פרק יג. בפרק הקודם הסביר רבנו הזקן, שביחס ל''בינוני'', גם אם יתכן שתתעורר תאוה בלבו - משמשת הנפש האלקית ככוח בולם, שהתאוה לא תמומש במעשה, בדיבור או במחשבה.

שלשה לבושים אלה, נשלטים ב''בינוני'' על-ידי הנפש האלקית בלבד - לחשוב ולדבר דברי תורה ולקיים מצוות.

ובזה יובן לשון מאמר רבותינו ז"ל: "בינונים זה וזה שופטן", פירוש, יצר טוב ויצר הרע, -

היצר-הטוב והיצר-הרע משמשים שניהם כשופטים, ומשמיעים דעתם ב''בינוני''. והגמרא מביאה ראיה לכך: דכתיב: "כי יעמוד לימין אביון להושיע משופטי נפשו", -

''שופטי'' לשון רבים, שני שופטים באדם, היצר-הטוב והיצר-הרע. על-כל-פנים, ביחס ל''בינונים'' משתמשים חכמינו ז''ל בביטוי ''זה וזה שופטן'' - ולא אמרו זה וזה מושלים חס ושלום, -

שכן, אם נפרש כפירוש הפשוט, ש''בינוני'' הוא מי שיש בו מחצית מצוות ומחצית עבירות, הרי ששניהם, גם היצר-הטוב וגם היצר-הרע, מושלים בגופו של ה''בינוני'' - ואז היה על חכמינו ז''ל להשתמש בביטוי ''מושלים'', כי כדי לעבור עבירה, על היצר-הרע לשלוט ולמשול בגוף. ברם, לפי מה שהוסבר על מהותו של ה''בינוני'', אי אפשר לומר ''מושלים'' - כפי שיוסבר להלן: כי, כשיש איזו שליטה וממשלה ליצר הרע בעיר קטנה, -

הגוף, שעל השליטה עליו מתנהל המאבק בין היצר-טוב ליצר-הרע, אפילו לפי שעה קלה -

ובאיזה זמן שהוא, נכשל האדם בעבירה במעשה, בדיבור או במחשבה, נקרא רשע באותה שעה. -

והרי מדובר כאן ב''בינוני'' ולא ב''רשע'', אלא היצר הרע אינו רק על דרך משל כמו שופט ודיין האומר דעתו במשפט, -

ולא שיש לו שליטה על הגוף, ואף על פי כן יכול להיות שלא יהי' פסק הלכה כך למעשה, -

כדעתו של שופט זה, מפני שיש עוד שופט ודיין החולק עליו, וצריך להכריע ביניהם, והלכה כדברי המכריע. כך -

אותו דבר במאבק המתנהל בין היצר-הטוב לבין היצר-הרע ב"בינוני": היצר הרע אומר דעתו בחלל השמאלי שבלב, -

הוא מעורר תאוה בלב, בכך מתבטאת השמעת ''דעתו'' כיצד על הגוף להתנהג, ומהלב עולה למוח להרהר בו, -

עליה זו מהלב למוח באה בדרך ממילא, שכן, כשמתעוררת תאוה בלב, מתהווים ממילא הרהורים במוח, ומיד -

עם עליית ההרהורים במוח, חולק עליו השופט השני שהוא הנפש האלקית שבמוח, המתפשט בחלל הימני שבלב, מקום משכן היצר טוב, -

ב''חלל'' הימני שבלב, מתגלה היצר-הטוב, המדות של הנפש האלקית. היצר-הטוב נאבק עם היצר-הרע, שלא לתת מקום למימושה של התאוה, ''דעתו'' של היצר-הטוב היא, שכל הכוחות והאיברים של הגוף, צריכים להינצל בענינים של קדושה בלבד. והלכה כדברי המכריע, הוא הקב"ה העוזרו להיצר טוב, -

שיהיה בכוחו להתגבר על היצר-הרע, כמאמר רז"ל: "אלמלא הקב"ה עוזרו -

ליצר-הטוב, אין יכול לו". -

ליצר-הרע המתגבר באדם מדי יום. והעזר, -

שהקב''ה עוזר ליצר-הטוב, הוא: היא ההארה שמאיר אור הוי' על נפש האלקית, להיות לה יתרון ושליטה על סכלות הכסיל ויצר הרע, כיתרון האור מן החושך, כנזכר לעיל. -

בפרק י''ב, שכשם שקצת מן האור דוחה הרבה מן החושך, והחושך נסוג ממילא מהאור ונעלם, כך נדחה הרבה מה''סכלות'' ומהחושך של היצר-הרע, לעומת מעט מאור הקדושה המאיר מהנפש האלקית - בכך מתבטאת עזרתו של הקב''ה ליצר-הטוב. בדבריו הבאים, מתרץ רבנו הזקן, את אשר הקשה בתחילת הפרק הראשון, על מה שהגמרא אומרת ''ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע'' - הרי המשנה במסכת אבות אומרת: ''ואל תהי רשע בפני עצמך''? ''וגם: אם יהיה בעיניו כרשע ירע לבבו ויהיה עצב ולא יוכל לעבוד ה' בשמחה ובטוב לבב''? - מסביר רבנו הזקן להלן: חכמינו ז''ל דייקו בלשונם ואמרו ''כרשע'', לא שיחשוב עצמו ''רשע'', אלא ''כרשע'', שיחשוב עצמו למי שבדברים מסויימים הוא דומה לרשע, והכוונה היא ל''בינוני''. שכן, גם ב''בינוני'' ה''רע'' שבנפשו עדיין בתקפו, ויתכן שתשרור בו תאוה בלב, כמו שזה אצל ''רשע''.

אך, מאחר שהרע שבחלל השמאלי בבינוני הוא בתוקפו כתולדתו, להתאוות תאוה לכל תענוגי עולם הזה, ולא נתבטל במיעוט לגבי הטוב, -

של הנפש האלקית, כמו שהדבר ב''צדיק'', ולא נדחה ממקומו כלל, רק שאין לו -

ל''רע'', שליטה וממשלה להתפשט באברי הגוף, -

אין ל''רע'' שליטה והשפעה על אברי הגוף, לעשות, לדבר או לחשוב דברים רעים. הרבי מעיר: ''גם בזה - במניעת התפשטות הרע - לא נשתנה מתולדתו, והרע בתוקפו, כי העדר ההתפשטות אינו מפני הטוב שבאדם, כי אם'': מפני הקב"ה העומד לימין אביון ועוזר ומאיר לנפש האלקית -

שתוכל לעמוד נגד הנפש הבהמית, ולכן, אין לנפש הבהמית שליטה על אברי הגוף. אבל ה''רע'' עצמו של הנפש הבהמית - הוא בתקפו כתולדתו. לכן, נקרא -

ה''בינוני'', כרשע, -

כמו רשע, כמאמר רבותינו ז"ל: "אפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה הי' בעיניך כרשע" - ולא רשע ממש, -

שכן, המשנה הרי אומרת במפורש: ''ואל תהי רשע בפני עצמך'', וגם, כאמור, באם יהיה רשע בעיניו, לא יוכל לעבוד את השי''ת בשמחה, אלא, שיחזיק עצמו לבינוני ולא להאמין להעולם שאומרים שהרע שבו נתבטל לגבי הטוב, שזו מדריגת צדיק, -

ב''צדיק'' בלבד נתבטל ה''רע'' עצמו והפך ל''טוב'', ואילו הוא, שלאור מעשיו - שאינו עובר עבירה איזו שהיא - חושב ה''עולם'' שגם בו אין כבר ''רע'' הגורם לעבירות - אל לו לקבל דיעה זו, שכן, הרע שבו עדיין לא בטל, אלא, יהי' בעיניו כאלו מהותו ועצמותו של הרע הוא בתוקפו ובגבורתו בחלל השמאלי כתולדתו, ולא חלף והלך ממנו -

ה''רע'', מאומה, ואדרבה נתחזק יותר בהמשך הזמן, שנשתמש בו -

ב''רע'' שמ''חלל'' השמאלי, הרבה באכילה ושתי' ושאר עניני עולם הזה. -

ההשתמשות המתמדת בנפש הבהמית לעניני העולם-הזה, מחזקת את כוחה יותר מאשר הוא בטבע מתולדתו, כפי שאנו מוצאים דבר זה בטבעו של כל חוש, שהוא מתחזק ומתחדד על-ידי ההשתמשות בו. למדנו, הרי, שרבנו הזקן מפרש מאמר הגמרא: "היה בעיניך כרשע'' - הכוונה שיחזיק את עצמו ל''בינוני''. ואף מי שמעמדו במדריגה עליונה - טוב ונחוץ לו להחזיק את עצמו ל''בינוני'', שכן, אם יחזיק את עצמו ל''צדיק'' ויחשוב שה''רע'' שלו כבר בטל ל''טוב'' - יפסיק את מלחמתו עם הנפש הבהמית, ובאם עדיין אין הוא ''צדיק'' הוא עלול ליפול ממדריגתו לדרגה שלמטה מ''בינוני''. עד עתה למדנו אודות ''בינוני'' בעל עסק, שעוסק גם במסחר או במלאכה ואינו יושב כל היום על התורה ועל העבודה. להלן נלמד אודות ''בינוני'' - ''יושב אוהל'', שנתון תמיד כולו בעסק התורה:

ואף מי שבתורת הוי' חפצו ויהגה בה יומם ולילה לשמה, אין זו הוכחה כלל שנדחה הרע ממקומו, אלא יכול להיות שמהותו ועצמותו -

של הרע, הוא בתקפו ובגבורתו במקומו בחלל השמאלי, -

שבלב, רק שלבושיו שהם: מחשבה דבור ומעשה של נפש הבהמית, אינן מתלבשים במוח והפה והידיים ושאר אברי הגוף, -

לחשוב, לדבר ולעשות את מה שאסור, מפני הוי' שנתן שליטה וממשלה למוח על הלב, ולכן נפש האלהית שבמוח מושלת בעיר קטנה, אברי הגוף כולם, שיהיו לבוש ומרכבה לשלשה לבושי' -

שאברי הגוף יהיו לבושים בשלשת לבושי הנפש האלקית ויהיו בטלים להם כ''מרכבה'' לגבי ה''רוכב'' עליה, שיתלבשו בהם, -

באברי הגוף, שהם מחשבה דבור ומעשה של תרי"ג מצות התורה. -

הרי, שבכל הקשור למחשבה ולדיבור בתורה, ולעשיית מצוות - שולטת הנפש האלקית - בעזרתו של הקב''ה - על הגוף ובידה העליונות על הנפש הבהמית. אבל מהותה ועצמותה של נפש האלקית, אין לה שליטה וממשלה על מהותה ועצמותה של נפש הבהמית בבינוני, כי אם בשעה שאהבת הוי' הוא בהתגלות לבו בעתים מזומנים, -

בלבד, כמו בשעת התפלה וכיוצא בה. -

שאז, כפי שנזכר בפרק הקודם, נתון ה''בינוני'' באהבת להב-שלהבת להקב''ה, דבר המשפיע על ה''רע'' של הנפש הבהמית, שיהיה בטל ל''טוב'' של הנפש האלקית. ואף גם זאת הפעם, -

גם בזמן הנקוב, כשהנפש האלקית מתגברת על הנפש הבהמית, אינה רק שליטה וממשלה לבד, -

הנפש האלקית שולטת על הנפש הבהמית, אבל אין היא משפיעה על עצם מהותה של הנפש הבהמית, שהיא עצמה תתבטל לגמרי בפני הנפש האלקית, כדכתיב: "ולאום מלאום יאמץ" -

פסוק זה נאמר על יעקב ועשו, וב''עבודה'' הדבר רומז על המאבק שבין הנפש האלקית לנפש הבהמית - הרי זה ''יאמץ'' בלבד, ש''יעקב'' מתחזק בלבד לעומת ''עשו'', וכמו שחכמינו ז''ל מגדירים זאת: "כשזה קם זה נופל, וכשזה קם כו'", -

הרי, שלנפש האלקית ב''בינוני'' יש שליטה בלבד - וגם זאת באופן זמני בלבד - על הנפש הבהמית. שנפש האלקית מתאמצת ומתגברת על נפש הבהמית, במקור הגבורות שהיא בינה, -

כפי שמובא בתורת הקבלה, שספירת ''בינה'' היא מקור ה''גבורות''. כך גם ביחס לנפש, שהמקור לגבורת הנפש האלקית, הוא כוח ה''בינה'', בו הוא מבין את גדולתו של הקב''ה, להתבונן בגדולת הוי' אין סוף ברוך הוא, ולהוליד אהבה עזה להוי' כרשפי אש בחלל הימני שבלבו, ואז -

כשהנפש האלקית מבטאת את עצמה באהבה גלויה וחזקה כזו להקב''ה, אתכפי' סטרא אחרא שבחלל השמאלי. -

ה''סטרא אחרא'' שבחלל השמאלי שבלב, נכפפת ונשלטת על-ידי הנפש האלקית, אבל -

ה''רע'', לא נתבטל לגמרי בבינוני, אלא בצדיק, -

ב''צדיק'' בלבד בטל הרע של הנפש הבהמית כליל ל''טוב'' של הנפש האלקית, שנאמר בו: -

ב''צדיק'', ולבי חלל בקרבי, -

מקומו של היצר-הרע בלבו של ה''צדיק'' - ריק, והוא -

ה''צדיק'', מואס ברע ושונאו בתכלית השנאה והמיאוס, -

כך הדבר ב''צדיק גמור'', או שלא בתכלית השנאה, -

כך הדבר ב''צדיק שאינו גמור'', כנזכר לעיל. -

בפרק י. כל האמור הוא ביחס ל''צדיק'', ואילו ב''בינוני'', אבל בבינוני הוא -

ה''רע'' של נפשו הבהמית, דרך משל כאדם שישן, שיכול לחזור וליעור משנתו, -

בשעת שינתו אין כוחותיו של האדם פועלים, אבל הוא עלול כל רגע להתעורר משינתו וכוחותיו נעשים ערים ופעילים, כך הרע בבינוני הוא כישן בחלל השמאלי -

שבלב, ואינו משפיע גם לא על התעוררות תאוה בלב - וזהו בשעת קריאת שמע ותפלה, שלבו בוער באהבת הוי', -

וזה משפיע שהרע של הנפש הבהמית, יהיה כאילו נתון בשינה. ברם, ואחר כך -

אחרי התפלה, יכול -

ה''רע'', להיות חוזר וניעור. -

כאן מתחיל רבנו הזקן להסביר, שקיימת דרגה עליונה יותר ב''בינוני'' - כשהוא נתון כל היום באהבה להקב''ה כמו בשעת התפלה, ולכן ה"רע" שבו נתון "תמיד" כאילו בשינה - בכך יוסבר לנו כיצד יכול היה רבה לומר על עצמו שהוא "בינוני". בפרק הראשון למדנו שאי אפשר לומר בפשטות, ש"בינוני" הוא מי שיש בו מחצית מצוות ומחצית עבירות, שכן, אם כן - כיצד היה יכול רבה לטעות בעצמו שהוא "בינוני", בשעה שלא היתה בו אפילו העבירה של ביטול תורה? ברם, גם לפי מה שהוסבר של"בינוני" אין עבירות כלל, אלא שעולה לפעמים בלבו תאוה לרע - עדיין קשה להבין, כיצד החזיק רבה את עצמו ל"בינוני", מאחר שהוא הרי היה "צדיק" וידע היטב שאין בלבו כלל תאוה לרע? אלא, כפי שיוסבר להלן, שקיימת מדריגה נוספת ב"בינוני" שלא עולה בלבו אף פעם תאוה לרע - יובן לנו הדבר היטב. ולכן, היה רבה מחזיק עצמו כבינוני, אף דלא פסיק פומיה מגירסא, -

אף שלא פסק פיו מלימוד תורה, ובתורת הוי' חפצו יומם ולילה, בחפיצה וחשיקה ותשוקה ונפש שוקקה להוי' באהבה רבה כבשעת קריאת שמע ותפלה, -

וכפי שהוסבר כבר, מעורר אז ה"בינוני" בתוכו אהבה להשי"ת, עד שאינו מרגיש ב"רע" בחלל השמאלי שבלבו. רבה - ש כל היום בערה בו אהבה להשי"ת, ולא היתה לו אף פעם כל שייכות לתאוות העולם - יכול היה לחשוב, בגלל כך, את עצמו ל"בינוני", משום ונדמה בעיניו -

של רבה, כבינוני המתפלל כל היום, -

שנתון כל היום באותה מדריגה כמו בשעת התפלה - האהבה היא בהתגלות אצלו כל היום, וממילא ה''רע'' שבו הוא תמיד כאילו נתון בשינה, ואין הוא שייך אף פעם לתאוה איזו שהיא, וכמאמר רבותינו ז"ל: "הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו": -

ממילא יכול היה כבר רבה לחשוב את עצמו ל"בינוני" - מדריגה כזו ב"בינוני" הנקראת "בינוני המתפלל כל היום", שכל היום הוא נתון באותו מצב כמו בשעת התפלה. על-כל-פנים, הרי הוסבר ביחס למדריגתו הכללית של "בינוני", שגם בשעת תפלתו, שאז מתגלה אהבתו להשי"ת, אין זה כי אם התגברות הנפש האלקית על הנפש הבהמית, ולכן יתכן הדבר שאחרי התפלה תתעורר שוב הנפש הבהמית, ומכיון שכך - אין זו העבודה האמיתית לגבי מדריגת ה''צדיקים'' - שכן, ''אמת'' היא מדריגה של תמידות ואי-השתנות, ורבנו הזקן מסביר להלן, שלמרות זאת, נחשבת אהבתם של ה''בינונים'' בתור ''בינונים'' לאמיתית, לעבודה תמידית.

והנה, מדת אהבה זו, האמורה בבינונים, בשעת התפלה על ידי התגברות -

הזמנית של, הנפש האלקית כו', -

על הנפש הבהמית, הנה לגבי מדרגת הצדיקים עובדי הוי' באמת לאמיתו, אין בחינת אהבה זו -

ב''בינונים'', נקראת בשם עבודת אמת כלל, מאחר שחולפת ועוברת אחר התפלה, וכתיב: "שפת אמת תכון לעד, ועד ארגיעה לשון שקר". -

התואר ''אמת'' חל רק על דבר שיש בו קיום תמידי, ואילו כשקיומו של הדבר הוא זמני בלבד - אין זה מציאות אמיתית. כך גם בעניננו, מאחר שה''בינוני'' מרגיש וחש באהבה זו בשעת תפלתו בלבד, ואחרי התפלה אין אהבה זו בהתגלות בלבו - הרי שעבודתו של ה''בינוני'' אינה במדת האמת האמיתית של ''צדיקים''; ואף על פי כן, לגבי מדרגת הבינונים נקראת עבודה תמה באמת לאמיתו שלהם, -

של ה''בינונים'', איש איש כפי מדריגתו במדריגת הבינונים, -

כפי שלמדנו שקיימות דרגות שונות ב''בינונים''. והריני קורא באהבתם שבתפלתם גם כן, שפת אמת תכון לעד, -

אהבתם של ה''בינונים'' היא אמיתית ותמידית למרות שהיא באה לידי ביטוי בשעת התפלה בלבד, שכן, הואיל ובכח נפשם האלקית לחזור ולעורר בחינת אהבה זו לעולם, -

מחדש, בהתגברותה -

של הנפש האלקית, בשעת התפלה מדי יום ביום, על ידי הכנה הראוי' לכל נפש כפי ערכה ומדרגתה. -

שכן, נפש שהיא במדריגה עליונה יותר, אינה זקוקה להכנה גדולה כל כך כדי לעורר בה אהבה להשי''ת, ואילו מדריגה נמוכה יותר בנפש, זקוקה להכנה רבה יותר. על כל פנים - לאחרי הכנה מתאימה יכול הוא תמיד לעורר בתוכו, בשעת תפילתו, אהבה להשי''ת. הרי, שהאהבה היא תמידית גם אצלו, שכן היא נמצאת בו תמיד, אם בצורה מעשית-פעילה, או באופן פוטנציאלי, שתמיד יש לו היכולת להביא אהבה זו לביטוי גלוי (וכאמור לעיל - ''להתפלל כל היום כולו'', "בינוני" יכול, שתהיה לו לפחות ב כוח, האהבה והמדריגה של תפלה, במשך כל היום). ובלשונו הקדוש של כ"ק רבינו בהערה: "בפועל או בכח באופן שיכול להביאה בפועל תמיד (וכנ"ל להתפלל כל היום כולו)". ברם, עדיין טעון הדבר הסבר: כיצד יתכן שלגבי מדריגת ה"צדיקים" אינה נחשבת עבודה זו ל"אמת", ואילו לגבי "בינונים" אכן נחשבת אותה עבודה ל"אמת"? לכאורה: אם זו "אמת" - עליה להיות כך בכל המדריגות! - הדברים יוסברו להלן ב"תניא", שמדת ה"אמת" קיימת בכל מדריגה, היא מבטאת את מהותה העצמית של כל מדריגה, וממילא ה"אמת" היא בהתאם לאותה מדריגה. כך הדבר בכל המדריגות של העולמות למעלה, מהעליונה ביותר עד לתחתונה ביותר. ומאחר שאין למדריגות התחתונות יותר כל ערך, וכאילו אינן קיימות, לגבי המדריגות העליונות - כיצד, איפוא, יכולות אותן מדריגות תחתונות להיקרא "אמת" בהשוואה למדריגות העליונות? - אך ההסבר הוא: כל מדריגה יש לה נקודת האמת שלה, לפי הערך שלה. כי, הנה מדת אמת היא מדתו של יעקב, -

כמו שכתוב: ''תתן אמת ליעקב'', הנקרא: בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה -

כלומר ברוחניות: מרום המעלות ומדרגות, עד סוף כל דרגין, -

עד סוף כל המדריגות, ובכל מעלה ומדרגה מבריח תוך נקודה האמצעית, -

של אותה מדריגה, שהיא נקודת ובחינת מדת אמת שלה. -

והוכחה שכל מדריגה יש לה, מדת האמת שלה: ומדת אמת היא נחלה בלי מצרים, ואין לה שיעור למעלה עד רום המעלות, וכל מעלות ומדרגות שלמטה הם כאין לגבי מעלות ומדרגות שלמעלה מהן -

ולמרות זאת, שהמדריגות שלמטה הן כאין לגבי המדריגות שלמעלה - קיימת גם בהן מדת האמת, מאחר שהיא חודרת דרך כל המדריגות - הרי שכל מדריגה ומדת האמת שלה. רבנו הזקן מביא להלן מקור למה שנאמר כאן, שהמדריגה התחתונה היא ''כאין'' לגבי המדריגה העליונה: [כידוע ליודעי ח"ן, -

תורת הקבלה, שבחינת ראש ומוחין של מדרגות תחתונות הן למטה מבחינת עקביים ורגלי מדרגות עליונות מהן, וכמאמר רבותינו ז"ל: "רגלי החיות כנגד כולן"]: -

הרי, שמדת האמת, נמדדת בכל מדריגה, בהתאם למצבה ומקומה בסולם הדרגות. מובן, אם כך, שעבודת ה"בינונים" היא עבודה אמיתית, בהתאם למדריגה שלהם, אף שלגבי מדריגת ה"צדיקים" אין היא נקראת עבודת אמת. בהקשר למה שלמדנו בפרק זה, אודות המלחמה של היצר-הטוב והיצר-הרע ב"בינוני", ראוי להוסיף, מה שאמר כ"ק רבינו (בהתוועדות אחרון של פסח בשנת תשכ"א): שתי דיעות בדברי הנביא בקשר לימות המשיח "וגר זאב עם כבש": דיעה אחת (הרמב"ם וכו') סוברת שהדברים הם רק משל על עמי העולם, ולהבדיל בני ישראל. דיעה שניה (הראב"ד, הרמב"ן וכו') סוברת שהדברים הם כפשוטם, שהשלום ישרור בין החיות, כי הטבע שלהן - ישתנה לגמרי. תורת החסידות סוברת כדיעה השניה, והרבי הסביר את הדברים כך: כשם שישרור אז השלום בין אלה שהם עיקרה ותכליתה של הבריאה - האדם, ובמיוחד בין אלה שנקראים "אדם אתם - אתם קרויים אדם", בני ישראל הנקראים "אדם". הרי על-ידי השלום שישרור בבני ישראל בין הנפש האלקית לבין הנפש הבהמית, מאחר שיקויים אז "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" - ישפיע הדבר גם על שאר חלקי הבריאה, שגם בהם ישרור השלום. עד שגם החיות תחיינה בשלום אחת עם השניה.