למה אנחנו מודאגים מצרות של אחרים?

לראות את הטוב

אימא של החתן קנתה לבן שלה לקראת החתונה שתי עניבות, אחת אדומה ואחת כחולה.

החתן הצעיר רצה לשמח את אימא, ובשבת אחרי החתונה הופיע בביתה חנוט בעניבה האדומה. היא הסתכלה עליו ואמרה: "אהה, אז לא אהבת את הכחולה".

החתן ניסה לתקן, ובשבת הבאה הופיע עם העניבה הכחולה. אז אימא אמרה: "אז אני מבינה שבסוף לא אהבת את האדומה".

בשבת השלישית הוא כבר לא ידע מה לעשות. בסוף הוא החליט לענוב את שתי העניבות יחד. ומה אימא אמרה? "ידעתי שאשתך תשגע אותך"...

יש אנשים שפשוט לא מסוגלים לומר מילה טובה. מה שלא נעשה עבורם – נוציא, נכניס, נוריד ונעלה – לא יהיה מספיק טוב. אף פעם לא נזכה לשמוע את צמד המילים הנפלאות: "תודה רבה". להיפך, הם כבר ימצאו משהו להתלונן עליו. תקנו להם מערכת כורסאות לסלון בשלושים אלף שקל, אבל הם יקטרו על כך שהגוון של העור קצת יותר כהה מהתמונה בקטלוג...

ובדיוק כנגד התכונה המגונה הזו, שיכולה להרוס את החיים ולהפוך אותם לסבל מתמשך, פרשת כי תבוא מצווה אותנו במצוות הביכורים. חקלאי בארץ ישראל שזכה לראות פרי בעמלו ולגדל פירות משבעת המינים, היה כורך אותם בסרט אדום, מניח אותם בסל יפה ומעלה את היבול בשירים ובריקודים לירושלים. זה תרגול נפלא, להתרגל לראות את הטוב בחיים ולהשתחרר מהתכונה הפסולה של ראיית חצי הכוס הריקה. להעצים את הרגעים היפים של החיים ולהודות עליהם לקדוש ברוך הוא בכל פה.

למה לעכב את הכרת הטוב?

אלא שכאן עולה שאלה עצומה, שמטרידה את חשובי המפרשים כבר אלפי שנים. פרשת השבוע פותחת במילים: "והיה כי תבוא אל הארץ אשר השם אלוקיך נותן לך נחלה לרשתה, וִירִשְׁתָּהּ וישבת בה, ולקחת מראשית כל פרי האדמה". רש"י מצטט את המילים "וירשתה וישבת בה" ומביא הלכה מפתיעה1: "מגיד שלא התחייבו בביכורים עד שכבשו את הארץ וחלקוה".

התורה מדגישה כי מצוות הביכורים חלה לראשונה רק לאחר שסיימו לכבוש את כל חלקי הארץ וסיימו את חלוקת המגרשים והנחלות בין כל השבטים והמשפחות של עם ישראל. כמה זמן זה לקח? ארבע עשרה שנים. מהכניסה לארץ ועד שהתחילו לקיים את המצווה הנפלאה חלפו ארבע עשרה שנים.

ובכך יוצא דבר מוזר ביותר: בני השבטים שקיבלו ראשונים את חלקם בארץ, אכלו מפירות הארץ שנה אחרי שנה ולא אמרו תודה. הם לקטו פירות משבעת המינים, אכלו ונהנו, ולא עלו לירושלים לומר תודה לאלוקים.

והשאלה המתבקשת היא: למה התורה מעכבת את המצווה החשובה הזו של הכרת הטוב עד שכולם-כולם יקבלו את החלק שלהם בארץ? הרי הכרת הטוב היא חובה אישית, לא ציבורית. כל אחד מודה להשם על מה שהוא זכה לקבל. מדוע בני יהודה ואפרים, למשל, צריכים להמתין עד ששאר השבטים יסיימו לכבוש ולהתיישב בנגב או בגליל? למה לשמור את הכרת הטוב ארבע עשרה שנה2?!

זו גם הבעיה שלי

הרב גדליה משה גולדמן היה אדמו"ר חסידי בעיירה זְוִויעהל באוקראינה. הוא נרדף על ידי השלטונות הסובייטיים באשמת קיום פעילות דתית והוגלה למחנה עבודה בסיביר. החיים שם היו קשים ומפרכים, אבל הוא היה אדם חזק והצליח לשרוד.

באחת השבתות הוא מקבל זימון דחוף למשרד המחנה. יחד עמו זומן יהודי נוסף, מבוגר וחולה. המפקד קיבל אותם בפנים מאירות ואמר: "זה יום המזל שלכם. ההנהלה קיימה דיון נוסף בעניינכם והוחלט לשחרר אתכם לחופשי".

הוא הגיש לאדמו"ר את מסמכי השחרור והורה לו לחתום עליהם. הרב התלבט קשות. אסור לכתוב בשבת. אמנם זה מקרה של "פיקוח נפש" והזדמנות שאולי לא תחזור לצאת מהמחנה לחופשי, אבל מצד שני, הוא יתגבר ויצליח לשרוד גם אם ישאירו אותו במחנה. בסופו של דבר הוא החליט. הוא דחה את העט ואמר למפקד התמה שהוא לא יכול לחתום על המסמכים.

אחר כך פנה המפקד ליהודי המבוגר והגיש לו את הטפסים לחתימה. אותו יהודי, שנוכח בגדלות הנפש של הרב, סירב גם הוא לחתום.

ואז קרה דבר מפתיע. הרב ביקש את הטפסים של היהודי השני והתנדב לחתום עליהם עבורו. בשבילו, אמר הרב, זהו בוודאי פיקוח נפש. הוא חייב לצאת מכאן, וכמה שיותר מוקדם.

המפקד השתתק. הוא מעולם לא ראה אחווה כזו. "לכו שניכם הביתה", הוא אמר. "אני אחתום עבורכם".

הרבי מליובאוויטש מוצא3 כאן רעיון גדול, שאופייני כל כך לחשיבה של הרבי בעצמו.

אצל יהודים, אומר הרבי, יש תכונה משונה שקשה להסביר אותה במונחים טבעיים: אנחנו עם אחד. הדאגה שלך היא הדאגה שלי. עם ישראל לא מכיר את המילים "זאת הבעיה שלו, לא שלי". כל יהודי יודע מהי ערבות הדדית - הדאגות של אחד הם העצב של כולם, השמחות של האחר הן האושר של כולם.

גם אם הדברים נשמעים קצת מנותקים, כשמתסכלים על הקנאות והשנאות שמציפות אותנו, עד שלפעמים מקבלים תחושה נוראה של 'אדם לאדם זאב' – באים מדי פעם ימי מלחמה ודאגה, ופתאום מתגלה רוח הערבות ההדדית והסולידריות הנפלאה שאין כמוה בעולם.

וזו הסיבה שמצוות הביכורים התעכבה במשך ארבע עשרה שנים. משום שיהודי בירושלים לא יכול לשמוח עם ההצלחה הפרטית שלו, כל עוד רועמים התותחים בנגב. אם יש אדם אחד בארץ שעוד נלחם על ביתו, זאת מצוקה כללית של כל יושבי הארץ. במצב כזה עדיין אי אפשר לברך את השם בלב שלם על כל הטוב אשר גמלנו.

רוח של חסידות

מהיכן באמת מגיעה אחווה כזו? כיצד אפשר להסביר תופעה מיוחדת כזו, שמתרחשת דווקא בעולם כל כך אנוכי שבו כל אדם דואג רק לעצמו?

תורת החסידות מסבירה את הרעיון היטב. אנחנו מורכבים משתי שכבות: גוף ונשמה. הגוף הוא גשמי ואנוכי, אך הנשמה היא רוחנית ושיתופית. הנשמה מרגישה את הקשר לאלוקים שיצר אותנו, ולכן היא חשה חיבור טבעי לכל עם ישראל.

כך שאם אנו רוצים לטעום עוד חיים של רוח, להשתחרר מתחושת האגו המחריבה – יש דרך מעולה ובדוקה: להצטרף למעגל לומדי תורת החסידות.