המחוות הקטנות...

חודש תשרי הוא העונה האהובה עליי ביותר. זהו חודש גדוש במגוון חגים: החל מחגים מעוררי השראה המעוררים את הנשמה, וכלה בחגים משפחתיים עליזים ומלאי התלהבות.

במישור האישי, היום העשרים ושמונה בחודש תשרי מציין יום מאוד מיוחד ששינה את חיי – יום השנה לנישואיי.

אמנם תקופה בת שבע עשרה שנים עשויה שלא לעשות רושם של תקופה ארוכה במיוחד, במיוחד בהשוואה לתקופה בת כמעט ששת אלפי שנים של בריאת העולם, אולם עבורי היא מסמלת את הדלת שפתחה בפניי עולם וחיים חדשים לגמרי.

נדמה לי כאילו היה זה אך אתמול כשבעלי ואני, שהיינו צעירים, חשנו משיכה כה גדולה זה אל זו. אילו היה מישהו מתאר את יחסינו באותם שבועות ושנים ראשונות כשטחיים, הייתי נפגעת עד עמקי נשמתי.

אולי לאחרים יש יחסים שטחיים, אבל לא לנו.

אף שהיו בינינו חילוקי דעות, החיבור בינינו היה אמתי ועמוק. בזמנו, מעולם לא יכולתי לדמיין שהקשר המגנטי שמשך אותנו זה אל זו מסוגל לגדול ולהתחזק עוד יותר.

אבל הקשר הזה אכן גדל. וכמו גומי גמיש, הוא גם הפך לגמיש יותר ככל שהתהדק סביבנו, ועם הזמן הוא נתן יותר מרחב לאפיקי הביטוי האישיים שלנו.

ההבדלים וחילוקי הדעות שהיו בינינו, שלפעמים נדמה היה שאין לגשר עליהם, נראים לי היום כמעט קטנוניים. מה שהביא אותי בעבר לרתוח מכעס – טוב, ישנם דברים שעדיין מרגיזים אותי, אבל כיום הכעס כבר אינו חריף כשהיה ותערו אינו מושחז כל כך. לפעמים אני אפילו חשה שביב של הערכה לדרך שבה ההבדלים הללו העצימו את הקשר שלנו ותרמו לשיפורו.

אני מניחה שככל שהכרנו טוב יותר כך גם ויתרנו שנינו בהדרגה על המעצורים. מלים לא זהירות נפלטות לנו היום יותר בקלות. איננו חושבים כל כך הרבה בטרם נפעל. המחוות הקטנות והמתוקות שנהגנו לעשות איש כלפי רעותו מתרחשות כיום אולי לעתים רחוקות יותר.

אבל כל זה לא מסתיר את הכוונה שעדיין ברור שקיימת כאן בינינו. חוץ מזה, היום כל מאמץ קטן שהוא עושה כדי להסב לי עונג יקר לי פי כמה. כאשר הוא מניח את כרטיס הברכה המיוחד על השולחן, זה משמעותי עבורי אף יותר משהיה פעם.

בעודי מהרהרת ביום השנה לנישואיי הקרב ובא, הכתה בי לפתע המחשבה: האם יתכן שאותה דינמיקה משתקפת גם ביחסינו – כעם, העם היהודי – אתך, עם הא-ל? אמת, אחרי אלפי השנים שחלפו, אולי אנחנו פחות רגישים לרצונותיך ולמשאלותיך משהיינו בעבר. המעצורים שלנו השתחררו, והתנהגותנו אולי לא משקפת יותר את אותם ניואנסים של אכפתיות ואהבה כפי שהיה בדורות הקודמים. הדיבור שלנו והמעשים שלנו לא ניחנים עוד באותה מידת התחשבות כפי שאמורים היו להיות. אנחנו לא מכוונים לרצונותיך כפי שהיינו בתקופות טובות יותר של תולדות עמנו.

וגם אתה לא נותן מעצמך באותה מידה של חופשיות כפי שנהגת לעשות בימים עברו. אין שפע של נסים. הקשר האינטימי לא מורגש באותה מידה. המולדת שלה נישאנו לא חדורה באותה מידה של חום ושל קדושה.

אבל אולי, למרות מה שנראה כקרע וכמחסור בקשר שלנו אתך, החיבור שבינינו הוא בעצם חזק ונשגב אף יותר. כל אחד ממעשינו נחשב פי-כמה, וכאשר מגיע רגע האמת, אנו מוכנים להקריב את עצמנו למענך.

הייתי שקועה בהרהורים הללו בשבועות שלפני תשרי בעודי עסוקה בהכנות לחגים, הן במישור הרוחני והן במישור החומרי. היה כל כך הרבה מה לעשות. ארוחות לבשל, פשטידות לאפות, שמלות לקנות וכל ההמולה הרגילה של פעילות משק בית קדחתנית לקראת התכניות בתקופת החגים.

ואז, ביום חמישי בבוקר, בעיצומן של כל ההכנות הללו, בעלי אמר שנראה לו שהוא חטף איזה וירוס רציני בבטן. בבוקר למחרת, יום לפני ערב ראש השנה, עיגולים שחורים מתחת עיניו העייפות הראו לי שכאב הבטן שלו לא נרגע אלא הדיר שינה מעיניו במשך רוב הלילה. באמצע היום הכאב גבר מאוד וכעת הוא התמקד בצד שמאל של בטנו.

ביקור קצר ודחוף אצל הרופא אישר את חשדותינו. הוא הורה: "מהר מיד למרכז הרפואי כי כנראה תצטרך לעבור ניתוח תוספתן דחוף".

כשהגענו למרכז הרפואי – תוך שאנו מתעלמים מרמזורים בדרך, לתחינותיו של בעלי – יכולתי לראות שהוא ממש מתקפל מכאבים. פניו היו אפורים כשק וקמוטים מרוב דאגה.

בעדנו ממתינים בחדר המיון זמן שנראה כמו נצח, חשתי חסרת אונים לחלוטין כשראיתי אותו סובל מכאבים חזקים כל כך שעדיין לא ידענו בוודאות מה הגורם להם.

ברגע זה נשכחו כל ההכנות לחג. המתכונים שהיו מונחים על השיש להכנת קינוחים מהודרים, או המכנסיים שהיו זקוקים נואשות לתיקון – כל אלה נשכחו לחלוטין.

נשכחו גם כל אותם זמנים בעבר שבהם בעלי אמר משהו שבעיניי היה טיפשי או חסר אחריות. שכחתי את כל הפעמים שבהם הוא שכח לקחת את האשפה או השאיר את מעילו זרוק על הספה בסלון למרות שידע היטב כמה זה מפריע לי. גם לא חשבתי על הזמנים שבהם הוא שכח להביע תודה על משהו שעשיתי לו. אפילו שפופרת משחת השיניים שהוא שוכח לסגור באופן קבוע פרחה לחלוטין מתודעתי.

כל אלה לא היו חשובים. בכלל לא. לא עכשיו.

כאשר ישבתי לצד מיטתו בהמתנה לניתוח החירום להסרת התוספתן בשעה 3:00 לפנות בוקר בערב ראש השנה, 29 ימים בדיוק לפני יום השנה השבעה-עשר לנישואינו, מחשבותיי התמקדו אך ורק במה שאני יכולה לעשות כדי להקל על כאביו.

בעודי מחכה בחדר ההמתנה הסמוך לאחר שהוא הובל לחדר הניתוח, הייתי מסוגלת רק לאסוף כוחות כדי להתפלל ללא הרף כשאני מתחננת לאלוקים שלא יקרו שום סיבוכים ושהניתוח יצליח.

כאשר חשתי לחדר ההחלמה בשעה 4:00 לפנות בוקר, על כפות רגליים עייפות שלא נחו בעשרים ושתיים השעות שחלפו, וראיתי אותו שב מן הניתוח המוצלח, יכולתי רק לבקש שתהיה לו החלמה מהירה.

וכאשר, לאור התעקשותו, הרופא שחרר אותו למחרת אחר הצהרים, שעות ספורות בלבד לפני ראש השנה, כל שיכולתי לחשוב כאשר נסענו הביתה היה איך לגרום לו לחוש יותר בטוב ובנוח.

האם חילוקי הדעות בינינו נעלמו? האם למדתי לא להרגיש כל תרעומת כשהוא שוכח לזרוק את הזבל? לא, זה עדיין מפריע לי, וימשיך להפריע לי גם בעתיד. אבל מה שעלה לפני השטח במהלך שבע עשרה השנים האחרונות הוא היבט עמוק יותר של הקשר שלנו – עמוק יותר מכפי שהמחוות הללו יוכלו להביע אי פעם.

כמובן שהמחוות הקטנות הן נחמדות. וכמובן שאנחנו צריכים לעבוד על כך שימשיכו להתקיים ואפילו יתרבו. אבל הרבה יותר חשוב הוא שהקשר בינינו צמח והתפתח, ואנו מקווים שימשיך לצמוח. והקשר הזה שהחל להתגלות לנו עכשיו חשוב ומשמעותי הרבה יותר מכל מחווה שאנו עושים זה לזו.

כאשר עמדתי בבית הכנסת בראש השנה והקשבתי לקול השופר, אמנם החלטתי לעבוד על אותן "מחוות" שאני יודעת שכל כך חשובות ויקרות לך, הקב"ה. השנה, כך נשבעתי אעבוד על תפילותיי, על אמירת הברכות ביותר ריכוז ובהקדשת זמן נוסף ללימוד התורה. אעבוד גם על הסבלנות ועל הסובלנות לאנשים הסובבים אותי ואשתדל להיזהר יותר במילים היוצאות מפי.

אבל למרות שאמנם אעבוד על הדברים הללו, אני גם נוכחת לראות שהקשר האישי שלי אליך והקשר הקולקטיבי שלנו אליך כעם, הם עמוקים יותר מכל אחד מן הדברים הללו. הקשר שלנו אליך פירושו שכאשר הדברים מגיעים לנקודה מסוימת, אנו מוכנים לוותר על עצמנו למענך.

ובעודי עומדת בבית הכנסת בראש השנה, 28 ימים לפני יום השנה לנישואיי, ובעודי מחליטה את ההחלטות האלה בלבי, החלטתי עוד החלטה אחת קטנה.

השנה אקנה לו כרטיס ברכה ליום הנישואין – ובזמן!