מאיפה הכוח?

כשהרבנית חנה הנקין הדליקה משואה, אף עין לא נותרה יבשה. זה קרה שנה וחצי אחרי פיגוע ירי מחריד, שבו היא שכלה את בנה וכלתה. המחבלים ירו צרורות על המיני-ואן בו נסעה המשפחה ואיתם ונעמה הנקין נהרגו במקום. ארבעת ילדיהם היו ברכב, ראו הכול ושרדו בחיים. בו במקום הסבא והסבתא שבו לאחור בזמן וחזרו לפרק ההורות בחייהם. הם לקחו את ארבעת הנכדים לביתם, הפכו את החדר שבו גדל בנם לחדר שבו יגדלו ארבעת ילדיו והתחילו הכול מחדש.

ואי אפשר שלא לחשוב ולתהות: מאיפה האנשים האלו שואבים את הכוח? מהיכן מגייסים את תעצומות הנפש להתחיל הכול מחדש ולחזור להיות אבא ואימא בגיל שבעים?

המחשבה הזו מוכפלת בעשרים וארבעה אלף, כשחושבים על הטרגדיה שחווה רבי עקיבא. מסכת חייו לא הייתה קלה, וכשהגיע סוף-סוף לפסגת ההצלחה הרוחנית והיה מוקף בעשרים וארבעה אלף תלמידים, פרצה מגפה נוראה וכולם מתו בפרק זמן קצר של שלושים ושלושה ימים – במהלך תקופת ספירת העומר.

אי אפשר לתאר את זה: אלו שבע מאות לוויות ביום! יום אחרי יום, רבי עקיבא רץ מלוויה ללוויה, מגבת עד אנטיפרס, מהצפון עד הדרום. כל יום הוא נפרד מיותר משבע מאות תלמידיו ורואה את מפעל חייו קורס לנגד עיניו!

ומה הייתה התגובה שלו? כשהמגיפה נעצרת, רבי עקיבא לא מבזבז זמן. עוד באותו יום הוא יורד דרומה ומסמיך חמישה תלמידים חדשים, כאילו כלום לא קרה. אלו הם גדולי החכמים בהיסטוריה, השמות המוכרים לנו בתור אלו שהעבירו את מסורת התורה שבעל פה לדורות הבאים: רבי שמעון בר יוחאי, רבי מאיר בעל הנס, רבי יוסי, רבי יהודה ורבי נחמיה – כולם תלמידיו החדשים של רבי עקיבא, אלו שצמחו אחרי האסון1.

והשאלה עולה ונזעקת: מה חשב לעצמו רבי עקיבא? כיצד הוא היה מסוגל להתחיל מחדש כאילו לא הכול נשבר? איך הוא לא הסיק בייאוש שאלוקים מאס במפעל חייו ואינו רוצה עוד במעשיו?

הבנתי את המסר

התשובה נמצאת בסיפור מרכזי בחייו של רבי עקיבא, שהרבי מליובאוויטש2 העצים וסביר בצורה מעוררת השראה.

הגמרא בסוף מסכת מכות מספרת על הימים הנוראים אחרי חורבן הבית השני. ירושלים הייתה חרבה ומרוסקת, הרומאים חרשו את בתיה עד היסוד והתכוונו לבנות על החורבות עיר חדשה. במצב הזה, רבי עקיבא וחבריו עלו במעלה ההר לכיוון הר הבית, ופתאום ראו שועל מגיח ויוצא מבין חורבות קודש הקודשים.

החכמים פרצו בבכי נסער. "שועלים מהלכים" במקום הקדוש ביותר, המקום שאליו "הזר הקָרֵב יומת"? זו תמונה שממחישה יותר מכל את החורבן והשפל. ואילו רבי עקיבא חייך והסביר לחבריו: זו התגשמות של נבואתו הנוראה של הנביא אוריה: "ציון שדה תֵּחָרֵשׁ". עכשיו אני בטוח שכשם שהתקיימה הנבואה הקשה, כך תתקיים הנבואה הטובה של הנביא זכריה: "עוד ישבון זקנים וזקנות ברחובות ירושלים".

מה מתכוון לומר רבי עקיבא? מה סוד החיוך שלו?

זו הייתה טענתו של רבי עקיבא: אלוקים בונה באמצעות שבירה. שבירה היא לא הרגע בו אלוקים סוגר את המסך ואומר: "מאסתי במעשיכם". בדיוק להיפך! זה הרגע בו הוא קורא לנו ואומר: "אתם מסוגלים לעשות זאת הרבה יותר טוב והרבה יותר גדול". אלוקים שולח לאדם כאב, כדי להזכיר לו שהוא טעה בדרך ועליו לעשות את הדברים בצורה אחרת, טובה יותר ומוצלחת יותר. הכאב הוא לא הסוף, הוא ההתחלה. הוא האיתות הברור שצריך ללכת לרופא, להפיק את הלקח ולעשות הכול בצורה טובה יותר.

לא סתם בוחר רבי עקיבא לצטט דווקא את נבואת אוריה: "ציון שדה תחרש". הוא רומז לחבריו: שימו לב. הדרך להגברת פריון השדה היא באמצעות פעולה קשה וכואבת של חרישה. מי שלא מבין כלום בחקלאות עשוי לחשוב שזו פגיעה באדמה. למה לפצוע אותה? למה לכתוש אותה? אבל האמת היא שזה בדיוק הרגע שהופך את השדה לאדמה מצמיחה ופורייה. זאת הפעולה שפותחת את הפתח לצמיחה חדשה וגדולה הרבה יותר. כי השבר והמחרשה אלו כלים הצמיחה והשגשוג.

זה מה שאמר רבי עקיבא גם לתלמידיו החדשים, בשיעור הראשון של הישיבה המתחדשת. לפי המדרש3, הוא אמר להם כך: "הראשונים לא מתו אלא מפני שהייתה עיניהם צרה בתורה זה לזה, אתם – אל תהיו כן". והמסר: חשבתי היטב על מה שקרה והבנתי כי אלוקים לא מאס בי. הוא לא סימן את סוף היצירה שלי. להיפך: הייתה זו הדרך להאיר את עיניי ולהורות לי את המסלול הנכון. ובכן, תלמידים יקרים, הבנתי את המסר מהשמים. אני מבקש מכם להפיק את הלקח, להיות שונים מהראשונים ולנהוג באחווה ושלום.

מותג דגני הבוקר "קלוגס" שייך לחברה אמריקאית ענקית שמרוויחה מיליארדי דולרים מדי שנה בשורת הרווח הנקי. כיצד נולדה החברה הזו? ומי היה המשוגע הראשון שחשב שפתיתי תירס מיובשים יהפכו למעצמה כלכלית? – ובכן, זה קרה בטעות, בכישלון גמור.

דוקטור ג'ון קלוג היה רופא תזונאי בבאטל קריק, מישיגן. הוא ניהל בית הבראה שטיפל בחולים סופניים באמצעות דיאטה קיצונית המבוססת על טהרת הצמחונות. שם הגישו לחולים כל מיני דייסות המבוססות על גרעיני חיטה ותירס.

באחד הימים שכח אחד מהאחים הרפואיים בתנור צלחת עם דייסת תירס. כעבור יומיים הוא פתח את התנור וגילה שם את הדייסה, יבשה וקשה ומצופה בשכבת עובש. מאחר שלא היו להם יותר מדי אמצעים, האח הסיר את שכבת העובש, שבר את גוש הדייסה לפתיתים קטנים והגיש אותם לחולים. להפתעתו, הם אהבו את הדבר הזה והוא החליט לעשות זאת שוב. וכך נולד הקורנפלקס...

לא "מה יהיה", "מה נעשה"

מה אפשר לקחת מכאן לחיינו? – אם קרה ונכשלנו, הבחירה בידיים שלנו. מה שהיה היה, אבל מה לעשות עכשיו? אפשר להסיק בייאוש שאנו חסרי סיכוי ונועדנו לכישלון מתמיד; אבל אפשר לומר את מה שאמר רבי עקיבא: "זאת תהיה התחלה חדשה ולמודת לקחים, שתייצר תוצאה טובה פי חמש". וזה מה שאכן יקרה.

הדברים נכונים שבעתיים ביחס לגלות הארוכה והמתמשכת. ניתן להסיק כי הקדוש ברוך הוא 'שכח' אותנו, חלילה. אבל אם רבי עקיבא היה כאן היום, הוא בוודאי היה מכריז ללא הרף: אלוקים לא שוכח, הוא רק מצפה שנעשה את הדברים טוב יותר. עוד אהבת ישראל, עוד לימוד פנימיות התורה והנה הגאולה באה.

אחרי מלחמת יום הכיפורים, היה הרב ישראל מאיר לאו ביחידות אצל הרבי מליובאוויטש. הרבי ביקש לדעת מה מצב הרוח הלאומי בארץ, והרב סיפר כי כולם שואלים בדאגה: "מה יהיה?".

הרבי השיב כי אסור לשאול "מה יהיה", צריך לשאול: "מה נעשה". "מה יהיה" זה להיתקע בהווה הבעייתי; "מה נעשה" זו הדרך לצאת מכאן ולהפוך את המשבר למקור של כוח, את הגולה לשער אל הגאולה.