ב"ה*.

בשיחת אחרון של פסח המודפסת בסוף קונטרס זה1 מכריז כ"ק מו"ח אדמו"ר, על דבר ההכרחיות לטהר את האויר, על ידי אותיות התורה, כי באויר תלוי' בריאותו של האדם. באויר של תורה ומצות – החיים בריאים הם. באויר של כפירה, ר"ל – ישנה סכנה2 של חולי המתדבק מכמה סוגים. עכ"ל.

אם באיש הבריא כך, על אחת כמה וכמה באיש החלוש. וגדולה הסכנה עוד יותר באיש החולה אף אם רק בחולי קל, ומכל שכן בחולי שיש בו סכנה.

ארז"ל3 חולי זה יצר הרע, אשר רק לעתיד לבוא4 הקב"ה שוחטו, והוא המקור לחולה שיש בו סכנה – תאות איסור – ולחולה שאין בו סכנה – תאות היתר5.

ומזכיר ומעורר ביחוד עד"ז – ענין יציאת מצרים, אכילת מצה ואיסור חמץ בפסח, אשר ברח העם, כי הרע שבנפשות ישראל עדיין הי' בתקפו בחלל השמאלי6 (כי לא פסקה זוהמתן עד מתן תורה ובחטא העגל חזרה7) ודמי ישראל אז, לבר יחידאי דמלכא דחלש, דאמרו ייכול מיכלא דאסוותא ולא ישתכח מיכלא ומזונא אחרא בביתא8.

ובמילא גם הכרח נחיצות טהרת האויר נזכר ומתעוררים על זה בתוקף, טהרה על ידי מחשבה ודבור באותיות החומש, תהלים משניות ותניא – כמבואר בארוכה בהשיחה.

ועל ידי כל זה מקרבין ג"כ קץ הגאולה, דאז חמץ לא יכיל לשלטאה ולנזקא לון לישראל, ויותר מזה – יצה"ר הנקרא חמץ נשרף בכח הארת המל'9 ואז יקויים היעוד: לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם הוי' – במהרה בימינו ממש.

מנחם שניאורסאהן

יא ניסן, ה'תשי"ב.

ברוקלין, נ.י.