחות חב"ד שלו להוי', להעמיק דעתו בגדולת אין סוף ברוך הוא, -

הוא מתעמק במחשבתו בענין ממנו הוא מבין ומרגיש גדלותו של הקב''ה, ולעורר -

על-ידי התבוננות, את האהבה כרשפי אש בחלל הימני שבלבו, -

כפי שהוסבר בפרקים הקודמים, שעל-ידי התבוננות והתעמקות המחשבה בגדולת הקב''ה, מתעוררת בלבו אהבה אליו, לדבקה בו בקיום התורה ומצותי' מאהבה, -

אהבתו להקב''ה מעוררת אותו לקיים תורה ומצוות, שכן, על-ידי-כך הוא ממלא את שאיפתו ומתאחד עם הקב''ה, שזהו -

לעורר ולהניע את האהבה להקב''ה על-ידי התבוננות בגדולת השם, ובאהבה זו לקיים תורה ומצוות, הוא ענין המבואר בקריאת שמע דאורייתא, -

שהיא מצוה מן התורה, וברכותי' שלפני' ולאחרי' שהן מדרבנן, הן הכנה לקיום הקריאת שמע, -

הן ברכות שתיקנו חכמינו ז''ל כהכנה לקיום תוכנה של קריאת שמע, כמו שמבואר במקום אחר ; ואז -

בשעת התפלה, כשה''בינוני'' נמצא באהבת להב-שלהבת לה', הרע שבחלל השמאלי -

שבלב, מיקומה הראשי של הנפש הבהמית, כפוף ובטל לטוב המתפשט בחלל הימני -

שבלב, מיקומה הראשי של הנפש האלקית. ''טוב'' זה, אהבתו זו לה', נובעים מחב"ד שבמוח המקושרים בגדולת אין סוף ברוך הוא; -

מהתבוננותו בגדולת ה' בכל שלשת הכוחות, חכמה, בינה ודעת, מתעוררת ומתפשטת מה"חלל" הימני שבלב, אהבה להשי"ת, וזה משפיע שהרע של הנפש הבהמית יהיה בטל, בשעת מעשה, לטוב של הנפש האלקית, וממילא אין מקום שתהיה לו אז תאוה לעניני העולם וכדומה - כל האמור, מדובר בזמן של התעלות מיוחדת, בשעת התפלה, אבל, אחר התפלה, בהסתלקות המוחין דגדלות אין סוף ברוך הוא -

ההתגלות האלקית המיוחדת המאירה בשעת התפלה, אינה מאירה יותר, הרי, הרע חוזר וניעור בחלל השמאלי ומתאוה תאוה לתאות עולם הזה ותענוגיו. -

רק, מפני שלא לו לבדו -

ל''רע'' של הנפש הבהמית, משפט המלוכה והממשלה בעיר -

כי, ל''טוב'' של הנפש האלקית שבמוח יש גם כן מה לומר, אינו יכול להוציא תאותו מכח אל הפועל, להתלבש באברי הגוף במעשה דבור ומחשבה ממש, -

''מחשבה ממש'' - היינו: להעמיק מחשבתו בתענוגי עולם הזה, איך למלאות תאות לבו, -

זוהי המשמעות של "מחשבה ממש" - להעמיק מחשבתו בכך. ואילו מחשבות הנופלות ברעיונו בדרך ממילא, בגלל שישנה בלבו תאוה לאותו דבר, אין אלו "מחשבה ממש". מחשבות חולפות אלו, אין ביכולת האדם, שעדיין קיימת תאוה בלבו, למנוע. ברם, על "מחשבה ממש" - ההתעמקות באותן מחשבות - ביכלתו להשתלט, כפי שיסביר להלן. כיצד, אכן, יתכן הדבר, שלמרות שקיימת תאוה בלבו, הוא יכול להשתלט על עצמו, שתאותו זו לא תבוצע בפועל, לא במעשה, לא בדיבור ואף לא במחשבה? - על כך אומר ה"תניא": כי המוח שליט על הלב [כמו שכתוב ברעיא מהימנא פרשת פינחס] בתולדתו וטבע יצירתו, שכך נוצר האדם בתולדתו, שכל אדם יכול ברצונו שבמוחו -

הרצון שבמוחו המניע את האדם שמוחו מבין שעליו להתאפק ולמשול ברוח תאותו שבלבו, שלא למלאות משאלות לבו במעשה דבור ומחשבה, -

גם כשישנה תאוה בלבו של אדם, אלא מפני שהוא מבין במוחו שאל לו למלא את תאותו - נוצר בו הרצון להתאפק מכך - יש ברצון זה שבמוחו הכוח לשלוט על הלב, ולא למלא אחרי תאות לבו. ויתירה מזו: ולהסיח דעתו לגמרי מתאות לבו אל ההיפך לגמרי, -

ביכלתו לנתק את ההרהור בתאוה ולהטותו לדבר שהוא ההיפך מהתאוה, וזאת גם כשהטעם להימנעותו מהתאוה אינו נובע מקדושה, אלא מפני שהשכל האנושי מבין שאסור לו לנהות אחרי תאות לבו זו, גם אז יש בכוח השכל להימנע מהתאוה ולהטות את ההרהור בענין הפכי מהתאוה. ובפרט אל צד הקדושה, -

במיוחד יש בכוחו לעשות זאת, כשיהודי צריך להטות את עצמו מתאוות - לקדושה; כשהנימוק לכך הוא ש אסור לו לעבור עבירה ו צריך להשקיע את רעיונותיו בענינים של קדושה, בתורה וביראת שמים - אז יש ליהודי כוחות מיוחדים לבצע את הדבר. כדכתיב: "וראיתי שיש יתרון לחכמה מן הסכלות, כיתרון האור מן החשך"; פירוש, -

כשמביאים משל להסברת דבר, הרי זה מפני שהנמשל הוא עמוק בהרבה מהמשל, ובאמצעות המשל מבינים בקלות יותר את הנמשל. ואילו כאן, במשל האור והחושך על החכמה והסכלות, מובן הנמשל כמו שמובן המשל: כשם שמבינים שאור טוב מחושך, כך גם מבינים שחכמה טובה מסכלות; אף כאן כשמדובר על תוכנה הפנימי יותר של חכמה הרומזת ל"קדושה" (כמו שהיצר-טוב נקרא "ילד מסכן וחכם ") וסכלות רומזת ל"קליפה" (כפי שהיצר-הרע נקרא "מלך זקן וכסיל "), - מובן היטב שקדושה שווה וטובה יותר מאשר, להבדיל, קליפה. מה, איפוא, מלמד אותנו המשל? אלא, המשל אינו בא רק לומר לנו שזה יותר טוב, המשל בא להורות לנו גם את הצורה, כיצד ובאיזו דרך מתבטאת עדיפותה של הקדושה: כשם ש"יתרון" האור על החושך, מתבטא בכך שמעט מן האור "דוחה" הרבה מן החושך, ולא בדרך של מלחמה, אלא הדחיה באה בדרך ממילא, משמכניס קצת אור למקום, נעלם החושך מעצמו - כך גם ב"יתרון" ה"חכמה" של הקדושה על ה"סכלות" של הקליפה, שמעט מן הקדושה דוחה, בדרך ממילא, הרבה מן הקליפה - וכך מוסבר הדבר להלן: כמו שהאור יש לו יתרון ושליטה וממשלה על החושך, שמעט אור גשמי דוחה הרבה מן החשך, -

וכיצד נדחה החושך? - שנדחה ממנו מאליו וממילא, -

אין על האור להילחם עם החושך, כך נדחה ממילא סכלות הרבה של הקליפה וסטרא אחרא שבחלל השמאלי -

הקליפה וה''סטרא אחרא'' של הנפש הבהמית שמקומה ב''חלל'' השמאלי שבלב. [כמאמר רבותינו ז"ל: -

אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות וכו'], -

רבותינו ז''ל קוראים הרי לתאות הנפש הבהמית בשם ''שטות'' - ומאחר שזהו ''סכלות'' ו''שטות'' - זה נדחה מאליו וממילא, מפני החכמה שבנפש האלקית שבמוח, אשר רצונה -

של הנפש האלקית הוא הרי: למשול לבדה בעיר, -

ב''עיר קטנה'' היא הגוף, ולהתלבש בשלשה לבושי' הנזכרים לעיל, בכל הגוף כולו כנזכר לעיל, שהם -

שלשה לבושי הנפש האלקית, הם: מחשבה דבור ומעשה של תרי"ג מצות התורה, כנזכר לעיל. -

ואף על פי כן אינו נקרא צדיק כלל, -

אלא הוא נקרא ''בינוני'', מפני שיתרון הזה אשר לאור נפש האלקית על החושך וסכלות של הקליפה הנדחה ממילא, אינו אלא בשלשה לבושי' הנזכרים לעיל, -

כלומר; במחשבה, דיבור ומעשה בלבד, חזקה יותר הנפש האלקית מהנפש הבהמית, ולא במהותה ועצמותה -

של הנפש האלקית, על מהותה ועצמותה של הקליפה -

והנפש הבהמית, כי מהותה ועצמותה של נפש הבהמית שמהקליפה שבחלל השמאלי -

עצם מציאותה של הנפש הבהמית, לא נדחה כלל ממקומו בבינוני אחר התפלה, שאין -

אז, רשפי אש אהבת ה' בהתגלות לבו בחלל הימני, -

כמו שהדבר בשעת תפלתו, כאמור לעיל, שאהבת ה' אצלו אז היא בהתגלות, הוא מרגיש בלבו את האהבה, כי אם תוכו -

החלק הפנימי שבלבו, רצוף אהבה מסותרת, -

ואילו בגלוי אין הוא מרגיש את האהבה, שהיא אהבה הטבעית שבנפש האלהית, כמו שיוסבר לקמן. -

בפרק י''ח, שבכל יהודי ישנה אהבה מסותרת לקב''ה. ואזי -

אחרי תפילתו, כשהאהבה אינה בהתגלות בלבו, יכול להיות סכלות הכסיל הרע -

של הנפש הבהמית, בהתגלות לבו בחלל השמאלי, להתאות תאוה לכל עניני גשמיות עולם הזה, בין בהיתר -

גם בדברים שמותר לעשותם, אלא שאין לעשותם לשם תאוה כי אם לשם שמים, ואילו הוא מתאוה להם בגלל התענוג שבהם, ובין באיסור חס ושלום, -

גם בדברים שהם אסורים מן התורה, כאלו לא התפלל כלל. אלא שבדבר איסור אינו עולה בדעתו לעשות האיסור בפועל ממש חס ושלום, -

לכך אין ל''בינוני'' שייכות כלל. אלא, הרהורי עבירה הקשים מעבירה -

כפי שהוסבר בפרק הקודם, יכולים לפעול לעלות למוחו ולבלבלו מתורה ועבודה, וכמאמר רבותינו ז"ל: ג' עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום, -

שכן, קשה מאד להינצל מלעבור עליהם, והם: הרהורי עבירה ועיון תפלה כו'. -

רק שלזה מועיל הרשימו במוחין, -

הרושם הניכר שנשאר בו גם אחרי התפילה, מהתעמקות מחשבתו בגדולת ה' בשעת התפילה, ויראת ה' ואהבתו המסותרת בחלל הימני, -

שבלבו, הן עוזרות לו, להתגבר ולשלוט על הרע הזה -

של הנפש הבהמית, המתאוה תאוה, שלא להיות לו שליטה וממשלה בעיר -

שלא תהיה לרע שליטה וממשלה בגוף, להוציא תאותו מכח אל הפועל -

בפועל ממש. להתלבש באברי הגוף. ואפילו במוח לבדו להרהר ברע, אין לו שליטה וממשלה להרהר חס ושלום ברצונו שבמוחו, -

מה שעולים בו הרהורים רעים, אין זה מפני שהוא רוצה לחשוב בהם, כי אם מפני שלבו נוהה עדיין אחרי תענוגי העולם, נופלות ממילא במוחו מחשבות-תאווה אלה, ש לא ברצונו, שיקבל ברצון חס ושלום הרהור זה הרע העולה מאליו מהלב אל המוח כנזכר לעיל, -

הרי, שגם על המוח בלבד, אין שליטה ל''רע'' של הנפש הבהמית, אלא מיד בעלייתו לשם, -

משעולה ההרהור במוחו, דוחהו בשתי ידיים, -

הוא דוחה את ההרהור במלוא כוחו ואינו נותן לו מקום כלל במוחו, ומסיח דעתו מיד שנזכר שהוא הרהור רע ואינו מקבלו ברצון אפילו להרהר בו ברצון, -

לא רק שאינו עולה בדעתו לרצות לבצע מחשבה רעה זו, אלא גם הרצון להרהר בכך - אינו שייך ב''בינוני'', וכל שכן, להעלותו על הדעת לעשותו חס ושלום, או אפילו לדבר בו, -

לכך בודאי שלא שייך ה''בינוני'', כי המהרהר -

הרהורי עבירה, ברצון, נקרא רשע באותה שעה, -

ואילו, והבינוני - אינו רשע אפילו שעה אחת לעולם. -

הרי, שמן ההכרח לומר שלא שייך שירצה לחשוב בהרהורי עבירה. עד כאן דובר, שאין הוא נותן לרע שבלבו להגיע לאיזה ביטוי שהוא ביחס לדברים שהם מן הסוג של ''בין אדם למקום'', בין אדם להקב''ה, וכן -

כך הדבר, בדברים שבין אדם לחבירו, -

אין הוא נותן שמדה רעה שבלבו, ביחס ליהודי שני, תבוא לידי ביטוי מוחשי במחשבה, או בדיבור, וודאי שלא במעשה, אלא מיד שעולה לו מהלב למוח איזו טינא ושנאה חס ושלום, -

לזולת, או איזו קנאה או כעס או קפידא ודומיהן, אינו מקבלן כלל במוחו וברצונו. -

שירצה להרהר בהן, ואדרבה - המוח שליט ומושל ברוחו שבלבו לעשות ההיפך ממש, -

ממה שדורש הרגש שבלבו: להתנהג עם חבירו במדת חסד, -

וזאת בניגוד לרגש השנאה או הכעס - הנובע ממדת ה''גבורה'' - שיש בלבו כלפי הזולת - יתיחס אליו במדת החסד, וחיבה יתירה מודעת לו -

להראות לו אהבה מיוחדת, עד לסבול ממנו עד קצה האחרון, ולא לכעוס חס ושלום, -

על מי שהוא סובל ממנו, וגם שלא לשלם לו כפעלו חס ושלום, -

גם לא לעשות זאת שלא מתוך כעס, אלא, אדרבה - לגמול לחייבים -

כנגדו, טובות, כמו שכתוב בזהר, ללמוד מיוסף עם אחיו: -

שבמקום היסורים שגרמו לו - שילם להם בטובות. הרי, שגם בדברים ש"בין אדם לחבירו", אין ה"בינוני" נותן לרע שבלבו לבוא לידי ביטוי במחשבה, בדיבור ובודאי שלא במעשה.