באזל, בהיותה עיר ואם בישראל, זוכה לעיתים מאוד קרובות לביקור של גבאי צדקה, מה שמכונה 'משולחים'. זהו מושג שקיים מאז ומקדם, כחלק מהערבות ההדדית של עם ישראל – יהודים ממקום אחד יוצאים לקהילה בעיר או במדינה אחרת ומבקשים צדקה. דומני, שאחד הסימנים של קהילה חיה ותוססת זה קצב ה'משולחים' שבאים לבקר בה.

כמו בהרבה מקומות אחרים, גם בבאזל ב"ה יהודי העיר פותחים את ליבם, את ארנקם ואת בתיהם ומקבלים את ה'משולחים' בסבר פנים יפות.

גם משפחתי ואני זוכים לביקורים שכאלה לעיתים מאוד קרובות, וברוך השם משתדלים לתת מה שאפשר ובסבר פנים יפות. אני מודה, בדרך כלל זה מסתיים בהעברה של כסף מיד ליד ואיחול של 'תזכה למצוות'. ובכל זאת, פעם אחת מיוחדת זכורה לי והייתי רוצה לשתף אתכם בה.

הייתה זו שעת צהרים לפני כשנתיים, שמעתי נקישות בדלת ובפתח עמדו שני יהודים מארץ הקודש. באתי להציע להם את תרומתי הצנועה, אבל הם רק אמרו: ״האמת, שאנחנו די רעבים. נוכל לאכול משהו?״

הייתי לבד בבית ולא הייתה בדיוק ארוחה חמה מוכנה עבורם, אבל טונה וירקות יש וגם ביצים היו, ובזמן שהם שתו קפה הספקתי להכין עבורם ארוחה צנועה.

במהלך הארוחה הם סיפרו לי, להפתעתי, את הדברים הבאים: תראה, לא היינו באים להפריע לך באמצע היום. פשוט צעדנו ברחוב, ולפתע נגש אלינו ילד חמד ושאל: אתם רעבים? כי אם כן, אנחנו גרים לא רחוק. אבא שלי בבית והוא מאוד אוהב אורחים. כששאלנו לשמו, הוא ענה: נתן וישצקי. אז באנו אליך.

נתן היה אז בן שש. אני עוד זוכר את דמעות השמחה שזוגגו את עיני.

כשהרבי דיבר על מצוות 'ואהבת לרעך כמוך', הוא הדגיש את פירוש הבעל שם טוב, שאנו צריכים להתייחס אל מצוות אהבת ישראל כאל 'מלאכה', כמו שמתייחסים לעסק. אדם שמפעיל עסק, לא יושב בביתו ומחכה ללקוחות שיבואו אליו, אלא יוצא אל הרחוב ומחפש אותם בעצמו. כך גם מצוות ׳אהבת ישראל׳, עלינו לא רק לקיימה כשהיא מגיעה לפתחנו, אלא להתעסק איתה, לצאת ולחפש לקוחות, אולי כמו שנתן בן השש עשה.