איפה הגיבורים?
תחשבו שבספר על שחרור הכותל המערבי, ישכחו להזכיר את מוטה גור, מח"ט הצנחנים שפיקד על הפעולה בתעוזה. או שבסיקור הקרב לכיבוש הרמה יימנעו מלהזכיר את חלקו של אלוף הפיקוד, רב אלוף דוד אלעזר (דדו). ברור שזה יהיה לא הגון, לא מכובד, ובעיקר לא מקצועי.
ובכן, כולנו קוראים בליל פסח את נוסח ההגדה, מקדישים שעות ארוכות לשחזור הנס המופלא של יציאת מצרים, מאריכים ומספרים את כל ההיסטוריה שהובילה לגלות מצרים עוד מיעקב אבינו – ורק שני גיבורים מושמטים מההגדה: אלו שפיקדו על הפעולה הניסית לשחרור עם ישראל ממצרים. משה רבינו ואהרן הכהן פשוט לא מוזכרים בהגדה של פסח.
וזה, כמובן, פלא גדול: משה רבינו הקריב את כל מה שהיה לו למען שחרור עם ישראל ממצרים. ראשית, הוא עצמו נכנס שוב ושוב לארמונו של מלך מצרים כדי להתרות בו ולבקש ממנו לשחרר את העם, ובכך העמיד את חייו בסכנה ברורה. שנית, הוא וויתר לחלוטין על חיי משפחתו, השאיר את אשתו ובניו מאחור אצל חמיו ולא ראה אותם במשך חודשים ארוכים1.
שימו לב עד כמה ההתעלמות ממשה ואהרן מכוונת. ממש בסמוך לתחילת ההגדה אומרים: "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו", ומצטטים פסוק מספר יהושע שאומר2 "ויעקב ובניו ירד מצרים". אבל משום מה מחבר ההגדה חותך את הציטוט ולא ממשיך עם הפסוק הבא: "ואשלח את משה ואת אהרן ואגוף את מצרים".
וכאן הבן שואל: היכן משה ואהרן? האם לא מגיע להם קרדיט בהגדה של פסח3?
בלי קרדיט למשה?
למען האמת, השאלה גדולה וחזקה הרבה יותר.
ההתעלמות מחלקו של משה ביציאת מצרים איננה מתקיימת רק בליל פסח, אלא בכל יום ויום. נשים לב: בחנוכה אומרים שהנס קרה "בימי מתתיהו ובניו כשעמדה מלכות הרשעה". גם בפורים מזכירים את המנהיגים: "בימי מרדכי ואסתר בשושן הבירה". ואילו כאשר מזכירים את יציאת מצרים בכל בוקר אומרים: "עזרת אבותינו אתה הוא מעולם" – לא "בימי משה" ולא "בימי אהרן", רק אתה היית זה שעזרת לנו.
והשאלה מתבקשת: משה אינו ראוי לקרדיט, לפחות כמו מתתיהו, מרדכי ואסתר4?
נס מלמעלה
ההסבר נמצא בתפיסת סיפור פסח ויציאת מצרים לפי תורת החסידות.
יציאת מצרים לא הייתה יוזמה של בני אדם. עם ישראל לא היה אז במצב רוחני של חיפוש קשר אל הקדושה. למען האמת, אבותינו היו במצב ניכור רוחני גרוע מאי פעם, עד כדי כך ש"הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה, הללו מגלי עריות והללו מגלי עריות". גרוע מכך: אפילו משה רבינו, המנהיג, ברח ממצרים ולא רצה לחזור אליה. במשך שבעה ימים, בתוך הסנה הבוער, הקדוש ברוך הוא הפעיל עליו מסע שכנועים לחזור למצרים.
כך שיציאת מצרים הייתה נס 'נטו מלמעלה'. זאת הייתה אמירה של הקדוש ברוך הוא: לא משנה מה, הקשר לעולם לא יינתק. יהודי יכול לברוח לכאן ולשם, אך הקדוש ברוך הוא ימצא אותו. בכל מצב שבו יהודי יימצא, בכל ירידה רוחנית או גשמית, בכל נפילה של עם ישראל, חלילה – הקדוש ברוך הוא לא יעזוב אותנו ולא יניח לנו. הוא יקיש על ליבנו שוב ושוב וייתן לנו את הכוחות לקום ולהשתחרר.
בקהילות ישראל רבות נהוג לקרוא בפסח את מגילת שיר השירים. היא מתארת את מערכת היחסים המורכבת בין הקדוש ברוך הוא ועם ישראל, וגם כאן עולה אותו מסר: יום אביב יפה בארץ ישראל. הגשם של החורף נגמר, השמש זורחת, הציפורים מצייצות וריח של פריחה באביב. נערה צעירה יוצאת לכרמים ופוגשת רועה צאן יפה עיניים. מתעוררת ביניהם אהבה גדולה והם מסכמים לשוב ולהיפגש. היא חוזרת העירה ומספרת לשומרים בעיניים בורקות על האהבה שמצאה בין הכרמים, והם לועגים לה. למחרת היא יוצאת לחפש אותו, אך הוא נעלם. היא שואלת את השומרים, והם משיבים שלא ראו אותו. היא משביעה את בנות ירושלים שיסייעו לה למצוא אותו – אך איש אינו רוצה לעזור לה. בייאושה היא הולכת לישון וכמעט נרדמת. לפתע היא שומעת דפיקה על הדלת, זה אהובהּ שקורא: "פתחי לי אחותי, רעייתי, יונתי, תמתי". אך היא מסרבת לפתוח. הזמן חלף, הניכור השתלט והיא כבר לא רוצה בקשר אתו. הדוד מקיש שוב על הדלת והיא מכריזה: "פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה? רחצתי את רגלי איככה אטנפם?", במילים אחרות: אני כבר לא שלך, אני במקום אחר. אך הדוד אינו מתייאש, הוא "שלח ידו מן החור", והאהבה מתעוררת מחדש.
סיפור ההגדה בא לומר לנו מסר חזק: גם אם 'נירדם' ונתרגל לחיי הגלות, חלילה; ואפילו אם משה רבינו לא ידבר אלינו ולא יהיה אתנו כביכול – הקדוש ברוך הוא לא ישכח אותנו בגלות. בדרך של 'מלמעלה למטה', הוא "ישלח ידו מן החור" לתוך החורים והסדקים בלב היהודי, יעורר בנו מחדש את האהבה ויפתח את הדלת לגאולת עולמים, עוד בימי הפסח בקרוב ממש.
בשנות השישים כיהן הגאון הרב עזריאל חייקין כרב בעיר קופנהגן בדנמרק.
באחד מביקוריו אצל הרבי, הרבי הורה לו להרחיב את תחומי השפעתו אל מחוץ לגבולות דנמרק ולבקר גם בכפרים והעיירות הקטנים בכל חצי האי הסקנדינבי, הכולל את מדינות נורבגיה, שבדיה ופינלנד. אלו האזורים היפים בעולם, עם נוף עוצר נשימה של הרים, קרח ויערות עד – אבל ברוחניות, מדובר במדבריות שממה. משפחות יהודיות בודדות מפוזרות פה ושם, ללא כל קשר עם קהילה מסודרת ואחוזי ההתבוללות עצומים.
הרב חייקין החל לקיים את הוראת הרבי וקיים ביקורים קבועים בעיירות המרוחקות.
פעם ביקר הרב חייקין בכפר קטן ליד העיירה האלדן בגבול נורבגיה-שבדיה. משפחה יהודית אחת גרה בכפר, והרב חייקין נכנס אליהם הביתה ושוחח עם הבעל. הוא ראה היטב כי הבעל מרוחק ומשהו מעיק על ליבו. אשתו עמדה בחדר הסמוך והביטה בהם בסקרנות, ותוך כדי השיחה נכנסה לחדר.
פתאום האיש התפרץ: "רבי, דחית את השמד שלנו בעשרים שנה".
הוא סיפר כי הם גרים במקום כבר עשרים שנה מאז המלחמה. אין להם כל מכר יהודי כאן. הכומר האזורי הוא איש חביב ונחמד, שעושה מדי פעם סיבוב בין בתי התושבים ומתעניין בשלומם, וגם אליהם הוא נכנס מעת לעת. הכומר לא דיבר איתם מעולם על ענייני דת, אך בזמן האחרון אשתו החלה לטפטף לו: 'תראה, אנו חיים כאן עשרים שנה. מעולם לא ביקר אותנו שום רב יהודי ואילו הכומר כל כך אכפתי ואדיב. מדוע שלא נתחיל לבקר בכנסייה בימי ראשון?'.
"הדברים של אשתי התקבלו על ליבי", אמר האיש, "אך הנה, פתאום משום מקום הקדוש ברוך הוא שלח אותך אלינו הביתה. עכשיו יש לי מה להשיב לאשתי ולספקות שלי עצמי"...
הוסיפו תגובה