למה זה מעניין אותנו בכלל?

דרשן מפורסם יצא עם נהג מונית להרצאה. הנהג נסע בפראות, הם נתקעו בגדר הפרדה ונהרגו במקום. השניים התייצבו יחד לפני בית דין של מעלה. הרב היה בטוח שהוא הולך ישר לעולם שכולו טוב, אך להפתעתו הוא נשלח דווקא אל הגיהינום הבוער, ואילו הנהג המופרע נשלח לגן עדן.

"איפה עולם הצדק?", התרגז הרב. "איך זה שאני שהקדשתי את כל חיי לעורר את לב ישראל לאבינו שבשמים הולך לגיהינום, ואילו הכלומניק הזה נשפט לגן עדן?".

"פשוט מאד", השיבו המלאכים. "כשאתה דרשת ודרשת ולא סיימת לדבר – המתפללים צנחו ונרדמו על הכיסאות. אבל כשהמופרע הזה היה נוהג, הנוסעים היו מוציאים ספרי תהילים ומתפללים מעומק הלב לאלוקים להגיע הביתה בשלום"...

החלק האחרון של פרשת וישב מעלה תמיהה גדולה: לאורך פרק שלם בתורה, התורה מתארת יום בחיי יוסף בכלא. הוא אסור בעקבות האשמה מכוערת, והנה מכניסים אליו לתא שני חברים חדשים, שני שרים בממשלתו של פרעה. יוסף קם בבוקר ורואה את שכניו מדוכאים וחרדים. הוא מגלה אמפתיה ושואל "מדוע פניכם רעים היום?", והם מספרים שהיה להם לילה רע, הם חלמו חלומות מטרידים. יוסף היה אמור להגיב "נו שוין" ולחזור לענייניו, אך הוא מבקש לשמוע את החלומות. והפסוקים מתארים בפרוטרוט את החלומות ואת הפתרונות שהעניק להם יוסף.

בואו נבחין בפער הזועק לשמיים מול סיפורים חשובים הרבה יותר: פרשת בריאת העולם, הפרשה עליה מבוססת האמונה בבורא, מונה שלושים ואחד פסוקים; פרשת מתן תורה ועשרת הדברות, עיקרי כל התורה והמצוות, מונה בסך הכול ארבעה עשר פסוקים. ואילו סיפורי החלומות של שר המשקים ושר האופים מתפרסים על פני עשרים ושלושה פסוקים!

וכל אחד אמור לתמוה: למה זה מעניין מישהו? למה חשוב לי לשמוע תיאור חלומות של שני אסירים? מה היה חסר אם התורה הייתה מזכירה בשני משפטים שיוסף פתר את החלום לשר המשקים, ואחרי שנתיים השר נזכר בו וסיפר עליו לפרעה?

אין כאן רק שאלה של שיקול ספרותי, אלא הרבה יותר מכך. אנחנו מאמינים שכל אות בתורה באה ללמד משהו, ערכי או הלכתי. זה היסוד שמוביל לכל התפתחות פרטי המצוות לאורך הדורות, שכולם מבוססים על משמעויות על גבי משמעויות, שנמצאות בין המילים. והנה כאן, פרשה שלמה של מאות מילים, שלכאורה לא מלמדות שום מסר!

"בוקר טוב" אחד

הרבי מליובאוויטש נותן לדברים הסבר מיוחד ומעורר נפש.

הפרק הזה מלמד כי יוסף לא איבד את חוש האחריות. גם במצב הלא-פשוט שאליו הוא נקלע, הוא הבין שהחיים גדולים ממנו. הוא לא שקע ברחמים עצמיים, לא דעך ולא נבל, ואדרבה, התעלה מעל כאבו האישי ושם לב למצוקה סביבו.

ניכנס לרגע לנעליו של יוסף. באותו זמן שעליו אנחנו מספרים, אין אדם אומלל ממנו. הוא אסיר בודד, אימא שלו נפטרה, אבא שלו ישב עליו 'שבעה', אחים שלו חזרו הביתה עם כתונת טבולה בדם ומחקו אותו מהעולם. ואם כל זה לא מספיק, בעלת הבית העלילה עליו עלילת דם שפלה והוא הושלך בבושות נוראות לבור הכלא. אפשר רק לדמיין את כותרות העיתונים במצרים באותם ימים. אדם כזה אמור להיות נואש, מוצף בתחושת קרבנוּת ולשנוא את העולם.

ואז קורה דבר גרוע עוד יותר: אל תוך התא שלו, אל ארבע האמות האחרונות שנותרו לו בעולם, משליכים שני שרים מהקבינט של פרעה – אלו שמייצגים את הממשל, וגרוע מכך, עמיתים של פוטיפר, שהיה אף הוא שר על שולחן פרעה. יוסף היה אמור לתעב אותם, לראות בהם חלק מה'חונטה', לזהות בהם את כל הרע שבעולם.

ומה שקרה הוא ההיפך הגמור. כשיוסף קם בבוקר וראה את שני שכניו במצב רוח קודר, הוא קם מרצפת התא, נתן חיוך, מכה על הכתף ושאל: "מדוע פניכם רעים היום?". יוסף ידע שלכל אחד יש אחריות לסביבה, שאם אלוקים שם אותי במקום הזה – כנראה שיש מישהו או משהו שזקוק לי.

לכן התורה מפרטת את הדיאלוג בין יוסף לשרים, כדי להראות שהוא לא 'מרח' ולא חיפף ולא הסתפק בלצאת ידי חובה. הוא העניק להם את כל תשומת הלב בעולם, כאילו הוא פסיכולוג פרטי שגובה אלפי שקלים לשעת הקשבה.

התורה מלמדת אותנו כאן מסר עצום: לעולם לא נדע את האפקט של מחווה אמפתית אחת, של "בוקר טוב" אחד. בשבילך זה בסך הכול להיות בנאדם, להוציא את הראש מהטלפון ולומר "בוקר טוב" למי שיושב מולך – ובשבילו, אולי זה יהיה הרגע שישנה את חייו. אולי הוא יחליט לתת הזדמנות נוספת לנישואים שלו, אולי להתפייס עם הילדים שלו, ובוודאי ללמוד ממך להיות יהודי טוב יותר.

הרגע הזה יהפוך את החיים שלך

אולם האמת היא שהסיפור הרבה יותר גדול.

בואו נעצור לרגע את העלילה ונשאל: מה היה רגע המהפך בחייו של יוסף? מה היה השלב בו נבלם המרוץ ההיסטורי והתהפך מהתרסקות לנסיקה? ובכן, זה בדיוק היה הרגע! הבוקר בו יוסף הביט החוצה, אל מי שסביבו, וגילה אמפתיה – זה היה היום שבו התהפך המזל שלו עצמו, ובהסתכלות רחבה יותר: שם נוצרה התשתית להציל מי יודע כמה אנשים מרעב. זה מה שמיצב אותו כפותר חלומות מקצועי, ובחלוף שנתיים, כשפרעה יחפש פותר חלומות, יקום שר המשקים ויספר על פותר החלומות העברי שהכיר בבור הכלא, ויוסף יוזמן לארמון פרעה, ימונה למשנה למלך מצרים, ויקבל את הכלים להציל את מצרים ואת כל האזור מגסיסה ברעב כבד.

וזה המסר המרגש באמת: כשאתה עוזר לאדם אחר, אתה הופך את החיים שלך עצמך לבעלי משמעות ומציל את העולם כולו. הקדוש ברוך הוא ברא עולם שבנוי כמו פקעת. כולנו כרוכים זה בזה, השלמות שלי תלויה בשלמות שלך. לא נועדנו לחיות ביחיד אלא בקבוצות, ולכן אני לא אגיע לאושר בלעדיך ואתה לא תגיע לאושר בלעדיי.

הרב משה בריסקי הוא שליח חב"ד בעיר אגורה הילס בלוס אנג'לס. הרב בריסקי הוא נואם מוכשר, ובשיעורי התורה שלו משתתפים יהודים רבים מכל הקהילות והמגזרים, גם כאלו שאינם משתייכים לבני קהילתו.

פעם מסר הרב בריסקי שיעור על האמונה בהשם בזמני קושי, והבחין כי בעיניו של אחד המשתתפים נוצצות דמעות. זה היה מפתיע לגלות שדווקא בו נגעו הדברים, משום שהאיש לא נמנה על באי בית חב"ד הקבועים, ולא סתם: הוא עבד כמנהל המקהלה בבית הכנסת הרפורמי בעיר.

אחרי השיעור ביקש האיש לשוחח עם הרב. הוא סיפר שכאשר הרב דיבר על ההשגחה הפרטית שמלווה את האדם בעתות סבל, הוא ידע היטב על מה מדובר – וכך הוא סיפר:

"לפני כמה שנים חוויתי טרגדיה נוראית. אשתי ושלוש הבנות שלי היו מעורבות בתאונת דרכים קשה, ושתיים מתוך הבנות נהרגו במקום. בעקבות האסון שקעתי בדיכאון עמוק ואיבדתי את הטעם בחיים. המצב הלך והחמיר, עד שגם חיי הנישואים שלי נהרסו. התגרשתי מאשתי ונותרתי לבד עם בת אחת.

בשלב מסוים חשתי שאני לא מסוגל לשאת את המצוקה, והחלטתי לשים קץ לחיי. רציתי להיפרד מהבת שלי עם חיוך, והתכוונתי לקחת אותה לסרט בקולנוע ואחר כך להיפרד ממנה לתמיד.

כשהגענו לקניון בו נמצא הקולנוע, שמעתי מרחוק מוזיקה. האוזן המוזיקלית שלי קלטה שמדובר במוזיקה יהודית, והתעוררה בנו סקרנות להתקרב. ראינו קבוצת צעירים רוקדת סביב חנוכייה, ועוד לפני שהספקתי להבין מה קורה, בחור צעיר משך אותי לתוך המעגל וחבש לי על הראש את המגבעת החב"דית שלו.

הבטתי בבת שלי וראיתי את האושר המתפשט על פניה. באותו רגע הבנתי שאני לא יכול לעשות לה את זה. החלטתי להמשיך לחיות, בשבילה.

הרב בריסקי נדהם לשמוע את הסיפור, ובירר באיזה קניון התרחש הסיפור. כשהאיש סיפר שזה היה במרכז המסחרי 'שער השמים' בסימי וואלי, הגיע תורו של הרב בריסקי לנגב דמעה – והוא התחיל לספר:

כמה ימים לפני חנוכה, החלטתי להגביר את הפעילות ולהציב חנוכייה ציבורית במקום בו עדיין לא עמדה חנוכייה. התקשרתי למודיעין הטלפוני וביקשתי את מספר הטלפון של הקניון בסימי וואלי. לא ידעתי אפילו איזה קניון אני מחפש, והמוקדנית בחרה לתת לי את המספר של 'שער השמים'.

הייתי בטוח שמדובר בקניון הומה אדם. הבאתי אתי קבוצת בחורים, מאות סופגניות, תזמורת וציוד הגברה. לאכזבתנו, מצאנו מקום שומם. התברר שהקניון עומד לפני פשיטת רגל ומצוי בהליכי סגירה, ולמעט אולם הקולנוע כל החנויות ריקות. הרגשנו מטופשים ומדוכדכים.

אבל אז ראינו אנשים עומדים בתור לאולם הקולנוע. החלטנו לקחת את החנוכייה ולהציב אותה שם. הפעלנו את המוזיקה והתחלנו לרקוד...

הביתה חזרתי באותו ערב בתחושת כישלון והחמצה. לא תיארתי לעצמי מה באמת עשינו שם.

לתת זה יותר לקחת

בהתאם ליסוד הזה, שאמפתיה שמגלים כלפי אחרים מעניקה משמעות לחיים של עצמך – מסבירים דרשנים דבר מעניין:

כשהתורה מדברת על חסד, על נתינה, היא קוראת לזה בשם ההפוך: "לקיחה". למשל, כשאברהם אבינו מעניק אוכל לאורחים שלו, הוא אומר: "יוקח נא מעט מים... ואקחה פת לחם וסעדו לבכם". כך בפרשת תרומה: "דבר אל בני ישראל וייקחו לי תרומה".

וזה כמובן תמוה: הרי אברהם לא "לוקח" לחם ומים, אלא "נותן" לחם ומים; בדיוק כמו שמי שתורם למשכן "נותן" תרומה ולא "לוקח" תרומה!

אלא מה? כאן רומזת התורה את סוד הנתינה. נתינה היא טעם החיים, ולכן יותר משאתה נותן – אתה לוקח לעצמך. אתה לוקח את הזכות לצאת מהאגו של עצמך ולהבחין בעולם סביבך, אתה לוקח את הזכות להחיות נשמות, ואתה לוקח את הזכות להכין את העולם לגאולה השלמה, שתלויה בצדקה ובחסד.

סר משה מונטפיורי היה דמות בולטת באנגליה שלפני כמאה וחמישים שנה, חבר קרוב של המלכה ויקטוריה, והיהודי הראשון שקיבל רישיון לסחור באופן רשמי בבורסה של לונדון. הוא היה פילנתרופ ענק ותרם סכומי כסף אדירים ליהודי ארץ ישראל ובכלל.

פעם שאל אותו מישהו: "כמה אתה שווה?". מונטפיורי חשב כמה רגעים ונקב בסכום מסוים. האיש נדהם, מונטפיורי אמור להיות הרבה יותר עשיר! הסביר לו מונטפיורי: "אתה לא שאלת אותי מה יש לי, אלא כמה אני שווה. אז חישבתי כמה כסף נתתי לצדקה השנה, וזה מה שאני שווה. כי זה מה שנותן את הערך האמתי לחיים"...