איך הכול נמחל?

בשנת האבל על אביו, משה עשה מאמץ גדול לבקר שלוש פעמים ביום בבית הכנסת ולומר את כל הקדישים. חלפו שנתיים וגם אימו של משה נפטרה, אך הפעם משה לא הופיע בבית הכנסת לומר קדיש על אמו.

"איפה המסירות שלך לאימא?", התפלא הרב, ומשה ענה: "תראה, במשך אחד עשר חודשים עשיתי מאמץ גדול להכניס את אבא שלי לגן עדן. אם אעשה עכשיו את אותו הדבר ואשלח גם את אימא לאותו מקום – גן עדן כבר לא יהיה להם...".

חתונה מקנה יתרונות רבים כמו שותפות רגשית, ביטחון ויציבות. פרשת וישלח מלמדת אותנו יתרון גדול נוסף שכדאי לקחת גם אותו בחשבון: המדרש אומר שביום החתונה של עשיו, נמחלו לו כל עוונותיו. רגע הכניסה לחופה ביצע 'איפוס' לחשבון העוונות של עשיו הרשע ואתחל אותו מחדש.

המדרש לומד זאת משמה של הכלה: בסוף הפרשה התורה מספרת שעשיו התחתן עם בת הדוד שלו, "בשמת בת ישמעאל". אולם בסוף פרשת תולדות התורה סיפרה שלאשתו קראו בכלל "מחלת". אז איך קראו לה? מסביר המדרש: השם האמתי שלה היה "בשמת", והתורה עושה לה שינוי שם ל"מחלת", כדי לרמז על המחילה הגמורה לעשיו.

וכאן עולות שתי שאלות גדולות.

השאלה הראשונה היא פשוטה אך חזקה: מדוע התורה רומזת על המחילה לחתן דווקא בחתונה של עשיו? הרי היו לפניו עוד הרבה רשעים שהתחתנו – ישמעאל התחתן, אנשי דור המבול התחתנו ועוד רבים. מדוע התורה ממתינה עם בשורת המחילה על העוונות עד נישואי עשיו?

השאלה השנייה והעצומה היא: איך זה בכלל יכול להיות? איפה הצדק בכך שאדם יחטא כל כך הרבה שנים, ורגע אחד של כניסה לחופה ימחל את כל עוונותיו?!

הבה נזכור מה הספיק עשיו לעולל עד החופה: בהיותו נער צעיר בן חמש עשרה, הוא כבר הרג אדם. התורה מספרת איך יעקב עומד ליד הכיריים ומבשל נזיד עדשים, ופתאום נכנס הביתה עשיו כשהוא "עייף". הוא מבקש מיעקב לאכול מהנזיד, ויעקב דורש בתמורה לקנות ממנו את הבכורה. עשיו משיב במשפט נורא, 'עייף מהחיים': "הנה אנוכי הולך למות, ולמה זה לי בכורה?". מה פתאום ילד בן חמש עשרה כל כך עייף, ולמה הוא מגלה נטיות אובדניות? כי באותו יום הוא פגש מקרוב את המוות. עשיו הרג את המלך נמרוד בעת הציד, ואחרי שלוקחים חיים של אדם חשים דיכאון וריקנות מיצר החיים. אז איך יכולים עוונות של רוצח להימחל ברגע אחד של כניסה לחופה?!

המדרש1 מסביר שבעת החתונה עשיו "נתן דעתו להתגייר". הרגע המרגש עורר בעשיו תחושת חרטה על כל מה שעולל, והקדוש ברוך הוא קיבל את התשובה שלו. אבל השאלה עדיין נשאלת: מי מאמין לעשיו? אנחנו מכירים היטב את התמונה של פושעים מסוכנים שמופיעים להארכת מאסר בבית המשפט עם כיפה על הראש. זה לא מרשים כאן, ולא היה אמור להרשים אז, אצל עשיו. כיצד אלוקים קיבל את התשובה שלו?

מי אני באמת

הגאון רבי חיים ברלין (בנו של הנציב מוולוז'ין), כיהן כרבה הראשי של מוסקבה ובסוף ימיו עלה לארץ והתמנה לרבה של ירושלים. בשבת חול המועד פסח בכל שנה, כשבעל הקורא היה מוציא את מגילת שיר השירים וקורא בה, היה הרב ברלין מנגב את דמעותיו מעיניו.

פעם שרתה עליו רוח של גילוי לב, והוא הסביר את פשר הרגשנות שמעוררת בו המגילה:

פעם הוזמנתי לחקירה במשרד ממשלתי במוסקבה, ופקיד בכיר החל לתשאל אותי על פעילות הדת שלי. התמלאתי פחד ולא הגבתי. הוא איים בקול שהוא ייאלץ לעצור אותי, אך אני המשכתי לשתוק. האיש קם ממקומו, עשה כמה סיבובים סביב השולחן, נצמד אליי ואמר בלחש שהוא רואה שאני איש סוד, ולכן הוא מבקש ממני לבוא אליו הביתה למחרת בבוקר, לערוך ברית מילה לתינוק. הסבתא הזקנה של התינוק קיבלה אותי לבדה, ואני ערכתי במהירות את הברית והסתלקתי משם.

אחרי כמה ימים זומנתי שוב לחקירה חוזרת, ואותו פקיד צעק עליי וגידף אותי. כשהיה רגע של שקט הוא פלט: "תודה על הטובה שעשית עבורי".

לא יכולתי להתאפק ושאלתי גם אני בדממה: "אתה הרי מתנהג כמו אדם אתאיסט. מדוע אתה מסכן את חייך ואת המשרה שלך על מצווה דתית?".

הוא השיב כך: "אני כבר אבוד, זאת העבודה שלי, זאת הקריירה שלי ואני משתדל לעשות אותה הכי טוב שאפשר. אבל הבן שלי רק מתחיל את החיים. יתכן שהוא ירצה בעתיד להיות יהודי כשר. אני פותח בפניו את הדלת, כדי שאם ירצה לחיות חיים אחרים הוא יוכל לעשות זאת".

אז הבנתי פתאום את משמעות הפסוק בשיר השירים: "הנך יפה רעייתי, הנך יפה עינייך יונים". מדוע שלמה המלך מדמה את עם ישראל דווקא לעיני יונה? כי היונה אף פעם לא מתרחקת מהשובך. גם כשהיא עפה לחפש אוכל, היא נשארת בקשר עין עם השובך כדי להשגיח על הגוזלים. ליהודי יש עיניים של יונה: הוא אף פעם לא מתנתק. תמיד-תמיד הוא שומר על קשר עין עם הזהות היהודית שלו"...

הרבי מליובאוויטש2 מוצא כאן אמירה חזקה על מהותו העמוקה של יהודי.

לכל אחד מאתנו יש רגעים טובים ורגעים רעים. רגעים בהם הוא מגלה את כל הטוב שבו, ורגעים הפוכים בהם הוא מציף את החלאה שבו ומתגלה כמו חיית טרף. השאלה היא: לְמה עלינו להאמין? מתי האדם משקף את האמת הפנימית שלו ומתי הוא נסחף?

הסיפור של עשיו מלמד שאלוקים מאמין לטוב שלנו ולא מאמין לרע שלנו. אלוקים מאמין לבקשת הסליחה ולא מאמין לרגעי הנפילה. כשעשיו עמד מתחת לחופה והזיל דמעה על הגורל העצוב של חייו – אלוקים האמין לו שהוא מעולם לא רצה לחטוא. זה לא שהוא חטא קודם בלב שלם ועכשיו הוא רוצה להתחיל תקופה חדשה. עשיו עמד מתחת לחופה ואמר: ריבונו של עולם, אילו יכולתי לתכנן את חיי מראש, הם היו נראים אחרת לגמרי. מעולם לא רציתי להיות במקומות שאליהם התגלגלתי.

והקדוש ברוך הוא מאמין לו, משום שתפיסת החיים היהודית היא ש"אין אדם חוטא, אלא אם כן נכנסת בו רוח שטות". החטא הוא טעות חיצונית שמשתלטת לנו על החיים. ולכן, כשבא יהודי ואומר מעומק הלב: מעולם לא רציתי להיות שם – הקדוש ברוך הוא מאמין לו.

זו לא הצגה. עשיו היה כנה לגמרי. הוא אמר את האמת. עובדה שמול כל הרע שעשה, היו באישיות שלו צדדים נאצלים שלא היו לאף אחד. חז"ל אמרו שלא היה בכל ההיסטוריה אדם שכיבד את אביו כמו עשיו. מדי ערב הוא היה נכנס לאביו עם "בגדי עשיו החמודות", אותם בגדים נעלים שהקדוש ברוך הוא תפר לאדם וחווה בגן עדן. מה שאומר שהאישיות שלו הייתה מורכבת יותר ממה שנראה במבט ראשון. לכן, כשהוא בא לבקש סליחה, הקדוש ברוך הוא האמין לו.

זו גם הסיבה לזה שהתורה רומזת את בשורת המחילה ביום החופה דווקא אצל עשיו – כי עשיו היה היהודי החוטא הראשון. לפניו היו יהודים צדיקים או גויים רשעים. עשיו הוא החוטא הראשון 'משלנו', הוא הפושע הראשון שנולד מאבא ואימא יהודיים. ולכן, בקשת המחילה שלו הייתה כזאת שאמרה "מעולם לא רציתי להתרחק", כל החטאים היו סוג של 'אי שפיות זמנית' מתוך ה"רוח שטות" שנפלה עליי ושיטתה בי.

תפיסת האדם של החסידות

הרעיון הזה מושרש עמוק מאד בתפיסת העולם של החסידות, שמציגה 'תפיסת אדם' מופלאה. עד התגלות החסידות, המבט הבסיסי על האדם עסק בעיקר בחלקים השפלים של האישיות שלו. ספרי מוסר מדברים בהרחבה על ההתמודדות עם הקנאה, התאווה, הכבוד והאגואיזם. וזה לגמרי נכון. כל התכונות השפלות האלו קיימות בנו, ועוד גרוע הרבה מכך. אך זאת רק חצי מהתמונה. תורת החסידות מדברת על החלק האחר, "והנפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש". תורת החסידות מאמינה שמהותו העמוקה יותר של האדם היא "הנפש השנית שבו", ולכן דברי החסידות לוחצים על אותם מיתרים בנפש שרוצים לתת, לתרום ולהתעלות.

וזאת המתנה העצומה שנתן הקדוש ברוך הוא לעולם בהתגלות תורת החסידות: האדם הוא השתקפות של מה שאחרים אומרים עליו. הוא נוטה להגשים את הציפיות של הסביבה ממנו. אם אשב בשיעור תורה ואשמע שאני קנאי, תאוותן וקמצן – כנראה שלא אאכזב... אך אם אשב בשיעור חסידות ואתרומם מעל כל השפלות שלי ואשמע שאפילו עשיו הרשע ייחל בסתר ליבו לקיים את כל המצוות – סביר להניח שאקבל תנופה עצומה בעבודת השם.

הצדיק רבי זושא מאניפולי אמר שהוא ראה מלאכים רבים למעלה ושם לב לתופעה משונה. בקבוצת המלאכים הלבנים – אלו שנבראו מהמצוות של יהודים – היו רבים כאלו שהיו שלמים, אולם בקבוצת המלאכים השחורים – אלו שנבראו מהעבירות – הוא לא ראה אף מלאך שלם ובריא. אצל אחד הלב שבור, אצל השני המחשבה מבולבלת, וכך הלאה.

מדוע? כי המלאך שנברא למעלה משקף את האדם שיצר אותו למטה. כשיהודי זוכה לקיים מצווה – הוא בדרך כלל מקיים אותה עם כל הלב, בהרמוניה פנימית גמורה. ולכן המלאך הוא בריא והרמוני. אך כשיהודי מכתים את חייו ונכשל בעבירה, חס ושלום – הוא לעולם חצוי בתוכו. ולכן גם המלאך שנברא הוא כזה.