איך זה קרה להם?

אלו היו אמורים להיות הימים היפים ביותר בשנה. מדי ערב אנו סופרים את הימים לקראת חג השבועות ומתמלאים בערגה לקראת חג מתן תורה. אולם משהו רע קרה לימים הללו, שהפכו לתקופת האבל הארוכה בשנה. בימי ספירת העומר לא מסתפרים, לא שומעים מוזיקה ולא עורכים חגיגות נישואים. זאת כהבעת צער על פצע פתוח שלא התרפא כבר כמעט אלפיים שנה.

רבי עקיבא עמד אז בראש חכמי ארץ ישראל, והיו לו עשרות אלפי תלמידים. בימי הספירה פרצה מגפה קטלנית שתוקפת את דרכי הנשימה העליונות, ובתוך שבועות ספורים מתו עשרות אלפי התלמידים. זאת הייתה טרגדיה נוראה שכילתה את כל שכבת ההנהגה הרוחנית, ומה שמגביר את עוצמת האסון זה שהימים ההם היו גם כך ימי חורבן ושמד שהקשו מאד על עם ישראל.

הדבר המדהים בסיפור הוא הנימוק שנותנת הגמרא לאסון: "משום שלא נהגו כבוד זה בזה". זה לא אירע במקרה, האסון ההמוני הזה היה ביטוי של אי-נחת של הקדוש ברוך הוא על האווירה החברתית הקשה באולם הישיבה. התלמידים הדגולים נהגו בניכור זה לזה וזלזלו בחברים שלהם.

וכל שומע עומד נדהם: האם תלמידי חכמים אינם אמורים להתרומם מעל האגו ולהצטיין ברגישות לזולת? איך זה קרה להם?

דווקא אצל רבי עקיבא?

השאלה הזו מתגברת עוד יותר כשתופסים באיזה בית מדרש כל זה התחולל, אצל רבי עקיבא – לא אחר. הרי המשפט המפורסם ביותר בשם רבי עקיבא הוא: "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה". וחוץ מזה, רבי עקיבא לא רק אמר "ואהבת", הוא היה התגלמות האהבה. התנא הגדול הזה היה אישיות נטולת אגו, אדם שמסר את עצמו למען אחרים.

הגמרא1 מנסה לפענח את סוד חייו האישיים של רבי עקיבא: למה רחל, בתו של אחד מעשירי ירושלים, וויתרה על הכול והתחתנה עם עקיבא, רועה צאן פשוט בן ארבעים שאפילו לא ידע קרוא וכתוב? מה היא מצאה בו? אומרת הגמרא: הוא היה צנוע ועניו. היא ראתה את תכונות האופי המיוחדות האלה, את השקט שקרן ממנו, את היכולת להקשיב ולתת מקום לאחר – וזה שבה את ליבה.

כך שהשאלה עצומה: איך מכל הישיבות נוצרה שנאה כזו דווקא בישיבתו של רבי עקיבא, זאת שהייתה אמורה להיות משכן השלום?! כיצד מקום שאמור היה להיות מעוז האהבה הפך לזירת מלחמה?

כבוד, לא אהבה

הרבי מליובאוויטש מסביר2 זאת בצורה נפלאה: לפעמים מלחמות פורצות מאהבה. לתלמידי רבי עקיבא לא הייתה חסרה אכפתיות ולא אהבה. להיפך: המלחמות הכואבות ביותר פורצות דווקא איפה שיש אהבה, בתוך המשפחה ובין חברים.

נשים לב: הגמרא לא אמרה בשומקום שהתלמידים לא אהבו זה את זה, אלא ש"לא נהגו כבוד זה בזה" – מה שהיה חסר להם זה כבוד, לא אהבה. אהבה היא תכונה אנוכית במהותה. אהבה עושה טוב לזה שאוהב. כיף לו וטוב לו להיות יחד עם האהוב. אם נעמיק לתוכה של האהבה נגלה כי מי שעומד במרכז הוא האוהב ולא האהוב, הוא מוצא בקשר את השלמות האישית שלו. לכן האהבה היא לא פעם שתלטנית, מתפשטת על כל המרחב ולא מאפשרת לאהוּב את המקום הפרטי שלו. כבוד, לעומת זאת, הוא תכונה הפוכה: זולתנית. כשאדם מכבד מישהו אחר, הוא מצטמצם ומפנה את המרחב לזולתו. הוא מעמיד אותו במרכז האולם ומאפשר לו את המקום הפרטי שלו. אם אהבה היא העצמה עצמית, כבוד הוא העצמה של האחר.

לתלמידי רבי עקיבא לא היה מחסור באהבת ישראל. להיפך, הם אהבו מאד האחד את השני, אבל זו הייתה גם הבעיה: הם לא נתנו אחד לשני לחיות. הם שכחו שהאחר שונה מהם ויש לו את הגישה האישית והפרטית שלו.

זה הלך כך: רבי עקיבא מסר שיעור לתלמידים, ואחר כך החל ביניהם דיון למה בדיוק התכוון הרב. אנשים כמו אנשים, שונים זה מזה. לכל אדם יש את האופי שלו ואת הדגשים שהוא מעמיד במרכז. כך קרה שכל אחד מצא דגש אחר בתורת רבי עקיבא והסיק מסקנות אחרות. במסגרת אחרת זה היה עובר בשקט, כי לאיש לא אכפת מה חושב הזולת, אבל לא בין תלמידי רבי עקיבא. הם אהבו מאד את רבם וגם אחד את השני, ולכן חסמו את המרחב. הם לא היו מוכנים לתת לזולת לטעות, זה היה בלתי אפשרי שהזולת יעשה שגיאה חמורה כזו. וכך האהבה הפכה למלחמה.

מה הם היו צריכים לעשות? להבין שהזולת הוא ישות עצמאית. לחשוב שאולי הוא טועה, אבל הוא בוודאי נאמן לדרך. אולי הוא שוגה, אבל זה לא הופך אותו לבוגד. הרבי מקוצק נהג לצטט את מאמר חז"ל "כשם שאין פרצופיהם שווים, כך אין דעותיהם שוות" – ולפרש: כשם שאין מה לכעוס על הפרצוף השונה של הזולת, כך לא נכון לכעוס על הדעה השונה שהוא מחזיק. גם היא השתקפות של האופי, האישיות והשאיפות שלו.

כך בונים חיים יהודיים, כך מקימים משפחה יהודית. הרמב"ם כותב3 "שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו... וכן ציוו על האישה שתהיה מכבדת את בעלה יותר מדי". משפחה יהודית מייסדים על אהבה, ויותר מזה על כבוד הדדי. מדוע הכבוד חשוב יותר? משום שהאהבה היא אנוכית, היא ביטוי של מצב רוח, מצב אישי ומזג אוויר. הכבוד, לעומתה, הוא זולתני, הוא משדר העצמה והערצה לזולת – ומערכת כזו אינה נגמרת לעולם. היכן שיש כבוד בין בני זוג, יהיו גם וויתור והקרבה והכלה – ואלו משאבים בלתי מתכלים.

רבי חסידי צעד לביתו בחזרה מהתפילה, ובדרך עצר לפתע ונכנס לחנות תכשיטים יוקרתית. בעל החנות עזב הכול וניגש בהתרגשות לקבל את פניו. לא בכל יום נכנס אדמו"ר לחנות תכשיטים.

האדמו"ר ביקש לרכוש שעון יפה לאשתו. המוכר הציע כמה שעונים, אך האדמו"ר הפתיע: "אולי יש אישה בחנות? אינני יודע לכוון לטעם הייחודי של רעייתי. אולי אישה שעובדת כאן תוכל לסייע". אשתו של בעל החנות התקרבה והמליצה על שעון אצילי שיכול להתאים לרבנית, הצדיק קיבל את ההמלצה ורכש את השעון.

הגבאי שליווה את האדמו"ר לא הבין כלום. "רבי, סליחה שאני שואל, אבל הרבנית קנתה לפני חודשיים שעון חדש. מה כל כך חשוב עכשיו לקנות לה שעון?".

"אגיד לך את האמת", השיב האדמו"ר. "הרבנית אינה צריכה את השעון ולי אין כסף לקנות מתנה יקרה כזו. אבל אתמול בערב עברתי ליד החנות ושמעתי צעקות נוראות. בעל החנות גער באשתו: 'את לא שווה כלום! כבר שלושה שבועות לא מכרת שעון אחד! מי צריך אותך?!...'. רציתי להשיב לאישה את כבודה.