אסור לחזור למצרים

בסוף שנות השבעים, החלה ממשלת ישראל לקיים שיחות משא ומתן מדיניות עם מצרים, מה שנגמר בסוף בהסכם קמפ דייוויד. חלק מהפגישות התקיימו על אדמת מצרים, והמצב החדש עורר שאלה הלכתית מעניינת. עיתונאים דתיים פנו לפוסקים הלכתיים וביקשו לדעת: האם מותר להם לדרוך על אדמת המדינה בכדי לסקר את הסנסציה המדינית, פגישות מדיניות להסכם שלום בין האויבות המרות?

הבעיה בשהייה במצרים בנמצאת בפרשת שופטים.

התורה מטילה שורת הגבלות על הנהגתו של מלך ישראל, כמו "לא ירבה לו נשים" ו"לא ירבה לו כסף וזהב", אך ההגבלה הראשונה בסדרה היא: "לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס, וה' אמר לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד".

הסוסים החזקים והמהירים הגיעו ממצרים, ולכן החשש הוא כי אנשי המלך יקיימו קשרי משא ומתן עם המצרים בכדי לייבא סוסים, והדבר יוביל לכך שהם ישתקעו על אדמת מצרים – וזאת בניגוד לאיסור שהטיל אלוקים על בני ישראל: "לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד". אתם יצאתם ממצרים, ואני לא מרשה לכם לשוב אליה. יהודי אינו מורשה לשוב למצרים לעולם.

רק לזמן קצר

הדברים נשמעים כיום פשוטים, אך מדובר באיסור שהציב אתגר גדול לאורך ההיסטוריה. הגמרא מספרת1 כי אפילו "גדול שבעולם נכשל בכך". כדרכם של מלכים, שלמה המלך חפץ להגדיל את חיל הסוסים המלכותי ולהפגין כוח ועוצמה. הוא התחכם ואמר כי ימצא את הדרך להביא סוסים ממקומות אחרים ולא ממצרים. אך בסופו של דבר, הפקידים שנשלחו מטעמו למצוא סוסים טובים התגלגלו למצרים והביאו את הסוסים היקרים משם, בניגוד לאיסור החזרה למצרים.

דבר מעניין במיוחד מובא על גדול הפוסקים ההלכתיים, הרמב"ם. לפני כשבע מאות שנה עלה מספרד לארץ ישראל תלמיד חכם בשם רבי אשתורי הפרחי. הוא היה מומחה בגיאוגרפיה, וחיבר ספר חשוב בשם "כפתור ופרח" על המצוות התלויות בארץ. במהלך גלגוליו במדינות שונות, הוא פגש במצרים את נינו של הרמב"ם, רבי שמואל. הוא שמע מפיו כי הרמב"ם היה חותם את האגרות שלו במילים: "ממני העובר על ג' לאווים בכל יום". הוי אומר, הרמב"ם – שמכורח הנסיבות הקשות של חייו הוכרח לגור במצרים במשך עשרות שנים – חש שלא בנוח מהמגורים שם בניגוד למצוות התורה2.

למעשה, הרב עובדיה יוסף3 התיר לעיתונאים לנסוע למצרים לזמן קצר, משום שהאיסור הוא רק בשהייה קבועה על מנת להשתקע במדינה. אחת הראיות לכך היא מזה שרבנים וצדיקים גדולים התגוררו במדינה עשרות שנים (בהם, למשל, הרמב"ם, כפי שסיפרנו, וכן הרדב"ז, רבי דוד בן זמרה, שכיהן שנים רבות כרב ראשי במצרים) – הם גרו שם בתחושה של זמניות, ורק חיכו לרגע בו יזכו לעלות לארץ.

מה כל כך נורא שם?

אבל כאן עולה השאלה העקרונית: מה כל כך גרוע במצרים? מדוע האדמה הזו שונה מכל העולם? מה הופך את המקום הזה למקום היחיד בעולם בו אסור ליהודים לגור, על פי התורה?

ואם אסור לחזור לשם משום שאבותינו סבלנו שם – הרי לא נמצא פינה בעולם בה מותר לדרוך... ואדרבה, היו מדינות שהרעו לנו בצורה חמורה מהמצרים, ואין שום איסור לחזור אליהן. נבוזראדן, "רב טבחים", שר צבא בבל, רצח באכזריות מאות אלפי יהודים בחורבן הבית הראשון – כנראה הרבה יותר ממה שהרגו המצרים – ובכל זאת לא מצאנו איסור לגור בבבל ובעיראק. "אדריינוס שחיק עצמות", קיסר רומא אחרי החורבן השני, הרג יהודים באלפים ובמיליונים אחרי מרד ביתר, ולא מצאנו כל איסור לגור ברומא. ומה עם ספרד, ופולין, וגרמניה4?

במה אפוא גרועה מצרים מכל הארצות האחרות? ומה קובע בעצם את הגבולות הגאוגרפיים בהם מותר או אסור ליהודי לקבוע את משכנו?

התוכנית האלוקית

כאן יש רעיון חסידי נפלא, שמציג תפיסת חיים שלמה המאירה ומעניקה משמעות לכל כך הרבה רגעים ברורים או סתומים בחיינו.

כאשר הקדוש ברוך הוא מדבר בפעם הראשונה עם אברהם אבינו על הליכת בני ישראל לגלות מצרים, הוא אומר לו כך: "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם".

כמובן, הפסוק מעלה שאלה פשוטה: למה נאמר "בארץ לא להם" ולא פשוט יותר, "בארץ מצרים"? הרי כמעט כל מדינות העולם הן "לא לנו", ומדוע התורה משאירה את הדברים סתומים?

האדמו"ר הקודם מליובאוויטש מציע פירוש נפלא5: על היהודים לדעת שהם מתגלגלים למצרים מסיבה שהיא "לא להם", לא בגללם. הם לא יתגלגלו למצרים בתור עונש על חטאיהם, אלא מסיבה אחרת, בגלל התוכנית האלוקית שעומדת בבסיס הבריאה.

עם ישראל הוא "העד הנאמן" על קיומו של הקדוש ברוך הוא, "אתם עֵדַי, נאום ה'". ולכן התפקיד שלנו הוא להתגלגל בכל פינות העולם ו"ללקט ניצוצות", כלומר, להפיץ את הנוכחות האלוקית, לעורר אנשים לקיים את מצוות התורה ולקדש את החפצים והמקומות איתם אנו מתעסקים.

רבי יצחק אברבנאל, מפרש התנ"ך הגדול, היה אדם חשוב בעיני האומות וכיהן שנים רבות כשר האוצר של ספרד. הפופולריות שלו בלשכת המלך הייתה לצנינים בעיני השרים האחרים, והם חיפשו את ההזדמנות הנכונה לתקוע טריז בין השר היהודי ובין המלך.

מי ששנא אותו במיוחד היה שר החוץ, שהיה השר הבכיר המקביל בחשיבותו לאברבנאל ולא היה מסוגל לסבול את ההשפעה שלו. הוא יצר קשר עם עוזרו של אברבנאל, ושיחד אותו לגנוב מסמכים סודיים מהכספת האישית של שר האוצר ולהפיץ אותם.

לאחר שהעוזר ביצע את המשימה, המלך נדהם לשמוע על הבוגדנות החמורה של השר היהודי. הוא החליט להרוג אותו, אבל רצה לעשות זאת בצורה שקטה, כדי לא לפרסם את מה שקרה, מה שיעמיד במבוכה את המלך עצמו שהפקיד בידיו סמכויות כה רבות.

המלך קרא לאברבנאל וביקש ממנו לצאת בדחיפות לשליחות חשובה. המלך הפקיד בידיו מכתב וציווה אותו לנסוע מיד למפעל לבנים מרוחק מעיר הבירה ולמסור את המכתב למנהל המפעל.

השר קרא לעוזרו והם יצאו יחד לנסיעה. באמצע הדרך הארוכה, באיזה כביש צדדי, עמד יהודי ונופף בתחינה למרכבה של השר. הוא סיפר בבכיות כי נולד לו תינוק לפני שמונה ימים והיום הוא יום הברית ואין לו מוהל בעיירה הנידחת הזו. הוא מתחנן בפני אברבנאל כי יעצור ויערוך את הברית.

השר התלבט מה לעשות. מצד אחד, הוא אינו יכול לדחות את השליחות הדחופה של המלך. אך מצד שני, כיצד יאמר לא להשגחה הפרטית המופלאה שזימנה אותו למקום הנידח הזה בדיוק ברגעים הללו?

הוא הפקיד את המעטפה ביד עוזרו, הורה לו להמשיך מיד אל המפעל ולמסור את המכתב למנהל המפעל, והבטיח להצטרף אליו כעבור מספר שעות. אברבנאל ערך את הברית, טעם משהו ואמר "לחיים" בסעודת המצווה, ויצא במהירות אל המפעל.

המנהל קיבל אותו בפנים מאירות ואמר: "קיימתי במדויק את מה שציווה אותי המלך".

התברר כי המלך ציווה באותה אגרת לקחת את נושא המכתב ולזרוק אותו בכוח אל כבשן הלבנים הענק בו היו מייבשים את הלבנים באש...

אין מה לעשות שם

בכך מבאר הרבי מליובאוויטש6 את העובדה שמותר ליהודי לגור בכל פינה בעולם – חוץ ממצרים. כי בכל מקום יש אנשים שמחכים לנו. מוטלת עלינו שליחות רוחנית שם. אך במצרים אין עוד מה לתקן. אבותינו ביצעו את המשימה עד סופה.

בתורה נאמר: "וינצלו את מצרים", והגמרא מסבירה: "עַשָׂאוּהָ כמצולה שאין בה דגים". הם לא הותירו שם כל משימה רוחנית. הם שאלו ממצרים את כלי הכסף, הזהב והשמלות שלהם, ואחר כך תרמו אותם עבור הקמת משכן השם. בכך הם השלימו את תהליך התיקון של הניצוצות האלוקיים שהיו חבויים במצרים.

ומאחר שאין ליהודי מה להועיל שם מבחינה רוחנית – אין כל סיבה גשמית המתירה לו לעשות זאת.

כאן זו השליחות

הרעיון מעביר כמובן מסר כביר: חצי מהחיים שלנו עוברים במצבים של "המתנה". אנו ממתינים שעות בפקקים כדי להגיע הביתה, אנו מעבירים ימים על ימים בהמתנה לקבל שירות, אנו מתגלגלים לגור באופן זמני בכל מיני מקומות בעולם שאיננו מבינים לרגע אחד למה נפלנו בהם.

על כך אומר דוד המלך: "מהשם מצעדי גבר כוננו". יהודי אינו עומד לעולם במצב של המתנה, הוא תמיד נמצא ביעד שלו. כל מקום אליו מגיע הוא שליחות בפני עצמה, ועליו לחשוב כיצד למקסם את הרגע ולנצל אותו לתועלת הכי טובה. אולי מישהו בסביבה צריך לשמוע מילה חמה ומעודדת, אולי צריך לעורר מישהו לקיים מצווה – וכך כל רגע הופך לחשוב, בעל משמעות ונצחי.

זאת בדיוק הסיבה כי הובטחנו על הגאולה העתידה: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". הגאולה העתידה תבוא ברגע שכל העולם יהפוך להיות כמו יציאת מצרים, כשנזכה להשלים את תהליך התיקון ולהפוך את העולם כולו למשכן להשם אחד.