איך אנשים חיים אחרי שהם אינם?

אלה חיים אלה?

יהודי מבוגר ניהל חנות נעליים ברחוב אלנבי בתל אביב. השנים חלפו, הוא הזדקן, והתעייף ויום אחד גילה לתדהמתו כי בחור נמרץ פתח חנות נעליים מתחרה בחנות הצמודה אליו מימין. לא חלפו כמה שבועות וסוחר אחר פתח חנות נוספת בחנות הצמודה אליו משמאל. כך הוא נותר תקוע בין שני מתחרים.

הוא יצא החוצה ותלה שלט בולט על פתח החנות שלו: "הכניסה לחנויות – מכאן"...

התפקיד הכי חשוב בהוצאה לאור הוא העורך הראשי. העורך קובע את שם הספר או את הכותרת הראשית שתצעק מעל דפי העיתון – ובכך מכריע במידה רבה את גורל המוצר. שתי השורות האדומות בכותרת העיתון יקבעו בתוך אלפית שנייה אם אדם שעובר ברחוב יעצור ויקנה את העיתון או ימשיך הלאה בדרכו. כך אומר כלל ראשון בשיווק: "אין הזדמנות שנייה לרושם ראשון".

להבדיל אלפי הבדלות, גם לפרשת השבוע יש כותרת. לכל פרשה יש שם שמסכם במילה או שתיים את המסר המרכזי של הפרשה. כך אפשר לעקוב אחרי מהלך העניינים ולהחזיק ראש עם התפתחות המאורעות.

וכאן עולה שאלה משמעותית שאמורה להטריד כל לומד תורה: אין כותרת רחוקה יותר מתוכן הפרשה מאשר השם של פרשת השבוע שלנו. הפרשה נקראת "חיי שרה", אך היא מתחילה ברגע שאחרי מותה של שרה. בעוד ששם הפרשה מבטא את החיוניות של שרה, הפרשה אינה אומרת מילה אחת על חייה, ואדרבה, מספרת על הטרגדיה שהובילה למותה הפתאומי ולכך שאברהם אבינו נותר לבדו עם יצחק.

מתרחקת מהזיכרון

התמיהה גדולה הרבה יותר: יהיה מי שיאמר כי יש כאן אפילו חלילה 'לעג לרש'. לא רק שפסוקי הפרשה אינם מספרים על חיי שרה, אלא עוד יותר מכך: בכל פסוק ופסוק בפרשה, שרה הולכת ומתרחקת מהזיכרון. עם כל אחד מסיפורי הפרשה, שרה הופכת להיות היסטוריה רחוקה.

הסיפור הפותח את הפרשה הוא קניית מערת המכפלה בכסף מלא כדי לקבור את שרה; הסיפור השני מספר לנו שהגיבורים מבינים שהחיים מוכרחים להמשיך, ולכן אליעזר הולך להביא את רבקה כאישה עבור יצחק. הסיפור מסתיים במילים המנחמות אך הקשות מאד: "ויביאה האוהלה שרה אמו" - ורש"י מפרש כי כאשר יצחק התחתן והביא אישה חדשה הביתה, הוא התנחם על פטירתה של אמו; הסיפור השלישי הוא הקשה ביותר: אברהם אבינו נושא אישה אחרת ונולדים לו ממנה שישה ילדים.

אם כן – שרה נפטרה, שרה נקברה באדמה, בנה היחיד התנחם אחריה, ואפילו בעלה המסור התחתן שוב וילד ילדים מאשתו החדשה. מה יכול לחבר את כל זה עם השם המפוצץ "חיי שרה"?

הוא או היא

מעשה בבני זוג שהיו חשוכי בנים. כל מאמציהם לזכות בילדים לא הועילו והם נאלצו להתרגל למסקנה העצובה כי לא יזכו לחבוק ילד משלהם.

הם הלכו לבעל שם טוב לבקש עצה ועידוד. הבעל שם טוב קרא לעגלון שלו והורה להם לצאת אתו לדרך.

הסוסים גמאו מרחקים ועצרו במרכזה של עיירה יהודית. הבעל שם טוב ניגש אל תלמוד התורה העירוני ושאל את הבנים לשמותיהם. הראשון נקרא "ברוך משה", גם השני נקרא "ברוך משה", וגם השלישי זכה לאותו שם. הרביעי היה "ברוך יהודה", החמישי "ברוך יוסף", השישי "משה" או "משה יהודה", ובקיצור, כל הבנים היו הכלאה של השמות "ברוך" ו"משה".

הבעל שם טוב המשיך אל בית הספר של הבנות ושאל את הילדות לשמותיהן. ושוב תופעה דומה. הראשונה נקראת "ברכה לאה", גם השנייה "ברכה לאה", וגם השלישית עם שם זהה. הרביעית הייתה "ברכה רבקה", החמישית "ברכה שמחה" וכן הלאה.

ובקיצור: כל הבנות "ברכה לאה" וכל הבנים "ברוך משה".

הבעל שם טוב ניגש אל בית הכנסת ושאל את האנשים המבוגרים לפשר התופעה. הם סיפרו כי לפני כמאה שנים חיו בעיר בני זוג עשירים אך פשוטים מאד. הבעל התאמץ מאד ללמוד תורה, אך לא הבין דבר ממה שלמד. בנוסף לכך, העיקה עליהם עוד צרה: הם לא זכו ללדת ילדים.

פעם שמע הבעל בשיעור תורה את דברי חז"ל: "כל המלמד את בן חברו תורה, כאילו יְלָדוֹ". הוא החליט ביחד עם אשתו כי הם יגשימו עבור אחרים את מה שלא זכו לעשות בעצמם. הם לקחו את כל הכסף שלהם ושכרו שלושים מלמדים עבור ילדי העיר. הם הקימו רשת בתי ספר בה למדו תורה כל ילדי העיר וגדלו להיות יהודים יראי שמים.

כיון שכך, סיפרו האנשים, החלטנו ביוזמתנו להנציח לתמיד את אותם בני זוג. כאשר נישאנו וילדנו ילדים, קראנו אותם בשמות של אותם שני אנשים מיוחדים במינם.

הבעל שם טוב הביט אל בני הזוג שנלוו אליו, והם הבינו את הרמז. אם הגורל שלהם הוא כזה שלא יזכו ללדת ילדים – עליהם להגשים עבור אחרים את מה שיקר להם ולא זכו לו בעצמם. כך יזכו לקיום דברי הנביא: "ונתתי להם בביתי ובחומותיי יד ושם – טוב מבנים ומבנות, שם עולם אשר לא ייכרת".

הרבי מליובאוויטש1 מסביר בצורה נפלאה את שם הפרשה "חיי שרה": רגע אחרי מותה הפתאומי של שרה, אברהם אבינו פועל להנציח אותה ולממש את תמצית חייה. הוא עושה אחרי מותה את מה שלא הספיק לעשות עבורה בחייה.

נסביר מה קורה כאן.

בין אברהם ושרה ניטש וויכוח עז. הם היו נשואים במשך יותר ממאה שנה, אך ראו אחרת את תכלית החיים.

התורה עצמה מספרת על כך: פעם שרה ראתה את ישמעאל "מצחק" עם יצחק, ודרשה בתוקף מאברהם לגרש אותו מהבית. אברהם התנגד לה באותה עוצמה בדיוק. הוויכוח לא פסק עד שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו נאלץ להתערב ולעשות 'שלום בית'.

הוויכוח ביניהם היה תהומי: אברהם היה אדם אוניברסלי, "אב המון גויים". אברהם היה אבא של ישמעאל והיה נשוי להגר שהייתה בתו של פרעה מלך מצרים. אברהם דיבר על האנושות בכלל. החלום של אברהם היה שלא יהיה אדם בעולם שלא ישמור את שבע המצוות של בני נוח. אברהם שאף לעורר את האנושות כולה לאמונה בקיומו של א-ל אחד ולהתרחקות מוחלטת מעבודת אלילים.

שרה, לעומת זאת, הייתה פרטיקולרית. היא הייתה אימא של יצחק. היא הייתה נשואה רק לאברהם אבינו. שרה חלמה על עם ישראל. לפני שאנו דואגים לעולם כולו, בוא נדבר על הילדים שלנו. שרה דיברה על ארץ ישראל, בעוד שאברהם דיבר על האיחוד האירופי ועל הליגה הערבית.

לאורך חייה של שרה, אברהם היה מסור כל כולו למשימה שלו, להפיץ את האמונה בקרב כל יושבי תבל. אך מרגע מותה של שרה, אברהם עוזב את כל התכניות שלו ועובר להנציח את שרה. הוא הולך לעשות עבורה את מה שלא הספיקה לעשות בעצמה.

אברהם מנציח את שרה

כעת נקרא שוב את פסוקי הפרשה:

הסיפור הראשון הוא שאברהם קונה את מערת המכפלה בארץ ישראל. זה הצעד הראשון כדי להקים את העם היהודי. עד עתה הרעיון היהודי היה רק אידיאה, רעיון תיאורטי בראש של אברהם ושרה. עכשיו היהדות הפכה להיות רשומה בטאבו, עם 'קושאן' בארץ ישראל. ליצחק אבינו יש חלקת קרקע ששייכת רק לו ולעם היהודי. יש לו 'צִיוּן', אליו הוא יכול להיכנס בלילה ולשפוך את לבו.

הצעד השני הוא לחתן את יצחק ולבנות את הדורות הבאים של העם היהודי. וכאן אברהם עושה דבר מדהים: הוא מחפש אישה כזו שתוכל למלא את מקומה של שרה. אילו הדברים היו תלויים בו, יצחק יכול היה להתחתן עם אחת מבנות המקום. הלא אברהם הוא "אב המון גויים". אך יצחק הוא הילד של שרה, ויש רק אישה אחת בעולם שיכולה למלא את מקומה של שרה. העבד הולך להביא את רבקה, והסיפור מסתיים בכך ש"ויביאה האוהלה שרה אמו" – ורוחה של שרה שבה לשכון באוהל המשפחתי.

ואז מגיע הצעד החשוב מכולם: אברהם מתקרב לסוף ימיו וכותב את הצוואה שלו. עריכת צוואה היא רגע האמת. כאן אי אפשר להתחמק. אברהם חייב להכריע מי הילד העיקרי שלו: יצחק או ישמעאל? יצחק או בני הפילגשים? שרה או הגר? שרה או קטורה? – והתורה מספרת: "וייתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, ולבני הפילגשים נתן מתנות וישלחם מעל יצחק בנו". הסיום המהמם של פרשת חיי שרה הוא בכך שאברהם אבינו מכריז בפעם הראשונה כי "אברהם הוא שרה ושרה היא אברהם".

החיים שאחרי החיים

כעת אין פלא בכך שהפרשה נקראת "חיי שרה". התורה רוצה ללמד שכאשר יש לאדם ילדים שממשיכים אותו – הוא לא באמת מת. הוא ממשיך לחיות בעוצמה דרך הפירות שצומחים מהעץ שהוא נטע.

והמסר הוא גם לגבי הנצחה בכלל: כאשר אדם הולך מהעולם, הוא משאיר אחריו חלל עצום. הצורך הטבעי של הילדים הוא למלא את החלל, ולכן הם מחפשים דרך להנציח אותו. הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא דרך מעשה שיזכיר אותו עצמו. יותר מלתרום בניינים או כיכרות רחוב, ראוי לחשוב מה היה יקר לאותו אדם ויזכיר אותו לנצח. הילדים צריכים לחשוב מה הייתה הנקודה הטובה של אבא או אימא. האם הם היו אנשים של חסד, של תפילה או של תורה. הנצחה אמתית היא כזאת שתעצים את מה שהיה יקר ליקירינו. כך, לא רק זכרם יהיה עמנו, אלא הם עצמם יהיו קיימים יותר.