מה רוצה רבקה?

בתוך כל הסיפור המסובך של לקיחת הברכות בידי יעקב, אין ספק שהדמות הקשה ביותר להבנה היא זו של רבקה אימנו. רבקה יוזמת מהלך קשה ביותר לעיכול ופועלת מאחורי הגב של בעלה, יצחק אבינו. התורה לא מרככת את המסר ולא מעגלת פינות. הפסוק מטיח במפורש את המילים הנוראות: "בא אחיך במרמה ולקח ברכתך" – וכל אחד יודע שהאצבע מופנית לרבקה.

צריך לזכור שיצחק ורבקה היו נשואים באותם ימים כבר שמונים וארבע שנים! עם זוגיות יציבה כזו, סביר להניח ששררו ביניהם יחסי אמון מצוינים והם הבינו היטב אחד את השנייה. רבקה לא הייתה צריכה לעבוד קשה מדי כדי לשכנע את בעלה במה שחשוב לה. ובכל זאת ולמרות הכול, היא בוחרת לפעול דווקא בדרך חתרנית.

זה קורה ביום ההולדת המאה עשרים ושלושה של יצחק. הוא מתחיל לערוך את חשבון הנפש של החיים ומבקש לברך את עשיו לפני מותו. רבקה שומעת הכול מאחורי הדלת ונחרדת. היא לא מעלה בדעתה שהבן המושחת והפראי שלה יקבל את הברכות המיוחדות. היא קוראת ליעקב, בנה השני, מצווה אותו להתחזות לעשיו וכך לגנוב את הברכות מאביו העיוור, שלא יוכל להבחין בתרמית. יעקב נבהל ומנסה להתנגד, ואף חושש שהברכות יתהפכו על ראשו לקללות, אבל רבקה מתעקשת. היא כמעט מכריחה את יעקב ללבוש את בגדי אחיו ולהיכנס ליצחק לקבל את הברכות. "עליי קללתך בני", היא פוסקת.

וכאן אנחנו עומדים המומים: למה ככה? למה את לא ניגשת לבעלך ואומרת באופן ברור: "הברכות שייכות ליעקב ולא לעשיו"?

מה עוד, שהיו לרבקה כל הטיעונים הנכונים להצליח לשכנע את יצחק. לרבקה הייתה נבואה ברורה ומפורשת שהעתיד שייך ליעקב ולא לעשיו. עוד בטרם נולדו התאומים, היא הלכה "לדרוש את השם" ושמעה מהנביא ש"רב יעבוד צעיר" – היא ידעה מראש שהצעיר מבין השניים הוא זה שימשיך את מורשת המשפחה. היא הייתה צריכה רק להזכיר ליצחק את אותה נבואה. למה היא מתעקשת לעשות את זה ככה? למה היא כופה על יעקב את בגדי עשיו?

למה אלוקים משתף פעולה עם התוכנית?

למען האמת, השאלה הרבה יותר קשה. התמיהה היא לא רק על רבקה ויעקב, אלא על השותף השלישי שמרחף כל הזמן ברקע: הקדוש ברוך הוא בעצמו.

סיפור הברכות מתחיל במילים "ויהי כי זקן יצחק וַתִכְהֶיןָ עיניו מֵרְאוֹת". רש"י מתפלא על כך שהתורה מזכירה כאן את זקנותו של יצחק והעיוורון שלו, ומביא פירוש מדהים: הקדוש ברוך הוא עיוור את יצחק, כדי שהתוכנית של רבקה תוכל לצאת לפועל! אלוקים כיבה ליצחק את מאור העיניים, כדי שיעקב יוכל להטעות אותו ולהתחזות בפניו לעשיו.

והעניין הזה ממש מעורר תמיהה עצומה: האם זו הדרך להעביר את הברכות ליעקב? האם זה מצדיק צורת חיים נוראה כזו של חיים בחושך?! עיוורון הוא נכות קשה מאד, אחת המגבלות הקשות ביותר שיכולות להיות לאדם. עיוור לא רואה את המשפחה שלו, פוחד לצאת מהבית, לעבור כביש, לעשות קניות, ואפילו להזיז כיסא להתיישב עליו. האם לא עדיף היה שהקדוש ברוך הוא פשוט יגלה ליצחק את הפנים האמיתיות של עשיו, ויורה לו לברך במקומו את יעקב?!

הילדים שנראים כמו עשיו

רעיון חסידי מסביר את הדברים בצורה נפלאה:

כשרבקה מלבישה את יעקב בבגדי עשיו, היא לא מתכוונת לנתק את עשיו. להיפך, היא מתכננת מהלך גאוני שנועד להרחיב את המשפחה ואת השפעת הברכה. היא מבקשת ליצור קשר נצחי עם כל ילדיה באשר הם. לכן היא מלבישה את יעקב בבגדי עשיו, כדי שגם הילד שנראה כמו עשיו יישאר חלק מהמשפחה.

היא מתכוונת לעתיד של עם ישראל לדורותיו: אילו יעקב היה מקבל את הברכות בתור יעקב "איש תם יושב אוהלים", הברכה הייתה שייכת רק ליעקב שנראה כמו יעקב. רק ליהודים שנראים כמו שיהודים אמורים להיראות. אבל רבקה יודעת שהחיים אינם חד ממדיים. גם יעקב עלול לפעמים להיראות כמו עשיו, "איש יודע ציד, איש שדה" – אלו היהודים שפשטו את בגדי העיירה, זרקו אותם לים בדרך לעולם החדש ולבשו בגדים חדשים של העולם המודרני. ומה שרבקה מבקשת לעשות הוא לקבוע: כולם ילדים שלנו. הבגדים לא קובעים כלום, הנשמה קובעת.

כשיצחק מברך את יעקב כשהוא ככה, לבוש בבגדי עשיו, הוא נותן כוח לכל ילדיו באשר הם להתעלות מעל הבגדים שלהם. לזכור שבכל מקרה הם ילדים של הקדוש ברוך הוא, חלק נצחי מעם ישראל.

לפני עשרות שנים נכנס רב קהילה ממקסיקו אל הרבי מליובאוויטש. הוא ידע שהרבי מייקר במיוחד את הפעילות החינוכית עם בני הנוער, ולכן סיפר בגאווה על הפעילות עם הנוער בקהילה: מבצעי לימוד, פעילות אחר הצהריים ועוד.

"ומה אתם עושים", שאל הרבי, "עם נוער השוליים שמסתובב ברחוב ומידרדר?".

"אה, הילדים שלנו לא נמצאים שם", ענה הרב בצורה אינסטינקטיבית.

הרבי הביט בו במבט נוקב ואמר: "ואיזה ילד יהודי הוא לא ילד שלנו?"...

מה שהרבי אמר זה שלעולם אסור לשפוט אדם לפי המראה שלו. אסור להבדיל בעם ישראל בין אלו שנראים כמו ילדים שלנו לאלו שלא נראים כך. כולם הילדים שלנו. אם הזהות היהודית הייתה מבוססת על מעשים או על צורת לבוש – יכולנו לדחות מישהו; אבל הזהות היהודית מבוססת על נשמה, על גֶנִים, על אופי, על תודעה מולדת – וזה לא יכול להשתנות.

ריח של בוגדים

כעת נבין דרשה מעניינת מאד בסיפור הברכות.

כאשר יעקב לחדרו של יצחק לבוש בבגדיו של עשיו, יצחק יוצא מכליו מהריח שנודף מהבגדים. "וירח את ריח בגדיו, ויאמר: ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו השם". ועל כך נשאלת שאלה פשוטה: איזה ריח מיוחד נדבק פתאום בבגדיו של עשיו? עשיו לבש את הבגדים לא פעם, ולא נדף מהם שום ניחוח מיוחד. מה קרה באותו יום, שבישם את הבגדים בריח גן עדן?

ההסבר הוא כזה: כשיעקב לובש את בגדי עשיו, קורה משהו מיוחד בעם ישראל. נוצרת זהות יהודית נצחית ועמוקה, שלא משתנה בשום צורת לבוש והתנהגות. לכן, כשיעקב נכנס לחדר מתפשט פתאום ריח חדש: ריח של גן עדן.

מה מיוחד בריח הזה? כמו שאומר המדרש1: "אל תקרא [ריח] בגדיו אלא בוגדיו". הריח שהתפשט מבגדיו של עשיו היה ניחוח שנדף דווקא מאותם "בוגדים", מאנשים שפשטו את הבגד היהודי שלהם והתרחקו לגמרי עד שעשו את הנורא מכל ובגדו בעמם – אבל גם הם נותרו מחוברים. אפילו הם, ברגע האמת פרצה מתוכם הזהות הנצחית שלהם והם דבקו במורשת היהודית.

והמדרש נוקט בשתי דוגמאות לדמויות כאלה: "יוסף משיתא, ויקום איש צרורות". מי הם היו?

"יוסף משיתא" היה יהודי מתבולל, שחי בזמן חורבן בית המקדש השני. הרומאים השתלטו על ירושלים והגיעו עד שערי בית המקדש, אבל חששו לפרוץ פנימה אל ההיכל המקודש. הם חיפשו יהודי שייכנס ראשון ויחלל את המקום. הם מצאו את יוסף, והרשו לו לקחת לעצמו כפרס כל מה שהוא ירצה מתוך האוצרות היקרים במקדש. יוסף נכנס אל הקודש ולקח את מנורת הזהב המרהיבה. הרומאים ההמומים לא ראו מימיהם מנורה יפה כזו, לקחו אותה ממנו והורו לו להיכנס שוב ולקחת לעצמו משהו אחר. אבל פתאום קרה משהו ליוסף. הוא סירב להיכנס, ואמר: "די לי שהכעסתי בוראי פעם אחת, ולא אכעיס אותו שוב". הם ניסו לפתות אותו בכל דבר, ייסרו אותו בעינויים קשים – אבל יוסף 'הבוגד' נותר עקשן ולא בגד שוב.

"יקום איש צרורות" היה מתייוון שחי כמאתיים שנה לפני כן, כשהיוונים פלשו לירושלים. הרשעים צלבו את יוסי בן יועזר, ראש הסנהדרין, דודו של יקום. יקום הסתכל מהצד ולעג בסרקזם לגורלו המר של דודו. ברגעיו האחרונים הביט בו דודו של יקום ואמר לו: "יקום, אם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה!" – אם מי שעובר על רצון השם זוכה לתגמול, כמוך, תחשוב כמה גדול השכר למי שעומד בעקרונותיו ונאמן לאלוקים. נכנסו הדברים בליבו של יקום, הלך לביתו והעניש את עצמו במיתה על חטאיו. בדיוק אז עלתה נשמתו של יוסי בן יועזר לשמים, ואמר: "בשעה קלה הקדים אותי אחיינו בגן עדן"...

זה הריח שהתפשט מיעקב שנראה כמו עשיו, הריח של הזהות היהודית שבסופו של דבר מנצחת.

הרב מנדי אטל הוא שליח חב"ד במרבייה, עיירה קטנה על גבול ספרד ומרוקו שמתגוררים בה מעט מאד יהודים.

ביום ראש השנה שב הרב אטל הביתה עייף מאד, אחרי שעות ארוכות של ניהול התפילה בבית הכנסת וסעודת חג ממושכת עם יהודי הקהילה. ואז הוא נזכר פתאום ביהודי אחד שלא הגיע היום לתפילה ולא שמע תקיעת שופר. בליבו התחולל מאבק: היהודי גר במרחק של שעתיים הליכה, מה שאומר שכדי להגיע אליו ולחזור הביתה הוא יצטרך ללכת ברגל ארבע שעות, והוא לגמרי מותש. אבל מצד שני, היהודי לא שמע תקיעת שופר – איך אפשר לתת לו לפספס את המצווה החשובה?

שליח כמו שליח, בסוף הוא קם, לקח את השופר ובחור צעיר שהתארח אצלו לתגבורת, ויצא לדרך.

אחרי שעתיים מתישות הם הגיעו לאותו יהודי, ונדהמו. מתברר שלא הרחק מביתו יש בית כנסת קטן, והוא החליט לשמוע שם את התקיעות. השניים התאכזבו קשות. כל המאמץ העצום הזה, לחינם.

חלפו כמה חודשים, ובאחד מלילות החורף הקרים צלצל הטלפון בביתו של הרב אטל. על הקו הייתה אישה שביקשה להיפגש אתו. מתברר שהיא דור שני ליהודים בספרד, היא לא יודעת הרבה על היהדות מלבד קצת רקע על החגים, אבל כבר כמה חודשים שהיא לא מוצאת לעצמה מנוח. "בראש השנה היהודי ראיתי אותך צועד ברחוב עם בחור נוסף. הייתם לבושים כמו רבנים, וביד החזקת שופר קטן. המראה הזה החזיר אותי שנים אחורה, לאבא ואימא שלי. הרגשתי שאני מוכרחה למצוא אותך. רק עכשיו הצלחתי להגיע אליך"...