ואפילו לכתחלה כו'. כן משמע בהדיא במג"אא שלא אסר אלא להישראל עצמו משום פסיק רישיה, ובנכרי לא מחמרינן משום פסיק רישיה. ואף שכתב המג"א סוף סי' רנ"דב דחיישינן שמא יחתה היכא דקבעי להו להדחת כלים, ובכל דבר דאיכא למיחש לחיתוי אף על ידי נכרי אסור כמשמעות לשון כללו של רמ"א,ג יש לומר דבסוף סי' רנ"ד מיירי אחר שהוסק, אבל קודם שהוסק אין חוששים כל כך שמא יחתה אח"כ,ד שהרי נהגו להקל מהאי טעמא בעל גבי התנור וכמו שכתב המג"א סוף סי' זה.ה ואף שמלשונוו משמע שסומכין על זה שיש לומר דהמעזיבה מפסקת, מכל מקום גם כאן יש לומר דדמי לתוך הקכלי"ןז שכתב המג"א סוף סי' רנ"ט דמהני דבר המפסיק,ח אם כן קודם שהוסק שרי למנהג העולםט אף בלא דבר המפסיק.

ומיהו זה דוחק, דעל כרחך מדלא נתןי לתוך הקכלי"ן והקדירה דין סמיכהיא מכלל דמיירי בכהאי גוונא שהם בולטין על הגחלים,יב ואם כן כשנותן במים בקדרה הרי זה כשופת קדרה על גבי כירה ממש שאין דבר מפסיק בין גחלים לקדירה דמאי שנא קדרה זו משאר קדירות,יג בשלמא על גבי התנור ותוך הקכלי"ן אף אם גוף התבשיל נוגע בקרקעיתה יש לומר דאין דרך בישול בכך כמו שכתב המגיד משנהיד לענין תבשיל על גבי קדירה, שמשם למד המג"א להקל על גבי התנור עיין שם בסקל"א ול"ג ובסי' שי"ח ס"ק כ"ו ובמה שנתבאר לעיל,טו אבל במים שבקדרה זו דרך בישולם הוא כן כל השנה ולא דמי כלל לעל גבי תנור שנהגו להקל קודם שהוסק.טז ואפשר דהכי נמי אין להקל קודם שהוסק משום גזירת חיתוי אף בלא איסור בישול, כגון בערב שבת סמוך לחשכה.

ואפילו הכי שרי לומר לנכרי אף בשבת, שהרי ליתן על גבי תנור בית החורף שאסר רמ"איז לישראל אפילו קודם שהוסק משום שמא יחתה כמו שכתב המג"א סקמ"ג ואפילו הכי התיריח על ידי נכרי, אלא על כרחך צריך לומר דכשהנכרי מושיב הקדרה לא חיישינן שיחתה הישראל, אלא דכיון שאסרו לישראל להושיב מאיזה טעם שיהיה החמירו בהושבה זו לעשותה כמלאכה גמורה של המבשל ואסרוה גם ע"י נכרי כמבשל ממש, אבל בגוונא דאין לאסור משום מבשל ממש כגון על ידי נכרי קודם שהוסק גם משום חיתוי אין לאסור.

ואם תימצי לומר דאף כשהנכרי מושיבה חיישינן שמא יחתה, על כרחך צריך לומר לדעת רמ"א שאין סברא כלל לאסור בכהאי גוונא דבבישול גמור שרי. והא דהוצרך המג"א כאןיט לאסור לישראל משום פסיק רישיה ולא משום שמא יחתה,כ היינו למיסר אפילו בכי האי גוונא דלא בעי להו להדחה, אי נמי משום דמהאי טעמא אסור לדברי הכל, אבל בלאו הכי יש מקום לבעל דין לחלוק ולומר דמשום הדחה גרידא לא אתי לחתוייכא ולתרץ בסוף סי' רנ"ד כתירוץ הראשון,כב אי נמי משום שיש מקום לבעל דין לחלוק מחמת המנהג שנהגו להקל להעמיד על גבי התנור קודם שהוסק ואין חוששין שמא יחתה אח"כ, ומה"ט אפשר להקל בדיעבד כמ"ש בפנים בסוף סי' רנ"ד.כג אבל לאחר שהוסק משמע במג"א סוף סי' רנ"ט שאין להקל עיין שם.כד

הנה במג"א סקל"ב הזהיר ליתן הקטניות לבסוף לרוטב ולא לערות על הקטניות שהוציאו בכףכה והם בכלי שני, עיין שם דעל כרחך מיירי שהקטניות נגובים קצת בענין שאי אפשר לשופכן אלא להוציאן בכף, דאם לא כןכו יערה הקטניות על הרוטב. ולכן לא העתקתי זה משום דלפי מ"ש רש"לכז וש"ך ביורה דעה סי' צ"[ד]כח דבדבר גוש לא שייך כלי שניכט אם כן יש לעשות איפכא, לערות הרוטב על הקטניות שלא יחממו הקטניות את הרוטב שבכלי שני, וכן המנהג פשוט.ל

וסעיף ד' שבשולחן ערוך לא העתקתי משום דלא קיימא לן הכי כמו שכתב המג"אלא עיין שם: