כמה פעמים ביום מתפללים?

פרופסור גוי כתב עבודה אקדמית על התפילה היהודית. הוא עצר יהודי ברחוב ושאל: "כמה תפילות אתה מתפלל ביום?", והאיש השיב: "שלוש". הוא שאל יהודי נוסף, והוא השיב: "ארבע". היהודי השלישי שהתראיין למחקר ענה לגוי המבולבל: "יהודים מתפללים חמש פעמים ביום".

הגוי ניגש לביתו של הרב כדי לברר את העניין היטב. "כולם צודקים", הסביר הרב. "היהודי הראשון שפגשת מתפלל כל יום, לכן הוא יודע שבכל יום מתפללים שלוש תפילות. השני הוא יהודי של שבת, לכן הוא יודע שמתפללים ארבע תפילות ביום. השלישי הוא יהודי של יום כיפור"...

המקור למצוות התפילה הוא בפרשת עקב. בפסוק נאמר "ולעָבדו בכל לבבכם", ועל כך אמרו חכמים: "איזו היא עבודה שבלב? זו תפילה".

מספר התפילות ביום הוא סוגיה חשובה. הרמב"ם מדגיש בתחילת הלכות תפילה כי המצווה להתפלל שלוש פעמים ביום היא רק תקנה מאוחרת מדרבנן, אך מהתורה מספיק להתפלל פעם אחת ביום: "ואין מניין התפילות מן התורה ולא נוסח התפילה הזאת מן התורה, ואין לתפילה זמן קבוע מן התורה".

ספר החינוך1 מביא את דעת הרמב"ן המפתיעה. מהתורה אין מצווה להתפלל אפילו פעם אחת ביום. המצווה היא לזעוק להשם בעת צרה ולבקש את חסדו הגדול: "והרמב"ן תפש על דברי הרמב"ם ואמר שהתורה לא ציוותה להתפלל בכל יום... והמצווה היא [רק] להתפלל ולזעוק לפני הא-ל ברוך הוא בעת הצרה".

וכיוון שכן, עולה השאלה הפשוטה: אם מהתורה אין חובה כזו, למה חז"ל ציוו להתפלל שלוש פעמים ביום? האם זו לא טרחה מיותרת, להפסיק את לחץ העבודה כל כמה שעות ולחפש מניין?

אל תהיה נודניק...

יתירה מכך: האם אין זו 'נודניקיות' יתרה מצדנו לפנות אל השם שלוש פעמים ביום עם הצרכים והבקשות שלנו?

למה הדבר דומה? נתאר לעצמנו ילד שפונה לאביו בשמונה בבוקר ומבקש מכשיר טאבלט. האבא עונה שהוא יחשוב על זה. בשלוש בצהריים הילד מתקשר לאביו ושואל: מה עם הטאבלט? האבא עונה בחוסר סבלנות כי הוא ביקש לחשוב על זה. בשמונה בערב, כשהאבא נכנס הביתה, הילד קופץ ושואל: נו, איפה הטאבלט?...

אנחנו לא אוהבים נודניקים. ממש לא. והשאלה היא: מדוע אנו מנדנדים לאלוקים כל כמה שעות עם הצרכים שלנו?

חנה באמת נראתה שיכורה?!

העניין יכול להיות מובן היטב על פי סיפור תמוה בנביא: סיפור המפגש בין עֵלִי וחנה.

חנה הייתה אישה אומללה שלא ילדה ילדים. הכאב שלה גבר שבעתיים לנוכח העובדה שפנינה, ה'צרה' שלה – אשתו הנוספת של בעלה – ילדה ילדים רבים, בעוד היא עצמה לא הרתה מעולם. ואם כל זה לא הספיק, פנינה נהגה להתעמר בה ולהחצין בהפגנתיות את אושרה על המזל שהאיר לה ואת ההצלחה של ילדיה.

בראש השנה עלתה המשפחה למשכן השם בשילה. חנה עזבה את הקבוצה ונכנסה למשכן להתפלל. היא עצמה את עיניה, "רק שפתיה נעות וקולה לא יִשָׁמַע". היא סיימה את התפילה השקטה שלה ולפתע שמעה קול. עלי, הכהן הגדול, האיש אשר על הבית, תקף אותה במילים קשות: "עד מתי תשתכרין? הסירי את יינך מעלייך!". חנה המופתעת השיבה שהיא ממש לא שיכורה, "אישה קשת רוח אנוכי, ואשפוך את נפשי לפני השם".

הדיאלוג הזה נראה משונה מאד.

קודם כל, האם חנה באמת נראתה לעלי כמו אישה אלכוהוליסטית, שיכורה?! המדרשים מספרים שבאותו יום עלי התמנה להיות שופט על ישראל – אז איך הוא יכול לטעות בצורה כה בוטה וחסרת רגישות באישה אומללה?

ובכלל, מדוע התנ"ך מספר את הפרט הזה? גם אם קרה המקרה ועלי טעה, למה להזכיר את גנותו של האדם הגדול בישראל?!

תפילה זה להתחבר

בשיחה שנשא הרבי מליובאוויטש בראש השנה תשל"ו2, הוא הסביר בצורה נפלאה את הדיאלוג בין עלי וחנה.

עלי לא באמת חשב שחנה שתתה לשוכרה. הוא התכוון לומר שהיא עושה יותר מדי עניין מהצרכים והבקשות שלה. כאשר יהודי זוכה לעלות למשכן השם בראש השנה, עליו לעסוק פחות בחסרים האישיים שלו ולחשוב יותר על ההתמסרות לרצון השם וקבלת עול מלכות שמים. הביטוי "שיכור" מתאר אדם שעושה עניין מדברים לא חשובים או אומר את הדברים הנכונים בצורה הלא-נכונה ובזמן הלא-נכון.

התגובה של חנה לעלי משקפת את עצם מהות התפילה. חנה משיבה לו כי, במחילת כבודו, הוא פספס את הרעיון העמוק של התפילה. "ואשפוך את נפשי לפני השם!" – הקדוש ברוך הוא רוצה שיהודי ירגיש קרוב אליו; שיידע שהוא לא לבד בעולם האכזר הזה; שיש מי שמקשיב לו, דואג לו ורוצה בטובתו. לכן, עיקר מצוות התפילה הוא לבקש דווקא את הצרכים הפשוטים שלנו מהשם, משום שכך מגיע האדם לתחושה הבלתי-רגילה שהשם אתו.

במילים אחרות, וזאת הנקודה העיקרית: זה לא שיהודי צריך כל מיני דברים ולכן הוא מתפלל, אלא להיפך: הוא רוצה להתפלל ולהתחבר עם השם, ולכן הוא מבקש את הדברים החשובים לו. התפילה היא הדרך של האדם לגשר מעל המרחק האדיר בין שמים לארץ ולחוש את קרבתו של הבורא. בדיוק כמו בני זוג שמשוחחים בסוף היום על מה שהיה היום. הם לא מבקשים להשיג משהו אחד מהשני, אלא מדברים כדי לפרוץ את המחסומים המפרידים ביניהם ולהגיע לאיחוד ודבקות הנפשות.

אפילו המילה "תפילה" מלמדת על המשמעות העמוקה הזו. בשפות אחרות התפילה מכונה במילה הפשוטה "בקשה", אך בעברית משתמשים בביטוי מוזר: "תפילה". פירוש המילה בלשון המשנה הוא "חיבור", כמו "הַתּוֹפֵל כלי חרס", מי שמורח שכבת טיט על כלי חרס כדי לחבר ולגבש אותו.

למשפחה יהודית בארצות הברית הייתה אימא מבוגרת בבית אבות. יום אחד הם מקבלים טלפון מהמוסד ומתבשרים על מותה של האם-הסבתא באמצע הלילה. הם קיימו בצער את טקס הקבורה וישבו בביתם "שבעה".

באחד מימי השבעה מצלצל הטלפון של בתה של המנוחה. היא עונה לשיחה, וכמעט נופלת מתעלפת. על הקו הייתה האימא שנפטרה. הבת החלה לרעוד, אך לא היה ספק. זאת הייתה האימא. היא התלוננה על כך שהילדים שכחו אותה ולא באו בימים האחרונים לבקר אותה.

התברר כי מישהו במשרד בית האבות טעה והודיע לילדים הלא-נכונים על פטירת אימם. הוא עדכן בטעות משפחה אחרת על מות יקירתם...

משרד בית האבות מיהר לתקן את הטעות. הם התקשרו למשפחה הנכונה, לספר להם על מות אימם. הילדים הביעו את צערם ואמרו כי הם לא מתכוונים לקיים טקס קבורה אלא יעבירו את הגופה לשריפה. הפקיד עצר את השיחה ואמר כי הם כנראה לא הבינו את גודל הטרגדיה. "אימא שלכם קבורה באדמה כבר חמישה ימים"...

בנה של הזקנה שנפטרה היה המום. הוא סיפר שאימא שלו הייתה אישה פרימיטיבית, מהדור הקודם, ולכן היא ביקשה תמיד להיקבר בקבר ישראל. הם הסבירו לה כי העולם התקדם ואנשים נאורים אינם מאמינים בחיים אחרי המוות, ולכן חבל על המקום שיתפוס הקבר ועדיף לשרוף את הגופה. האימא הנואשת הגיבה ואמרה כי אם כך, כל שנותר לה הוא להתפלל לפני האלוקים שישמור על גופתה המתה.

אלוקים שמע את התפילה...

כוחה של התפילה

כעת מובן היטב מדוע עוצרים הכול שלוש פעמים ביום ומדברים אל השם. אנו לא מתכוונים רק לבקש ממנו בקשות, אלא הרבה יותר מכך: להיות קרובים אליו. לזכור שהוא נמצא אתנו בחדר, במקום העבודה או בביתנו הפרטי. יהודי לעולם איננו לבד, בכל מקום שהולך הוא מחובר אל הקדושה.

מכאן הכוח העצום של התפילה!

בשבת שלפני ראש השנה אמרתי דרשה בבית הכנסת על כוחה של תפילת חנה. הרעיון המרכזי היה שחנה לא הסתפקה רק בבקשה על ילדים, אלא תבעה גם לקבוע את אופי הילד ואמרה: "ונתתה לאמתך זרע אנשים – זרע ששקול כשני אנשים: משה ואהרן". סיכמתי את הרעיון בכך שתפילת חנה היא 'שער הרחמים של השנה'.

אחד המתפללים לקח את הדברים ברצינות. הייתה לו בת מבוגרת, בת שלושים וחמש, שעדיין לא התחתנה. לא הייתה לכך כל סיבה הגיונית. היא מוכשרת ומצליחה מאד, דוקטור לכימיה, ובכל זאת לא מצאה את זיווגה הנכון. אחרי הדרשה ניגש היהודי לגבאי ואמר כי בראש השנה הוא קונה בכל מחיר את עליית המפטיר, ומכבד אותי לקרוא את ההפטרה – תפילת חנה.

חלפו כמה חדשים ואשתו התקשרה אליי. היא בישרה כי הבת שלה עומדת להשתדך "בדיוק עם הבחור שהיא חיפשה כל השנים!", והוסיפה: "בעלי ביקש למסור ששער הרחמים נפתח"...

תפילה בלי בקשה

ברוח המהלך הזה, ביאר הרבי בהזדמנות אחרת3 דבר מעניין מאד. הגמרא אומרת ש"תפילות – אבות תיקנום". כלומר: הראשונים שהתפללו שלוש פעמים ביום היו האבות הקודשים – אברהם, יצחק ויעקב. הגמרא מביאה פסוקים שמוכיחים שכל אחד מהם התפלל -אברהם התפלל בבוקר, יצחק לעת מנחה, ויעקב התפלל בערב.

הדבר המעניין הוא, שהפסוקים מהם מוכיחה זאת הגמרא לא מספרים על תפילות של בקשות מהשם. בתפילות האלו, האבות לא ביקשו כלום מאלוקים. אלו היו פשוט רגעי דבקות של האבות בקדוש ברוך הוא, בהם הם עמדו לפניו ושוחחו אתו מעומק הלב. הם פשוט איחדו את מחשבתם בהווייה האלוקית.

וזה בדיוק מה שרוצים ללמד אותנו: עיקרה של התפילה הוא ההתעלות מעל מגבלות המקום והזמן וההתאחדות עם ההוויה האלוקית, ואילו בקשת הצרכים היא רק הדרך לשתף את ריבונו של עולם בעומק הנושאים היושבים על ליבנו.

נישא תפילה לקדוש ברוך הוא שנזכה לגאולה אמתית בקרוב ממש, "ולירושלים עירך ברחמים תשוב".