פרק ו

פרק ו. בפרקים הקודמים הסביר רבנו הזקן, שהנפש האלקית שבכל אחד מישראל, מורכבת מעשרה כוחות, המתחלקים לשני חלקים כללים: "שכל", ו''מדות''. שלשת כוחות ה''שכל'' מהווים מקור ל''מדות'' (לרגש): על-ידי התבוננותו והתעמקותו של האדם, בגדלותו של הקב''ה - נוצרת בו ''מדה'' רגשית, יראה מהקב''ה או אהבה אליו.

כן הסביר רבנו הזקן, שלכל נפש אלקית - שלשה ''לבושים'': מחשבה, דיבור ומעשה, של תורה ומצוות, בהם מתלבשת הנפש האלקית. ''לבושים'' אלה הם למעלה בדרגתם מן הנפש עצמה, מאחר שהתורה והקב''ה הם דבר אחד ממש, וכשיהודי לומד תורה ומקיים מצוות - הוא מתקשר עם הקב''ה. במיוחד כשהוא לומד ומבין תורה, שהמעלה שבכך, היא כפולה: האור האלקי מקיף את הנפש, והנפש מקיפה את האור האלקי של תורה.

בפרק הששי, אותו נתחיל ללמוד, יסביר רבנו הזקן, שגם לנפש הבהמית - שהיא הצד המנוגד של הנפש האלקית (כמבואר בפרק א.) - עשרה כוחות ושלשה לבושים, ומאחר שהנפש הבהמית היא נפש של ''קליפה'', הרי שכוחותיה הן כוחות של טומאה, ולבושיה - גם כן לבושים טמאים. וכשהנפש מתלבשת בלבושים אלה - היא נעשית בעלת דרגה נחותה יותר מאשר היא עצמה.

ביחס למשמעות המושג ''קליפה'', הערנו בפרק ראשון, שלמרות שהכל נברא ומקבל חיותו מאלקות, הרי כדי שתהיה לאדם אפשרות של בחירה בין טוב לרע, וכדי שהאדם יהיה כפי שעליו להיות, על-ידי עבודה ויגיעה עצמית, ויהיה זכאי לשכרו - יצר הקב''ה כוחות של טומאה, המכסים ומסתירים על החיות האלקית שבכל דבר ונברא. כוחות מסתירים אלה, נקראים ''קליפה'': כשם שהקליפה מכסה ומסתירה על הפרי, כך מסתירים כוחות הטומאה, על חיות הקדושה שבפנימיות כל דבר.

קליפות אלה נחלקות לשתי מדריגות, אחת למטה מהשניה:

מדריגה אחת בקליפה נקראת - ''נוגה'', זוהי קליפה שיש בה גם טוב, ואותם הדברים ה''מושכים'' את חיותם דרך ה''הסתרה'' של אותה קליפה - אפשר לנצל אותם גם לטוב וגם לרע. כפי שזה ביחס לכל דבר גשמי שאפשר לקיים בו מצוה, ואז הוא נהפך לקדושה, ואפשר לעשות בו, חלילה, עבירה, ואז הוא יורד למדריגה נמוכה יותר.

המדריגה השניה שבקליפה היא טמאה לגמרי ואין בה טוב כלל, והדברים ש''מושכים'' את חיותם דרך קליפה זו, שאין בה, כאמור, טוב כלל, אי אפשר שיהפכו לקדושה, או אף לנצל אותם בענינים טובים. דברים שהם אסורים באכילה - אינם יכולים להיהפך לקדושה (אבל אפשר לנצל אותם לעניני קדושה) ודברים שאסורים בהנאה - אין אפשרות גם לנצל אותם לטוב.

והנה זה לעומת זה עשה אלהים. -

הנפש הבהמית וכוחותיה ולבושיה הם ההיפך, הצד המנוגד, לעומת הנפש האלקית וכוחותיה ולבושיה. כי, כמו שנפש האלהית כלולה מעשר ספירות קדושות, -

עשרה הכוחות, המכוונים לעשר הספירות, ומתלבשת בשלשה לבושים קדושים, -

מחשבה, דיבור ומעשה של תורה ומצוות, כך הנפש דסטרא אחרא -

הנפש של ה''סטרא אחרא'', הצד שכנגד (משמעות המושג ''סטרא אחרא'' יוסבר להלן) מקליפות נגה -

מהקליפות הנקראות ''נוגה'', שכפי שכבר הסברנו, יש בהן גם טוב, המלובשת בדם האדם, -

הנפש המלובשת, כמוזכר בפרק ראשון, בדם האדם להחיות את גופו, גם נפש זו כלולה -

ומורכבת, מעשר כתרין דמסאבותא, -

מעשרה "כתרים" של טומאה (מעשרה כוחות שבלשון הקבלה נקראים בשם ''כתרין'' - ''כתרים''). שהן: -

עשרה כוחות אלה: שבע מדות רעות -

כגון: מדת ה''חסד'' שבטומאה מתבטאת בתאווה, מדת ה''גבורה'' - בכעס, מדת ה''תפארת'' - בהתפארות, וכך הלאה, הבאות מארבע יסודות רעים הנזכרים לעיל, -

בפרק הראשון, שכשם שכל דבר מורכב מארבעה יסודות: אש, רוח, מים ועפר, כך מורכבת גם הנפש הבהמית מארבעה יסודות רוחניים, ובהיותה נפש של קליפה - יסודותיה רעים, ומהם באות כל המדות הרעות, ושכל המולידן, הנחלק לשלש, שהן: חכמה, בינה ודעת, מקור המדות; -

מדוע הן מקור למדות? כי, המדות הן לפי ערך השכל, -

כשה''שכל'' גדול יותר - ה''מדות'' מופנות לדברים נעלים יותר, ובאם ה''שכל'' קטן יותר - ה''מדות'' הן לדברים נמוכים יותר. כי הקטן -

הילד הקטן, חושק ואוהב דברים קטנים פחותי הערך, לפי ששכלו קטן וקצר להשיג דברים יקרים יותר מהם, -

הרי, שמדת החסד, המתבטאת בתאווה ואהבה, מופנית בילד הקטן לדברים פעוטים ופחותי ערך, מכיון ששכלו קטן. וכן -

במדת הגבורה, מתכעס ומתקצף מדברים קטנים, וכן בהתפארות -

מדת התפארת, ושאר מדות. -

הרי, שהשכל פועל בהתגלותן של המדות ומודד אותן באיזו צורה תהיינה. משום כך נקראים שלשה כוחות השכל - ''מקור'' לשבע המדות. ועשר בחינות אלו הטמאות, כשאדם מחשב בהן -

כשאדם חושב מחשבות הנובעות מאחד מעשרת הכוחות האמורים, וכגון: כשהוא חושב איך להשיג דבר מסויים שהוא תאב לו, וכדומה, או מדבר -

דיבורים הבאים מאחד מעשרת הכוחות האמורים, או עושה -

בכוח המעשה שלו, פעולה המשמשת אחד מעשרה הכוחות האמורים, הרי מחשבתו שבמוחו, ודבורו שבפיו, וכח המעשה שבידיו, ושאר איבריו, נקראים לבושי מסאבו -

לבושים לא נקיים, לעשר בחינות אלו הטמאות, שמתלבשות בהן בשעת מעשה או דבור או מחשבה. -

אלו הם המחשבות, הדיבורים והמעשים שהם לבושי הנפש הבהמית? ביחס לנפש האלקית, יודעים אנו, שיש לה מחשבות, דיבורים ומעשים שהם לבושיה, והם, כמוסבר לעיל, המחשבה, הדיבור והמעשה בתורה ומצוות. בהתאם לכך, אפשר היה לומר, שגם ביחס לנפש שמן הקליפה, אלה הם מחשבות, דיבורים ומעשים של עבירות - בא רבנו הזקן ואומר שמדובר כאן לא רק על עבירות, אלא כל המחשבות שאדם חושב, וכל הדיבורים והמעשים, שהוא מדבר ועושה, ש אינם לשמו של הקב''ה ואינם באים כדי לעבדו - אף שאינם עניני איסור ועבירה - הרי הם עדיין לבושים של קליפה - ובלשונו של רבנו הזקן: והן הם כל המעשים אשר נעשים תחת השמש, -

כל זמן שאין הם נעשים לשם ענינים של תורה, או כדי לעבוד את השי''ת, אשר הכל הבל ורעות רוח, וכמו שכתוב בזהר בשלח שהן תבירו דרוחא כו', -

וכן כל הדבורים וכל המחשבות אשר לא לה' המה ולרצונו ולעבודתו, -

וממילא הם לשם הנפש הבהמית. שזהו פירוש לשון "סטרא אחרא", -

זו משמעות הביטוי ''סטרא אחרא'', פירוש: צד אחר, -

''סטרא'' בלשון ארמית - צד, ''אחרא'' - אחר, שאינו צד הקדושה. -

אם זה אינו צד הקדושה, הרי זה צד אחר ''סטרא אחרא'', הרי ש כל דבר שאינו קדושה - הוא ''סטרא אחרא''. ומהו צד הקדושה? - וצד הקדושה, אינו אלא השראה והמשכה מקדושתו של הקב"ה, ואין הקב"ה שורה אלא על דבר שבטל אצלו יתברך, בין בפועל ממש -

שגם בחיצוניות ניכר שהוא בטל, כמלאכים עליונים, -

כמו מלאכים שעומדים תמיד בהתבטלות אל הקב''ה בכל ישותם, ובין בכח -

שהביטול הוא רק בכוח, בפנימיותו הדבר בטל להקב''ה, ככל איש ישראל למטה, -

בעולם-זה, שבכחו להיות בטל ממש לגבי הקב"ה במסירת נפשו על קדושת השם. -

כמו שיסביר להלן ב''תניא'', שכל יהודי יש בכוחו למסור את נפשו על קידוש השם: כשרוצים להכריח יהודי לשמד חלילה, הרי גם ''קל שבקלים'' מוסר את נפשו על קדושת השם. הרי, שאיך שלא יהיה מצבו של יהודי מבחינה חיצונית, הנה בפנימיותו, בנשמתו, הוא תמיד מסור להקב''ה, אלא שזה מתגלה בזמן של ''מסירות נפש''. מכיון שכך - שורה בכל יהודי קדושתו של הקב''ה. ולכן אמרו רבותינו ז"ל שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה שרוי' כו', -

עליו. שכן, כשיהודי לומד תורה, ניכרת התבטלותו אל הקב''ה גם בחיצוניותו: הוא משקיע את שכלו, להבין רצונו וחכמתו של הקב''ה - והשכינה שורה אז עליו. וכל בי עשרה שכינתא שריא לעולם. -

אבל כל מה שאינו בטל אצלו יתברך, אלא הוא דבר נפרד בפני עצמו -

הוא נראה כאילו הוא דבר נפרד לעצמו, אינו מקבל חיות מקדושתו של הקב"ה -

אלא, מהיכן הוא מקבל את חיותו? הרי מן ההכרח שכל דבר יקבל את חיותו מן הקדושה, כמו שכתוב: "ואתה מחיה את כולם ", אלקות וקדושה מחיה את הכל - מסביר רבנו הזקן, שה"נפרד", זה שאין בו ביטול להקב"ה, אינו מקבל חיות מהפנימיות של הקדושה, כי אם מחיצוניותה בלבד, אחרי שהיא עוברת ויורדת דרך הסתרות רבות. זהו מה שהוא אומר: "אינו מקבל חיות", מבחינת פנימית הקדושה ומהותה ועצמותה בכבודה ובעצמה, אלא מבחינת אחוריים, -

כפי שיוסבר להלן, בפרק כ"ב, משמעותה של השפעה פנימית היא, לתת למישהו דבר מתוך רצון עצמי טוב, ואילו השפעה בבחינת אחוריים - היינו: כשנותנים דבר למישהו בגלל סיבה צדדית ולא מתוך רצון טוב. למשל: כשמישהו נותן דבר לשונאו, הריהו מפנה את פניו ממנו. פניו של אדם מסמלים את פנימיותו, וכשם שפנימיותו של האדם אינה מתבטאת במתנה שהוא נותן לשונאו, ומשום כך הוא מפנה ממנו גם את פניו הגשמיות בשעת מעשה - כך גם ביחס להשפעה אלקית: כשההשפעה מושפעת לצד הקדושה, הרי זו השפעה פנימית, שהקב"ה רוצה, כביכול, להשפיע לו. ואילו ההשפעה המושפעת ל"סטרא אחרא", לצד שלא מן הקדושה, הרי זו השפעה חיצונית בלבד, בלי רצון פנימי, והיא נקראת "בחינת אחוריים", שיורדים ממדרגה למדרגה -

ממדריגה עליונה לתחתונה, רבבות מדרגות בהשתלשלות העולמות, דרך עלה ועלול -

דרך סיבה (הגורם) ומסובב (התוצאה), וכפי שהוסבר כבר, כשהמדריגה העליונה היא סיבה וגורם למדריגה התחתונה הבאה ממנה. אך, בצורה זו, יש עדיין ערך ושייכות בין המדריגה התחתונה לעילתה, שהיא המדריגה העליונה, ואילו כאן ישנם נוסף על כך וצמצומים רבים, -

המדריגה הבאה אחרי הצמצום, יורדת כל כך, שאין לה ערך כלל למדריגה שלפני הצמצום, והחיות של קדושה האמורה ירדה כל כך, עד שנתמעט כל כך האור והחיות, מיעוט אחר מיעוט, עד שיכול להצטמצם ולהתלבש בבחינת גלות -

החיות שמן הקדושה, נמצאת בגלות באותו דבר שהיא מחיה. היינו: הדבר אינו בטל לחיות שלו כפי הנדרש, אלא הוא "מושל" על החיות; למשל: אדם הנמצא בגלות - יש על גביו מי שמושל עליו, והוא אינו יכול לגלות את כוחותיו ולפעול כרצונו. החיות שמן הקדושה היא בבחינת גלות תוך אותו דבר הנפרד, -

מן הקדושה ובו מתלבשת החיות להחיותו -

להחיות את הדבר הנפרד, ולקיימו מאין ליש, שלא יחזור להיות אין ואפס כבתחלה מקודם שנברא. -

ולכן, נקרא עולם הזה ומלואו, עולם הקליפות וסטרא אחרא. -

למרות שהקדושה היא היא המחיה גם את העולם-הזה, אלא מכיון שהעולם-הזה הגשמי מרגיש את עצמו כדבר לעצמו, כמציאות נפרדת, ולא נראה בו הביטול להקב''ה, לכן הוא נקרא עולם של קליפות וסטרא אחרא, ולכן כל מעשה עולם הזה קשים ורעים, והרשעים גוברים בו, כמו שכתוב בעץ חיים שער מ"ב סוף פרק ד. * -

ב''הגהה'' הבאה, עומד רבנו הזקן על כך, שהעולם הזה נקרא עולם של קליפות ו''סטרא אחרא'', למרות שהקב''ה נמצא הרי בכל מקום, גם בעולם- זה, וכמו שמוסבר ב''קבלה'' שזהו ה''אור אין סוף'' המתלבש בעשר הספירות של ארבעה העולמות: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, ועל-ידן מלא גם עולמנו, העולם-הזה, ב''אור אין סוף'' - אך, אין זה סותר לעובדה שהעולם-הזה נקרא עולם של קליפות ו''סטרא אחרא'': [עם היות בתוכו -

למרות שישנן בעולם-הזה, עשר ספירות דעשי' דקדושה, -

שכן, עולם העשיה כלול בו גם עולמנו אנו, העולם-הזה הגשמי, וגם עולם העשיה הרוחני, ועשר הספירות של עולם העשיה של קדושה נמצאות גם בעולמנו, וכמו שכתוב ב"עץ חיים" שער מ"ג, ובתוך עשר ספירות דעשי' אלו, הן עשר ספירות דיצירה, ובתוכן -

בעשר הספירות של יצירה, עשר ספירות דבריאה, ובתוכן -

בעשר הספירות של בריאה, עשר ספירות דאצילות, שבתוכן -

בעשר הספירות דאצילות, אור אין סוף ברוך הוא; ונמצא, אור אין סוף ברוך הוא מלא כל הארץ הלזו התחתונה, על ידי התלבשותו בעשר ספירות דארבע עולמות: אצילות, בריאה, יצירה, עשי', כמו שכתוב ב"עץ חיים" שער מ"ז פרק ב' ובספר גלגולים פרק כ':] -

ולמרות זאת, מבלי הבט ש"אור אין סוף" מלא גם בעולם- הזה, אין הוא בטל להקב"ה, ונראה כדבר נפרד, כ"מציאות" לעצמה, ולכן נקרא העולם-הזה עולם של קליפות ו"סטרא אחרא", שכן, קדושה מסמלת רק מה שבטל להקב"ה, כשחסר ביטול זה להקב"ה - זה נקרא "סטרא אחרא". עד כאן הוסבר שהמחשבות, דיבורים ומעשים שאין מטרתם - קדושה, נקראים "סטרא אחרא", והם לבושיה של הנפש הבהמית. ולפי זה יוצא שלבושים אלה של הנפש הבהמית, הם ב אותה מדריגה כמו הנפש הבהמית עצמה, היא - נפש של קליפה, וגם לבושיה הם מקליפה ו"סטרא אחרא". ברם, בהיותם ההיפך מלבושי הנפש האלקית, וכפי שכבר הוסבר, מדריגתם של לבושי הנפש האלקית, היא למעלה ממדריגת הנפש האלקית עצמה, והם גורמים עליה במדריגת נפש זו, צריכים הרי לומר כך גם ביחס ללבושי הנפש הבהמית, אלא בצד ההפכי, והיינו: לבושים אלה של הנפש הבהמית, הם במדריגה תחתונה יותר מאשר נפש זו עצמה, והם מורידים את נפש הבהמית למדריגה תחתונה יותר מאשר היא עצמה. ורבנו הזקן בא להסביר להלן, שבקליפה עצמה ישנן שתי מדריגות, אחת למטה מהשניה, ואשר בין לבושי הנפש הבהמית, ישנם לבושי מחשבה, דיבור ומעשה של עבירות - והם למטה בהרבה במדריגתם מאשר הנפש הבהמית עצמה, שכן, נפש זו היא מ"קליפת נוגה", שיש בה עדיין גם מהטוב, ואילו לבושי העבירות הם מאותן קליפות שאין בהן מהטוב כלל, ועל-ידי התלבשות הנפש בלבושים אלה - היא יורדת למדריגה תחתונה יותר מאשר היא עצמה: אלא שהקליפות הן נחלקות לשתי מדרגות, זו למטה מזו, המדרגה התחתונה היא שלש קליפות הטמאות ורעות לגמרי, ואין בהם טוב כלל, ונקראו במרכבת יחזקאל -

ב''מרכבה'' שחזה יחזקאל הנביא, בה נזכרים הדברים המכסים על אלקות, ביניהם, שלשה דברים המרמזים על שלש קליפות אלו, והן נקראות שם: רוח סערה וענן גדול וגו'. -

ו''אש מתלקחת''. שלש אלו הן שלש הקליפות הטמאות לגמרי ואין בהן מהטוב כלל. ומהן -

משלש קליפות אלו, נשפעות ונמשכות נפשות כל אומות העולם וקיום גופם, -

נוסף על החיות מהנפש המחיה את הגוף, יש לגוף גם קיום עצמי, ונפשות כל בעלי חיים הטמאים ואסורים באכילה וקיום גופם, וקיום וחיות כל מאכלות אסורות מהצומח, כמו ערלה -

פירות הצומחים על עצים שעדיין לא מלאו להם שלש שנים, וכלאי הכרם -

תבואה שנזרעה במעורב עם ענבים, וכו', -

כל מה שאסור באכילה, וכמו שכתוב ב"עץ חיים" שער מ"ט פרק ו', -

שכל הדברים האמורים מקבלים חיותם משלש קליפות אלו, וכך, קיום וחיות כל המעשה דבור ומחשבה של כל שס"ה לא תעשה -

שלש מאות ששים וחמש מצוות ה''לא-תעשה'' שהתורה אסרה לעשות, לדבר ולחשוב, וענפיהן, -

הדברים שאסרו החכמים בתור ''ענפים'' לאיסורים שמן התורה. הנה כל אלה מקבלים חיותם וקיומם משלש הקליפות הטמאות לגמרי כמו שכתוב שם -

ב''עץ חיים'', פרק ה: -