שלוש עצות

כולנו מחפשים את הסוד לאריכות ימים. בכל פעם שאדם מגיע לגיל מופלג, בני המשפחה מתקבצים ושואלים את השאלה הצפויה: מה הסוד שלך? מה גרם לזה שחיית מספיק שנים כדי לזכור את הגנרל אלנבי נכנס בשער יפו לאחר כיבוש ירושלים מידי הטורקים?...

שיטוט מהיר ברשת מעלה עשרות רעיונות, כמו "לא לאכול ג'אנק פוד", "לא להתערב בחיים של אחרים", "לאכול בננה מדי יום", "לשתות כוס יין אדום בערב" וגם "לא ללכת לעבודה ביום ראשון, כי מחקרים מוכיחים שהסיכויים למות ביום החזרה לעבודה גבוהים בעשרות אחוזים"...

וכמובן, אנחנו היהודים מחפשים את התשובות בתורה. מה ההמלצה של התורה לזכות באריכות ימים? – בתורה מופיעות שלוש עצות, שתיים מתוכן בפרשת כי תצא.

ההוראה הראשונה היא המפורסמת מכולן: "כבד את אביך ואת אימך למען יאריכון ימיך". מי שמכבד את ההורים – חי יותר שנים.

העצה השנייה היא: "אבן שלמה וצדק יהיה לך... למען יאריכו ימיך", כלומר, לנהל מסחר ביושר ולא לגנוב את הלקוחות. לפני העידן הדיגיטלי, המסחר התנהל באמצעות משקולות ומאזניים. סוחר שהיה מעוניין לרמות ולגנוב קצת, היה משחק עם המשקולות ומשלם פחות על יותר או מקבל יותר על פחות סחורה. והתורה מזהירה ואומרת לשמור על דיוק והגינות באבני המשקולת.

ההבטחה השלישית לאריכות ימים מפתיעה מאד: "כי יקרא קן ציפור לפניך... שלח תשלח את האם ואת הבנים תיקח לך, למען ייטב לך והארכת ימים". אדם שמקדיש דקה וחצי מזמנו לקיים את מצוות שילוח הקן, יזכה לחיות שנים רבות ומאושרות.

והשאלה מתבקשת: מה כאן העיקרון? מה הקו המחבר בין שלוש הסגולות לאריכות ימים?

בקלות ובחינם

נפתח רגע עוד יותר את השאלה, כשנשווה בין שלוש העצות השונות.

שתי המצוות הראשונות הן פעולות קשות לקיום, ולכן אפשר להבין שהתורה מבטיחה עליהן שכר עצום. המצווה לסחור ביושר מצריכה שליטה עצמית חזקה בכל רגע, וכיבוד הורים היא המצווה המורכבת ביותר – כי בעוד שלכל מצווה בעולם יש התחלה וסוף, אנו יודעים כמה זמן לוקח לקיים אותה וכמה העלות שלה, כיבוד הורים היא מצווה שאין לה סוף, במיוחד כשההורים מתבגרים והופכים להיות תלויים בחסדי הילדים1.

ואילו בניגוד גמור לשתי המצוות הקשות האלו, מצוות שילוח הקן היא המצווה הכי קלה בתורה. ראשית, הביצוע שלה אורך לא יותר מדקה וחצי. לנקוש על העץ, להבריח את הציפור ולקחת את הביצים. ושנית, היא מצווה שלא עולה כסף, כמו שרש"י אומר: "אין בה חסרון כיס". מזוזה, תפילין ויין עולים כסף, אבל כדי להעיף את הציפור לא צריך לפתוח את הארנק.

אז איך זה שהמצווה הקלה הזו מבטיחה אריכות ימים, לצד שתי מצוות קשות הרבה יותר?

מה שנותנים זה מה שמקבלים

שתי חנויות עמדו אחת ליד השנייה: מאפיית חלות וחנות ירקות. אבל בעוד שחנות הירקות הייתה תמיד הומה אדם, המאפייה הייתה ריקה מקונים. בעל המאפייה היה אדם קשה ונרגן ואנשים לא אהבו להיכנס אליו. וכמובן, בעל המאפייה קינא מאד בחברו הירקן וכל הזמן ניסה לפגוע בו ולהרוס לו את הפרנסה.

פעם האופה היה צריך קילו עגבניות בשביל לאפות פיצה. הוא נכנס לירקן וקנה את הסחורה, ואז ניסה לבדוק אותו. הוא שקל את השקית במאזניים שלו, וגילה תגלית מפתיעה, שסופסוף תוכל להרוס את הירקן: בשקית העגבניות היו חסרים חמישים גרם!

הוא מיהר וקנה עוד כמה סוגי ירקות, חזר על הניסוי והתוצאות היו ברורות: הירקן גונב ומרמה את כולם. הוא גובה תשלום על קילו ובפועל מספק תשע מאות וחמישים גרם.

האופה מיהר להתלונן במשטרה, החוקרים בדקו את הסיפור והעוול התברר באופן מוחלט. עולמו של הירקן חרב ברגע אחד. הקונים חדלו להיכנס לחנותו, וחמישים שנה של מסחר הוגן עמדו לעלות בתוהו.

הגיע יום המשפט. האופה עלה על כיסא התובע וסיפר בהתרגשות איך סמך כל השנים על הירקן עד שגילה לתדהמתו כי האיש גונב ומרמה את הציבור. כעת היו נשואות עיני הנוכחים אל הירקן המסכן, לשמוע את גרסתו.

"אדוני השופט", אמר הירקן. "אני מודה באשמה. אכן שגיתי וטעיתי במשך תקופה ארוכה. אך ברצוני להסביר כיצד קרה הדבר. בכל בוקר אני נכנס למאפייה וקונה קילו לחם. אחר כך אני מניח את הכיכר על המשקל שלי, ולפי זה אני מאזן את המשקולות. לדאבוני, ועל זה אני מצטער, עכשיו מתברר שבכל הזמן הזה היו חסרים חמישים גרמים במשקולת של הקילו – אבל העיוות התחיל ממנו, לא ממני"...

הרעיון פשוט: החיים בנויים על משוואה של "מידה כנגד מידה", מה שנותנים – זה מה שמקבלים. לא אנשים אחרים מכריעים את גורל החיים שלנו, אלא אנו עצמנו יוצרים את העתיד הצפוי לנו.

וזה העיקרון המחבר בין שלוש המצוות2: שלושתן פעולות חברתיות שעושות את העולם הזה טוב יותר ואת החיים של האנשים סביבנו ארוכים יותר.

כיבוד ההורים גורם להם לחיות שנים רבות יותר. איכות החיים ותוחלת החיים של הורים שהילדים מטפלים בהם פיזית ורגשית ומכבדים אותם גבוהות הרבה יותר מאשר אלה של הורים מבוגרים שננטשים על ידי הילדים.

שילוח הקן מרבה שלווה, סבלנות ורוגע בעולם, כי היא מעוררת אותנו לרגישות לצער בעלי החיים ולהתרחקות מאכזריות. המצווה היא לשלח את האם לפני שלוקחים ממנה את האפרוחים, כדי למנוע ממנה צער על גזלת האפרוחים. ומי שמרגיל את עצמו לרגישות לבעלי החיים, בוודאי גם יהיה רגיש ומתחשב יותר בחבריו בני האדם.

כך גם מצוות איזון המידות והמשקלות. אדם שסוחר ביושר ונותן הרגשה טובה להיכנס לעסק שלו הופך את העולם למקום שנעים לחיות בו ומאריך את חיי הקונים, בעוד אדם שגונב את הלקוחות ומותח להם את העצבים גורם להפרעות בקצב הלב של הקליינטים.

אם כן, העיקרון הוא פשוט: אדם שמאריך את חיי הסביבה שלו מקבל בחזרה יחס דומה וזוכה לאריכות ימים בעצמו. קודם כל זה קורה בדרך של סגולה, שכר מהשמיים על המעשים שעשינו בעצמנו. אבל זה גם פשוט הרבה יותר מזה: הסביבה שאנו יוצרים זו הסביבה שבה נחיה. אם נייצר סביבה של כבוד, רוגע וסבלנות לאחרים – נקבל בחזרה יחס דומה ונזכה לאריכות ימים בעצמנו.

אנחנו קונים לעצמנו את המתנות

על בסיס היסוד הזה מתרץ הרמב"ם3 שאלה גדולה.

בכל בוקר אומרים את המשנה "אלו דברים", שנאמר בה: "אלו דברים שהאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא: כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והשכמת בית המדרש שחרית וערבית, והכנסת אורחים, וביקור חולים, והכנסת כלה, והלוויית המת, ועיון תפילה, והבאת שלום שבין אדם לחברו, ותלמוד תורה כנגד כולם".

וכמובן, דברי המשנה מעלים שאלה עצומה: מה הקריטריון כאן? למה דווקא על המצוות האלו, שחלקן אפילו לא מצוות מהתורה אלא מדברי חכמים, מקבלים שכר כבר בעולם הזה?

והתשובה: יש קו ברור שמחבר בין כל המצוות. כל אלו מצוות חברתיות שגורמות לאנשים שסביבנו לחיות טוב יותר ולאורך זמן רב יותר. כשמבקרים חולים, מכניסים כלה לחופה, מנחמים את האָבֵל ועושים שלום בין אדם לחברו – מייצרים סביבה אנושית שנעים לחיות בה ומאריכים את תוחלת החיים של כולם; וכאשר יוצרים סביבה כזו – זוכים לקבל בחזרה חיים כאלו4.

נסיים במשל יפה על פועל בניין שהיה מסור לעבודתו. הוא היה אכפתי וענייני וכל בית שבנה היה מקצועי עד האבן האחרונה.

אחרי ארבעים שנה של עבודה הגיע הזמן לצאת לפנסיה. הוא בא להיפרד מהקבלן שלו, וזה ביקש ממנו לבנות עוד בית אחד אחרון ואחר כך ייפרדו לשלום. העובד הסכים, אך בגלל החיפזון לסיים את העבודה ולצאת לפנסיה המיוחלת, עבד מהר והגיש עבודה גרועה.

ביום האחרון הוא נכנס לקבלן, והוא הגיש לו מתנת פרידה עטופה: מפתח לבית שזה עתה סיים לבנות...

והמסר הוא: אנחנו יוצרים את המתנות שנקבל...