לרוץ לעיר המקלט: כך ניכנס לאווירה של 'אלול'

ערי מקלט

פרשת שופטים חלה תמיד בשבוע הראשון של חודש אלול. מדי שנה הפרשה הזו מכניסה אותנו לחודש הרחמים, מה שאומר שטמון בה מסר עבורנו בשאלה איך נכנסים ל"אלול".

למען האמת, לא צריך להתאמץ ולחפש. הקשר בין הפרשה לחודש אלול הוא ישיר וגלוי. בכתבי האר"י הקדוש1 נאמר שהמילה "אלול" היא ראשי תיבות של המילים "אִנָה לידו ושמתי לך", שזהו פסוק מתוך פרשת ערי מקלט – שזה נושא מרכזי מאד בפרשת שופטים. אם כן, נתבונן בפרט אחד במצוות ערי מקלט ונצא עם הוראה משמעותית וגם פרקטית שמעניקה חיוניות חדשה בעבודה הרוחנית של חודש אלול.

למה רק בארץ?

בני אדם נוטים לזלזל בנזק שנעשה בשוגג. אדם זורק מילה לחבר בתור בדיחה, החבר נפגע, והפוגע מצטדק ואומר: "נו באמת, מה אתה עושה עניין? לא התכוונתי לפגוע". נהג יוצא מהחניה ומשפשף בלי משים את הרכב של השכן, והתגובה נוטה להקל ראש: "נו בסדר, זה לא היה בכוונה".

גם החוק האזרחי מקל יחסית בנזק שאירע בשגגה, ומתייחס אליו אחרת מנזק שנעשה בפראות או בכוונת זדון. אפילו במקרה חמור של הריגת אדם בשגגה, מה שנקרא "גרימת מוות ברשלנות", העונש קל יחסית ונע חודשים ספורים לשנים בודדות של מאסר.

אולם התורה דווקא מחמירה בעבירות בשגגה. אדם שחטא בשוגג בעבירות חמורות צריך להביא קרבן על חטאו. ובגרימת מוות בשגגה התורה מחמירה מאד: בעיקרון, הרוצח בשוגג צריך לשלם בחייו, כי הוא היה אמור להיזהר הרבה יותר ולמנוע את האסון. אך התורה בכל זאת פותחת לו דרך להינצל, באמצעות הגליה לעיר מקלט. כל עוד הוא שוהה בתחומי העיר, הוא מוגן מעונש. אך ברגע שהוא יוצא מתחומי העיר ומסתובב חופשי, דמו מותר. קרובי משפחת הנרצח רשאים להרוג אותו.

וכאן ישנו דין ייחודי ומעניין: ערי המקלט היו רק בתחומי ארץ ישראל2. גם אם ההרג והמשפט התקיימו בחוץ לארץ, ההורג היה צריך להימלט ארצה. גם אם הרג בניו זילנד או בהונולולו, כדי לשמור על חייו הוא היה חייב לנוע אלפי קילומטרים ולהגיע ארצה.

וזה כמובן תמוה: מה הקשר בין ערי המקלט לארץ ישראל? הן בסך הכול מרחב מוגן עבור הרוצח, אז למה לא לפזר אותן בכל מקום התיישבות יהודית גדולה3?

אווירה אחרת

הרבי מליובאוויטש4 מסביר בטעם מיוחד את הסיבה להגליית הרוצח בשגגה לעיר מקלט, בארץ ישראל דווקא.

הגליית ההורג לעיר מקלט לא נועדה להעניש אותו אלא להציל אותו מעצמו ולשקם אותו, לגרום לו לשבת לבדו, לערוך חשבון נפש מיוסר על הדם שנשפך, להבין לעומק את משמעות קדושת החיים ולמצוא את הכוחות להחזיר איכשהו את מה שאבד.

וכאן מלמדת אותנו התורה יסוד חשוב: תשובה לא עושים בבית. להתחיל מחדש אי אפשר באזור הנוחות שלך. זה הזמן לעזוב את הבית וללכת לארץ הקודש, למקום קדוש שקרוב יותר לקדוש ברוך הוא והאווירה בו רוחנית ומעצימה.

האדם הוא יצור חברתי, הוא מושפע מהאווירה סביבו, כמו שנאמר: "אוי לרשע ואוי לשכנו, טוב לצדיק וטוב לשכנו". כשאדם יושב בבית קפה בין אנשים משועממים, צפים בו חלקי האישיות השטחיים; כשהוא זוכה לעלות לכותל המערבי בירושלים, הוא מתגלה כאדם אחר. אנחנו לא תלויים רק בעצמנו, אלא באלו שמקיפים אותנו. לכן, אנחנו זקוקים לאווירה תומכת כדי למצוא את הטוב שבנו. וזו הסיבה שאחרי הריגה בשגגה רצים לעיר המקלט בארץ ישראל, כדי לנשום אוויר שמעורר את הלב לתשובה.

לחיות בירושלים

הרעיון הזה מסביר לנו סיפור חז"לי מעניין.

המשנה בפרקי אבות5 אומרת: "רבי נהוראי אומר: הֶוֵי גולה למקום תורה". הבעיה היא שאיננו מכירים תנא שקראו לו "נהוראי". לא היה חכם שאביו קרא לו בשם כזה בברית המילה. ובכן, מי היה אותו "רבי נהוראי"? ולמה דווקא הוא היה זה שאמר משפט קלסי כמו "הוי גולה למקום תורה"?

בספר "מדרש שמואל"6 מוסבר ש"רבי נהוראי" הוא כינוי חיבה לרבי אלעזר בן ערך, שהיה גדול תלמידי רבן יוחנן בן זכאי. די לזכור את מה שרבו אמר עליו: "אם יהיו כל חכמי ישראל בכף אחת ורבי אלעזר בן ערך בכף שניה, מכריע את כולם". ומדוע כינו אותו "נהוראי"? על שם שהיה "מנהיר [מאיר] עיני חכמים בהלכה". והאמירה "הוי גולה למקום תורה" היא תמצית סיפור חייו; זאת הייתה התובנה המטלטלת שהוא הגיע אליה בעקבות מה שעבר עליו.

אחרי פטירת רבו, היה בטוח רבי אלעזר כי הוא היורש הטבעי להנהיג את ישראל. הוא זכר היטב את עדות האופי שמסר עליו רבו הגדול, והוא סבר שאין מתאים ממנו. אולם חבריו לא מינו אותו. רבי אלעזר התייעץ עם אשתו והיא ענתה בפתגם עממי: "האוכל בא אל העכברים, או העכברים באים אל האוכל?". הרמז היה ברור: אתה צריך להתחנן בפני חבריך, או שהם צריכים אותך ושירדפו אחריך?

בעקבות ההפסד, רבי אלעזר עזב את הישיבה המכובדת ביבנה ועבר לעיר דיומסית, עיר חטאים וחיים טובים. החיים עשו את שלהם והוא שקע בהדרגה בהנאות חומריות. לא היה לו לאן למהר, והוא ישב ונהנה מהחיים.

כך חלפו שנתיים, עד שבוקר אחד זה היכה בו. הוא שם לב מה נהיה ממנו. הוא רץ נסער אל הישיבה ביבנה, נכנס אל היכל הישיבה והתכבד לעלות לתורה. הוא קרא בעצמו את הפסוקים מתוך ספר התורה, ובמקום לקרוא "החודש הזה לכם" הוא קרא: "הַחֵרֵשׁ היה ליבם"...

רבי אלעזר למד מסיפור חייו שבשביל חיים של תורה צריך לגלות למקום תורה. אי אפשר לחיות בדיומסית ולהרגיש בירושלים. אי אפשר לבלות כל היום ולהיות מחובר לרוחניות ולקדושה.

ללכת למקום קדוש

הבעל שם טוב וכמה מתלמידיו נקלעו סמוך מאד לכניסת השבת לעיירה קטנה ולא מוכרת. התפילות היו נחמדות והם מצאו מקום לאכול, אך להפתעתם, אחרי תפילת מנחה בצהרי השבת בית הכנסת התרוקן. איש לא נשאר בו לסעודה שלישית.

הבעל שם טוב התעניין ושאל איפה כולם, וסיפרו לו שהם מתכנסים בבית אחד החברים להתוועד יחד עד צאת השבת.

הבעל שם טוב פנה למקום וראה את החבורה הקטנה יושבת סביב שולחן ערוך וכולם שרים יחד ניגוני דבקות. אפשר היה לחוש את האהבה באוויר. הם היו קרובים ופתוחים אחד לשני, והאווירה הייתה מלאת כיסופים.

בצאת השבת ניגש הבעל שם טוב אל המארח וביקש לגלות את הסוד הקסום של ההתכנסות השבתית. היהודי הפשוט והתמים ענה כך: "שמעתי שביום השבת מאירה ביהודי נשמה יתרה ולקראת צאת השבת היא עוזבת אותו. מאבא שלי שמעתי שכאשר נשמה של יהודי עוזבת את העולם, צריך שיתאספו סביבו עשרה אנשים ל"יציאת נשמה", כדי שהנשמה תצא בין יהודים. אם כך, אמרתי לעצמי, גם כשהנשמה היתרה יוצאת מהעולם – צריך שזה יקרה בין יהודים...".

וזהו בדיוק המסר של חודש אלול. שמו של החודש מרמז על ראשי התיבות "אנה לידו ושמתי לך", כדי לומר לנו שבחודש הזה צריך ללכת לארץ ישראל. כלומר, לעזוב את הבית ולהיכנס למקום של תורה.

במילים פשוטות: בחודש הזה עלינו להיות יותר ביחד. מי שבא לבית הכנסת להתפלל שחרית, יבוא גם למנחה; מי שבא לשיעור אחד בשבוע, יבוא לשיעור נוסף. מי שרוצה התעוררות נפשית לא יכול להישאר בבית. חייבים למצוא זמני איכות להימצא באווירה של תורה, לשהות יותר בבית הכנסת ולספוג עוד אוויר קדוש. כדי ש'הנשמה היתרה' של חודש אלול תיכנס בנו העמוק ותיתן לנו כוחות לכל השנה, צריך להיות יותר 'בין יהודים'...