בס"ד. ש"פ מטות-מסעי, מבה"ח מנחם אב, ה'תש"כ

(הנחה בלתי מוגה)

ומקנה1 רב הי' לבני ראובן ולבני גד גו' ויראו גו' והנה המקום מקום מקנה גו' ויאמרו גו' יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה אל תעבירנו את הירדן2, והשיב להם משה על זה דברי תוכחה בהזכירו להם את מעשה המרגלים, ולבסוף אמר להם3 אם תחלצו לפני ה' וגו' ונכבשה הארץ גו' והיתה הארץ הזאת לכם לאחוזה. ומזה משמע, שבקשת בני גד ובני ראובן מצד עצמה היא כעין טענת המרגלים שלא רצו ליכנס לארץ, ורק כאשר הסכימו להתנאי שהתנה עמהם משה ואמרו ואנחנו נחלץ חושים גו'4, הי' זה ענין רצוי.

ב) ויובן בהקדם המבואר בד"ה ומקנה רב להצ"צ5 ולאדמו"ר מהר"ש (בסה"מ תרכ"ט6) ע"פ מ"ש רבינו הזקן7 בביאור הטעם שהאבות והשבטים בחרו להיות רועי צאן, לפי שרצו להיות בהתבודדות מהעולם בכדי שיוכלו לעבוד את הוי', שהיא כללות העבודה דתומ"צ, ולכן בחרו להיות רועי צאן, כדי שהעולם לא יבלבל וימנע אותם מעבודתם. ומטעם זה לא רצו המרגלים ליכנס לארץ8, כי טענתם היתה שהכניסה לארץ היא ירידה גדולה, ויותר טוב שישארו במדבר, ששם לא הי' להם עסק עם עניני עוה"ז, ובפרט שהיו דור דעה9, ורצו לעסוק בתורה שלא ניתנה אלא לאוכלי המן10, ועד"ז בנוגע לשאר צרכי האדם שהיו להם מן המוכן, מים מבארה של מרים11, ולבושים ע"י ענני הכבוד12, היינו, שכל הענינים דמזון ולבוש לא היו בהגשמה, ולכן לא רצו ליכנס לא"י לעסוק בענינים גשמיים כדי לבררם, באמרם שארץ אוכלת יושבי' היא13, היינו, שתמורת זה שהם יבררו יזככו ויעלו את הענינים הגשמיים, אפשר להיות להיפך ח"ו, שעי"ז תהי' להם ירידה כו'. ועל זה הי' המענה להם טובה הארץ מאד מאד14, שבכדי להגיע לתכלית העילוי בחי' מאד מאד, הרי זה דוקא ע"י העבודה בארץ, לגלות בחי' הטוב שבה, כי העלי' היא דוקא ע"י הירידה, ובזה גופא לא מספיק כללות ירידת הנשמה בגוף ונה"ב, שהרי גם המרגלים הסכימו על הירידה בעולם המחשבה15, או בעולם הדיבור16, אלא צריכה להיות הירידה בעולם המעשה דוקא, ודוקא ע"י ירידה זו מגיעים לבחי' מאד מאד. ולכן, כשאמרו בני ראובן ובני גד שרוצים לישאר בעבר הירדן ולהיות רועי מקנה, הרי זה כעין טענת המרגלים. אך ע"י התנאי דנחלץ חושים, שגם להם יהי' מס"נ ליכנס לא"י, הנה לאחרי הקדמה זו יכולים הם להיות בעבר הירדן.

ג) ולהבין זה בעומק יותר, וגם להבין ההפרש בין בני ראובן ובני גד להאבות והשבטים, שהאבות והשבטים היו רועי צאן מבלי שיצטרכו איזה תנאי על זה, משא"כ בני ראובן ובני גד שאצלם הוצרך להיות התנאי דנחלץ חושים, ובזה גופא לא הי' מספיק שיאמרו מעצמם אנחנו נחלץ חושים, אלא הי' צורך בהקדמת דברי מוסר שאמר להם משה, רועה ישראל, ודוקא הוא פעל שתהי' עבודתם באופן הרצוי.

ויובן בהקדים המבואר בהדרושים הנ"ל ההפרש שבין יוסף והשבטים, שהשבטים היו רועי צאן כמו האבות, משא"כ יוסף, הנה גם קודם שירד למצרים לא הי' רועה צאן כמו אחיו, אלא הי' בביתו של יעקב אביו, ובפרט בירידתו למצרים, הנה בהיותו בבית פוטיפר הפקידו על ביתו וכל יש לו נתן בידו17, וגם בהיותו בבית האסורים כתיב18 ויתן שר בית הסהר ביד יוסף את כל האסירים גו', ומכש"כ לאחרי שנלקח אל פרעה, שאז נאמר לו על פיך ישק כל עמי19, ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים20, והיינו, שהי' עסוק בעניני העולם כו', ואעפ"כ, הי' בשעת מעשה בתכלית הדביקות באלקות. וזהו גם הביאור במ"ש21 ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו, כי, השבטים שעבודתם היתה בהתבודדות מהעולם, לא יכלו להבין אשר איש שעוסק בעניני עולם יוכל להיות בשעת מעשה בדביקות באלקות. ובאמת הנה בשעה שיוסף הי' עוסק בעניני העולם הי' בתכלית הדביקות באלקות עוד יותר מאשר דביקותם של השבטים כשהיו בהתבודדות, וזהו מ"ש והם לא הכירוהו, שלא הכירו דרגא נעלית כזו בדביקות באלקות. ונקודת הענין הוא, שהשבטים וגם האבות היו בחי' מרכבתא תתאה, סדר השתלשלות, שבבחי' זו יש תפיסת מקום להעולם, ולכן העולם מבלבל, והיינו שבבחי' זו ישנם ב' קוין, זה לעומת זה, שזהו שגם ביעקב, בחיר האבות22, כתיב23 ויאבק איש עמו, כשני אנשים הנאבקים זה עם זה כו' לפי שיש תפיסת מקום זה לגבי זה, וזהו ג"כ מ"ש24 הלא אח עשו ליעקב, שיש לעשו תפיסת מקום כו'. משא"כ יוסף הי' מבחי' עליונה ביותר שלמעלה משרש תהו ותיקון, שרש עשו ויעקב25, שבה אין תפיסת מקום למציאות של מנגד כלל, ולכן הנה בשעה זו עצמה שעסק עצמו בעניני העולם הי' יכול להיות בתכלית הדביקות באלקות, לפי שעניני העולם לא היו מנגדים אליו כלל.

ובזה יובן גם מה שמצינו חילוק בין יעקב ליוסף26, שיעקב עשה כמה סיבות גשמיים כדי לינצל מעשו, ולא נחשב לו לחטא [ואף שאמרו רז"ל27 שבאותה שעה שקרא יעקב לעשו אדוני, אמר לו הקב"ה, אתה השפלת עצמך כו', חייך אני מעמיד מבניו שמונה מלכים קודם לבניך, מ"מ, לא הי' זה חטא ממש ועונש ממש], משא"כ ביוסף מצינו שכאשר אמר לשר המשקים כי אם זכרתני גו' והזכרתני אל פרעה גו'28, נענש על זה להיות אסור שתי שנים29, וכדאיתא במדרש30 שזהו מש"נ31 ולא פנה אל רהבים, שיוסף פנה אל מצרים הקרויים רהב. וידועה הקושיא על זה, מה הי' חטאו של יוסף, הרי איתא בחובת הלבבות32 שחייב האדם לבקש סיבה כו', והראי' משמואל שאמר33 ואיך אלך ושמע שאול גו', ולא הי' נחשב לו לחסרון בבטחון כו', וא"כ מה הי' חטאו של יוסף. ורבינו הזקן34 הקשה בעומק יותר, דיעקב אבי יוסף עשה כמה סיבות כו' ומ"מ לא נחשב לו לחטא. אך הענין הוא, שבבחי' מרכבתא תתאה, שיש בה תפיסת מקום לעניני העולם, אזי צריך לעשות סיבות בגשמיות, דכיון שהעולם תופס מקום בבחינה זו, לכן יש צורך שגם מצד עניני העולם יהי' מתאים כו'. משא"כ יוסף שהי' בבחי' מרכבתא עילאה, ששם אין העולם תופס מקום כלל, לכן לא הוצרך לעשות סיבות בגשמיות כלל, ועשיית סיבה בגשמיות במי שהוא למעלה לגמרי מהעולם הו"ע של ירידה כו', וכיון שיוסף ידע מדריגתו שהוא למעלה לגמרי מהעולם, שהרי ראה בעצמו (עוד קודם שהי' בבית הסהר) שהגם שעוסק בעניני העולם מ"מ אין זה מבלבל אותו, ומזה ידע שהוא בבחי' מרכבתא עילאה ששם אין העולם תופס מקום, לכן עשיית סיבה בגשמיות היתה אצלו ירידה ממדריגתו, ולכן נענש על זה במדה כנגד מדה, להיות שתי שנים בבור, שהו"ע של ירידה כו'.

ד) וביאור הענין יובן ע"פ משל מההפרש שבין שר למלך, שכאשר שר גדול נותן מקום וערך לאיש פשוט, הרי זה לפי שבאמת יש להאיש פשוט איזה ערך קצת אליו, דהגם שרחוק ערכו של האיש פשוט לערכו של השר, מ"מ, יש לו איזה ערך אליו. אבל כאשר מלך גדול ורב נותן איזה מקום ומציאות לאיש הדיוט ושפל אנשים, אין זה מצד הערך שיש להאיש פשוט, שהרי לגבי רוממות המלך אין שום אדם תופס מקום כלל, אלא אדרבה, מצד האין ערוך והשפלות שלו דוקא, לפי שטבע המרומם להיות נמשך אל השפל. ומובן, שמציאות כזו שמצד עצמה אינה מציאות כלל, וכל מציאותה היא רק מה שהמלך נותן לה מציאות, הרי לא שייך שמציאות כזו תבלבל כו'. ועד"ז יובן למעלה, שבבחי' האלקות שיש שם איזה תפיסת מקום למציאות העולמות, שייך שהעסק בעניני עולם יבלבל לעבודת ה', וגם צריך לעשות סיבות בגשמיות, לפי שצריך להתחשב גם עם עניני העולם, משא"כ בבחי' אלקות שלמעלה מהעולמות לגמרי, שזו היתה מדריגתו של יוסף, הנה במדריגה זו אין מציאות העולם מבלבל כלל, וגם אין צריך לעשות סיבות בגשמיות כו'.

ה) ובזה יובן גם מה שמסופר על הבעש"ט, שבליל ש"ק לא הי' יכול להשיב כהלכה בעניני העולם מפני דביקות נפשו באלקות, והתפלל על זה ופעל שגם בליל ש"ק יהי' ביכלתו להשיב בעניני העולם. ולכאורה אינו מובן, בשביל מה הוצרך לזה. אך הענין הוא, שאין זה ירידה, אלא אדרבה, שנתעלה במדריגה עליונה ביותר עד שאין הגשמיות סותר כלל. דהנה, בליל ש"ק הו"ע עליית העולמות כידוע35, ולכן בתחילה לא הי' יכול להשיב אז בעניני העולם, כי הגשמיות הי' סותר כו'. אך אח"כ פעל עילוי במדריגתו בתכלית העלי', שלא יהי' הגשמיות סותר כו', ולא עוד אלא שמבחי' זו גופא יוכל להשיב בעניני העולם, והיינו, שיומשך בעניני העולם מבחי' שלמעלה מהשתלשלות. וזו היתה מדריגתו של יוסף, דכתיב בי'36 וילקט יוסף את כל הכסף גו', היינו, שלא זו בלבד שעסקו בעניני העולם לא הי' בסתירה לכך שבשעת מעשה הי' בתכלית הדביקות לאלקות כנ"ל, אלא עוד זאת, שמבחי' דביקותו באלקות המשיך בענינים הגשמיים, ועי"ז פעל בהם הבירור כו'. וזהו גם כללות ההפרש בין עבודת האבות והשבטים לעבודתו של יוסף37, שעבודת השבטים והאבות היא בירור ראשון, בירור דשם ב"ן, שהוא בדרך התלבשות ותפיסא בהדבר המתברר, ומובן שבבחי' זו יש תפיסת מקום לעולם ולכן העולם מבלבל כו'. אך עבודתו של יוסף היא בירור שני, בירור דשם מ"ה, שנעשה בדרך ממילא כו'.

ו) והנה כללות החילוק בין ב' דרכי העבודה הנ"ל הי' קודם מ"ת. אבל לאחרי מ"ת, שניתנה התורה למטה דוקא, למצרים ירדתם כו' יצה"ר יש ביניכם38, הרי מובן שהעבודה צריכה להיות באופן של התעסקות בעניני העולם כדי לעשותם כלים לאלקות. ולכן כאשר המרגלים טענו שרצונם להשאר במדבר ולהיות בהתבודדות מהעולם, הי' זה היפך הכוונה, כי, לאחרי מ"ת יש כח לכאו"א מישראל שגם כאשר עוסק בעניני העולם לא יהי' זה מניעה מעבודת הוי'. וכן הוא גם בנוגע לבני גד ובני ראובן, שכאשר אמרו שרצונם להשאר בעבר הירדן ולהיות רועי צאן, הנה מצד עצמם לא הי' זה כפי הכוונה. אך על זה הועיל מה שאמרו ואנחנו נחלץ חושים גו', שהו"ע המס"נ, באופן שכל מציאותם היא רק מציאות האדון39, שענין זה נתעורר אצלם לאחרי ההקדמה דאמירת דברי מוסר ע"י משה, רועה ישראל, שהוא גילה בהם בחי' המס"נ. והענין בזה, שע"י המס"נ ליכנס לא"י הרי הם מראים בעצמם שגם בהיותם בעבר הירדן אין זה ענין של התבודדות, אלא גם שם עבודתם היא בעולם, לעשות לו ית' דירה בתחתונים40, אלא שבזה גופא הנה עיקר עבודתם היא ע"י לימוד התורה כו'41, כידוע שיש ב' סוגים בישראל, מארי תורה ומארי עובדין טבין42, ושניהם צריכים להיות בהתכללות זמ"ז, שהרי כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו43, אלא צריך להיות תורה וגמ"ח44, שהיא כללות המצוות45, וגם אצל מארי עובדין טבין צריך להיות לימוד התורה, ועכ"פ פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית או פסוק אחד שחרית ופסוק אחד ערבית46. ולכן, עי"ז שאמרו ואנחנו נחלץ חושים גו', היו יכולים להשאר בעבר הירדן ולעבוד עבודתם בהקו דמארי תורה כו'. וזהו ג"כ מה שאמרו רז"ל47 עשר קדושות הן, ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות כו' שמביאין ממנה העומר והבכורים ושתי הלחם, שבזה נכלל גם עבר הירדן שגם משם מביאים עומר ובכורים ושתי הלחם (כמו מארץ כנען), שענין ג' דברים אלו הוא הבירור של דברים הגשמיים, כידוע. אך אעפ"כ הנה ארץ כנען מקודשת מעבר הירדן47, ותכלית הכוונה היא שתהי' הכניסה לארץ ישראל דוקא, ועבר הירדן הוא רק הכנה לארץ ישראל. והענין בזה, שאף שבכללות הנה גם עבר הירדן קדוש לענין העומר כו', מ"מ, בפרטיות יותר, ביחס לארץ ישראל נקרא עבר הירדן נחלה מבוהלת בראשונה48, דנחלה מבוהלת הו"ע התהו49, היפך ההתיישבות דדירה בתחתונים, ותכלית הכוונה היא שתהי' הכניסה לארץ כנען לעסוק בל"ט המלאכות, החורש והזורע כו', שהו"ע בירור הדברים הגשמיים דוקא, שעי"ז מאספים ומלקטים את כל ניצוצות הקדושה, וכנ"ל שזהו מ"ש וילקט יוסף את כל הכסף גו'. ועי"ז זוכים למטמון הג' שיתגלה לעתיד לבוא50, היינו, שיצא הסוד בגילוי ממש. והו"ע גילוי פנימיות התורה לעתיד לבוא, כמ"ש51 ישקני מנשיקות פיהו, ופירש"י שהו"ע טעמי תורה שיתגלו לעתיד, והיינו, שע"י עבודת הבירורים בזמן הגלות יזכו לגילוי פנימיות התורה לעתיד לבוא ע"י משיח צדקנו52, במהרה בימינו בעגלא דידן.