הסוד של התורה המשולשת

למה הוא עיכב את החתונה?

רואה חשבון נכנס לרופא ומתלונן שהוא מתקשה להירדם. "תרשום לי כדור שינה חזק".

"אולי תנסה את השיטה הישנה, לעצום עיניים ולספור כבשים חולפות ברחוב, והשעמום ירדים אותך?".

"ניסיתי, אך אני טועה בספירה ואז במשך שלוש שעות מחפש את הטעות"...

אחד הביטויים הבולטים לרגש של אהבה הוא הדחיפות. האהבה היא חסרת סבלנות. בני זוג שרקמו ביניהם קשר אמתי יחפצו למהר ככל האפשר את הנישואים, בעוד שבני זוג שאינם ממהרים להתחתן מעידים כי הקשר ביניהם עוד לא הגיע לנקודת ההבשלה העמוקה שלו.

וכאן עולה שאלה עצומה ביחס למתן תורה בהר סיני: נראה כאילו הקדוש ברוך הוא עיכב ודחה את הנישואים עם ישראל.

מצד אחד אמר שלמה המלך: "בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו" – ופירשו חז"ל: "ביום חתונתו זה מתן תורה". זה היה היום הנשגב בו פרש הקדוש ברוך הוא את החופה ("כפה עליהם הר כגיגית") ונשא אותנו בקשר של נצח.

מצד שני, הוא לא מיהר לשום מקום ודחה את החתונה ימים ארוכים, עד החודש השלישי אחרי יציאת מצרים. במקום למהר ולהתגלות על ההר עוד בעיצומו של חודש ניסן, השם העדיף להמתין את החצי השני של ניסן, את כל אייר, והחתונה הגדולה נקבעה רק בסיוון. כך מדגישה התורה בפסוק הפותח את פרשת מתן תורה1: "בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים, ביום הזה באו מדבר סיני".

ובלשונו הציורית ומלאת הרגש של האור החיים הקדוש: "תקשה למה נתעכב השם מתת התורה עד חודש השלישי, כי מן סימני האהבה הוא שלא יתעכב חושק מבוא לחשוקתו".

באמת, האור החיים מציין נקודה נפלאה. נשים לב שבני ישראל התעכבו בתחנות שונות במשך חודש וחצי, ורק בראש חודש סיוון הגיעו אל רחבת 'גן האירועים' בו תתקיים החתונה, למרגלות הר סיני. מבאר האור החיים כי השם עיכב אותם משום שזה עינוי עבור החתן להגיע ל"בית חתנות" ולהתעכב מלהתקרב לכלתו, ולכן סובב אותם הרחק משם ו"זה יגיד עוצם חשק נתינת התורה לישראל". וכמובן, זה מחזק את התמיהה: הרי אפשר היה להקדים את החתונה לחודש ניסן!

התמיהה גדולה יותר לאור היחס ההפוך שהפגין עם ישראל. אנו מסיימים לספור ארבעים ותשעה ימים מאז הקרבת העומר, בספירה של התרגשות וערגה למתן תורה. המדרש מביא על כך משל נאה2: מלך המדינה הלך בדרך וראה אסיר שבוי בבור הכלא. עצר המלך ושוחח עם האסיר והתרשם מגודל החכמה שלו. אמר המלך כי הוא ישחרר אותו מבור הכלא, ולא זו בלבד אלא שאחרי כך וכך ימים ייתן לו את בתו לאישה. האסיר ההמום לא האמין למזל הטוב שהאיר עליו, אך באמת בא המלך ושחררו מבור האסורים. אמר האסיר כי "כשם שקיים המלך מקצת דבריו, כך יקיים שאר דבריו וייתן לי בתו לאישה", ומיד באופן ספונטני החל לספור בהתרגשות את הימים מאז היציאה מהכלא עד החתונה. וכך ישראל היו שרויים בעומק סבל מצרים, עד שבא משה והבטיח שתי הבטחות: הם ייצאו מצער השעבוד, ויותר מזה, אחרי חמישים יום יהפכו להיות עמו הנבחר של הקדוש ברוך הוא ויקבלו את התורה. וכאשר התקיימו מקצת דבריו והם יצאו ממצרים, פרצו בספירה נרגשת לקראת ההבטחה השנייה. וכיון שבני ישראל הפגינו תשוקה עזה כזו ל"יום חתונתו" – מדוע עיכב אותם השם עד החודש השלישי?

למה שלוש?

משפט ידוע אומר: "כל דבר בצה"ל מתחלק לשלוש". הכוונה היא לכך שכל פקודה בצה"ל ניתנת בשלושה חלקים. כנראה שקברניטי הצבא למדו זאת מ"צבאות השם"...

בסוגיה של מתן תורה3 מביאה הגמרא דרשה מעניינת בנושא: "דרש ההוא גלילאה קמיה דרב חסדא [תלמיד מהגליל אמר לפני רב חסדא]: ברוך הקדוש ברוך הוא שנתן תורה משולשת, לעם משולש, על ידי שליח משולש, ביום השלישי, בחודש השלישי".

"תורה משולשת" הוא התנ"ך, שמורכב מתורה, נביאים וכתובים; "לעם משולש" הוא עם ישראל, שמורכב מכוהנים, לויים וישראלים; "על ידי שליח משולש" הוא משה רבינו שנולד שלישי במשפחה; "ביום השלישי" הוא יום מתן תורה, היום השלישי לפרישה; ו"בחודש השלישי" הוא חודש סיוון.

בכך למדנו את הסיבה בגללה נדחתה החתונה עד חודש סיוון: חשיבותו של המספר "שלוש". הקדוש ברוך הוא רצה לתת את התורה דווקא בחודש השלישי לצאתם ממצרים4.

והשאלה מתבקשת: מה באמת משמעות העניין? מה סוד חשיבותו של המספר שלוש?

בשיחות ומאמרי חסידות רבים מצא כאן הרבי מליובאוויטש את תמצית המשימה היהודית, זו שלוכדת במילה אחת – "שלישי" – את כל הוויית חיינו5.

להכניס את הקודש אל החול

זה היה אחרי מלחמת יום הכיפורים. האווירה בארץ הייתה מלנכולית ומדוכדכת. מספר ההרוגים היה כבד מנשוא, הצבא נתפס לא מוכן ורק בקושי הצליחו להתעשת ולבלום את הטנקים הסורים והמצריים.

ר' דוד דייטש היה חסיד חב"ד עשיר בניו יורק. העסקים שלו פרחו, אך הוא התהלך נסער. כיצד הוא יושב באמריקה כאשר דמם של יהודים נשפך כמים?

הוא נכנס אל הרבי מליובאוויטש וביקש עצה, מה נכון לעשות למען העם היושב בציון?

הרבי ענה: "יהודים בארץ צריכים פרנסה. אם תהיה פרנסה טובה, גם מצב הרוח ישתפר. עליך למצוא דרך להקים מפעל משגשג בארץ ולתת לתושבים אפשרות לחיות בכבוד".

דייטש היה אדם לא צעיר, המפעלים שלו פרחו מעבר לים והוא לא ראה דרך לעזוב הכול ולעבור לארצנו הקטנטונת. הוא עודד את הילדים שלו להתנדב ולקבל את השליחות. חתנו הצעיר, ר' מאיר זיילר, לקח את המשימה ועלה לקריית מלאכי. זיילר הקים מפעל משוכלל לייצור בדים בשם "פלוקטקסט" והמשפחה מעניקה פרנסה מכובדת למאות משפחות בפריפריה עד היום.

הייצור הלך וגדל וזיילר החל לשווק את הסחורה מעבר לים. הוא נסע להשתתף בתערוכות תצוגה בערי האופנה של אירופה ועשה חיל. אך כאן נתקל בבעיה קשה: התערוכות התקיימו בדרך כלל בחצי השני של השבוע, בין יום רביעי ליום ראשון, ובין הימים הללו חל יום השבת. וזה היה אתגר רציני. הקליינטים לא יבינו כיצד הוא סוגר את הדוכן והולך לנוח בעיצומה של התערוכה. הם עלולים לפקפק במידת האחריות שלו. אך זיילר עשה כמובן מה שצריך, ומדי יום שישי אחרי הצהריים, שעתיים לפני שבת, היה תולה שלט: "המקום סגור לרגל יום המנוחה היהודי וייפתח במוצאי השבת". כך נהג במשך תקופה.

פעם ביקר במשרד המזכירות של הרבי מליובאוויטש וסיפר למזכיר, הרב חודקוב, על הפתרון שמצא. אחרי זמן קצר, המזכיר קרא לו ואמר כי הרבי הורה לפעול אחרת: "את השלט על השבת אל תתלה שעתיים לפני שבת. עליך לקבוע אותו כבר ביום רביעי, עם פתיחת התערוכה".

על פניו, הייתה זו דאגה כנה לעסקים של זיילר. כשהקליינט רואה את השלט בשבת, החנות כבר סגורה. אך כשהוא רואה זאת יומיים קודם, הוא יודע שעליו להיכנס לזיילר ראשון, לפני כל המתחרים...

אך באופן מעמיק יותר, הרבי העביר לו מסר כביר: מילאנו אינה שונה. הקדוש ברוך הוא מגלגל אותך למילאנו ולפריז, כי גם הן אמורות להיות קדושות.

וזה הרעיון העמוק מאחורי המספר "שלוש":

המספר "אחד" מסמל מציאות אחת ויחידה. זהו מקום וזמן בהם שורה הקדושה המוחלטת. כמו האווירה בתפילת נעילה של יום כיפור, לאחר עשרים וארבע שעות של ניתוק מוחלט מהחומר. אין אני ואין אתה, אין צרכים גופניים ואין חיי חומר, כולנו נעלמים תחת האור האלוקי.

ואז מגיעה הנפילה הדרמטית אל המספר "שתיים". הוא מייצג את המציאות האחרת, של החול. זה הרגע שמכניסים לפה את פרוסת האבטיח במוצאי יום כיפור ובתוך רגע שוכחים שהיה פעם יום כיפור. זה הרגע בו יוצא אדם מבית הכנסת בבוקר ונכנס למרוץ העבודה, ונופל לתוך עולם אחר לגמרי, עולם של דרכי טבע, לחצים ואינטריגות.

וכאן מגיעה הבשורה הנפלאה של המספר "שלוש": זה השילוב בין הקודש והחול. הקדוש ברוך הוא אינו רוצה שתפסיק להיות אתה, אלא שתקדש את מה שאתה. הוא אינו מעוניין שהרופא יהפוך להיות רב או שהרב יהפוך להיות רופא, אלא שהרב יחשוב כיצד להיות קדוש בתור רב והרופא יחשוב כיצד להיות קדוש בתור רופא. עלינו להביא את הקדושה אל תוך השונות. במקום שנעבור לגור אצל הקדוש ברוך הוא, הוא רוצה את ההיפך: לעבור לגור אצלנו.

וזאת, במילה אחת, כל הבשורה היהודית: החידוש הגדול שהביאה היהדות לעולם הוא שיהודי משרת את השם בכל רגע מחייו. כל מסכת חייו היא מגילה אחת של חיים לשם שמיים. הקימה בבוקר היא קדושה, ההליכה לבית הכנסת היא קדושה, ההמתנה בתחנת האוטובוס היא קדושה, ההגעה לעבודה היא קדושה וגם ארוחת הצהריים היא קדושה. "כל מעשיך לשם שמים".

אל תנתק את התורה מהעולם!

באותה רוח, שמעתי פעם פירוש מעמיק על משנה בפרקי אבות6: "המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר: מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה – מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו".

והתמיהות צועקות מאליהן: מה בכך שיהודי נהנה מהדרך? האם אסור ליהנות מיופי הטבע?! ובעיקר: מדוע הוא מתחייב בעונש כה חמור, "כאילו מתחייב בנפשו"?

חסידים מבארים: "המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו!", הוא יוצר הפרדה בין הלימוד ובין היופי של הטבע, נדמה לו כאילו הקדושה נמצאת רק בלימוד ואילו הטבע הוא מקום זר, חולי, בו אפשר לעשות ככל העולה על הדעת – "הרי זה מתחייב בנפשו", הוא איבד את מהות התפיסה היהודית, לפיה כל רגע וכל מקום בעולם יש ניצוץ אלוקי מכוסה שמתחנן שיעשו בו שימוש טוב לשם שמים.

פעם חלתה אישה במז'יבוז'. בני משפחתה רצו אל הבעל שם טוב והתחננו שיתפלל לקרוע שערי שמים. הצדיק ביקש והתפלל עבורה, אך חש שתפילתו אינה נענית.

ביקש הבעל שם טוב לאסוף מהרחוב את נערי השוליים, אלו שיושבים על הברזלים ופורצים לחנויות וגונבים מהן, להתאסף ולהתפלל עמו יחד לרפואתה של החולה. ואכן, אחרי זעקה ותפילה משותפת, השתפר מצבה של החולה.

הסביר הבעל שם טוב: "ראיתי ששערי שמים נעולים, חיפשתי מישהו שיודע לפרוץ מנעולים"...