זהו כבר היום התשיעי שלנו בהסגר ועכשיו רק קצת יותר משבועיים לפני חג הפסח. מתוך ההסגר, בזכות כל אמצעי התקשורת, אנו מנסים לדאוג לאספקת מוצרי הפסח מבלי לצאת מהבית. כבר רכשנו מצות, מוצרי נייר חדשים, סירים, מחבתות, שמן, אגוזים... חנות פסח שלימה צצה לה בחדר השינה הפנוי בביתנו, שכבר עומד נקי לפסח מאז אחרי פורים.
ובכל זאת, למרות שפע המוצרים שכבר עומדים הַכֵן לקראת החג, אני לא יכול לומר לכם שנוח לנו עם הפסח הזה. מי יודע מה יהיה מצב הרוח שלנו כשיגיע ערב פסח. האם לילדים תהיה סבלנות להשתתף בליל הסדר? ומה יהיה על ההורים המבוגרים?
זה מרגיש לי מוזר לחגוג את חג החירות כשאנו כלואים בתוך הבית ומוחזקים כבני ערובה על ידי נגיף ארור ובלתי נראה. איזה מין פסח מחכה לנו?
ואז אני חושב על סבתא שלי, ועל המצה שלה.
כמונו, גם סבתא מסוגרת עכשיו בביתה. תודה לא-ל היא מוקפת בילדים ובנכדים אוהבים שכמה מהם גרים ממש מתחתיה. אז נכון שאף אחד לא מבקר אותה, אבל כולם דואגים לה ויש מי שאחראים להניח לה אוכל וציוד מעבר לדלת הבית ויש לה כל מה שהיא צריכה.
את שנות ילדותה העבירה סבתא בצִלַם האפל של סטאלין והיטלר וחלק לא מבוטל מזיכרונותיה קשורים ברעב, במחסור ובנִרְדָפוּת.
השנים הקשות הללו עיצבו את דמותה של סבתא, אבל כל כך הרבה סבל וכאב מקופלים בתוך הזיכרונות מאז, שהיא כמעט ולא מדברת עליהם בצורה מפורשת. במקום זאת, היא מרבה לספר לנו סיפורים מומצאים על אנשים אחרים. מי שיודע להקשיב מֵבִין שבתוך האגדות האלה שזורים קטעים-קטעים מסיפור חייה שלה בעצמה.
יש רק אנקדוטה אחת ששמעתי ממנה בהזדמנויות רבות: הסיפור על המצה.
כמה קל להשיג היום מצות כשרות. אתה פשוט מזמין כמה קילוגרמים מצות ויש לך מספיק מצות עבור כל המשפחה לכל ימי הפסח.
אבל בילדותה של סבתא, משפחה יהודית הייתה צריכה להיות ברת-מזל במיוחד כדי להניח את ידה על מצה בודדת שאותה יכלו להסתיר בזהירות עד חג הפסח.
וכך קרה שנה אחת, כשאביה של סבתא חזר הביתה עם אוצר ביד: מצה. שלימה, עגולה ושברירית, ויקרה-יקרה. הוא הצפין אותה בתוך כרית נקייה ותלה אותה בסודיות במקום בטוח, שלא ייגעו בה העכברים, וגם השכנים שהתגוררו עימם בדירה המשותפת...
רק על דבר אחד הוא לא מספיק חשב: על ילדיו הרעבים.
בזמן שאבא שלה יצא מדי בוקר לעבודה, סבתא ושני אחיה ישבו בבית וניסו להתמודד עם ייסורי הרעב המציקים. כן, הם היו פשוט רעבים. הייתה להם שיטה מעניינת להעביר את הזמן: שלושתם יושבים יחד, עוצמים את העיניים ומפנטזים בקול על חדר עמוס כיכרות לחם שאותן אפשר לאכול ולאכול בזו אחר זו, עד שכבר אי אפשר לאכול עוד...
ועכשיו, כשהמצה של אבא נכנסה לחייהם, הפנטזיה הקבועה שלהם קיבלה פתאום מֵמד אחר. במקום רק לדבר על אוכל ולהרגיש את הרוק התפל שמצטבר בחלל הפה, אפשר היה לגעת במצה של אבא מבעד לציפוי הכרית העדין, להעביר את האצבעות על פניה המחוספסות ולדמיין את הפריכות שלה מתפרקת בין השיניים ואיך טעמה החרוך ממלא את החֵך.
כך חלפו להם שבועות וחודשים ארוכים, עד שהגיע האביב ועימו חג הפסח. סוף סוף הגיע הזמן לפתוח את הכרית.
בהתרגשות לא מוסתרת ניגש אבא אל הכרית האהובה והתיר את קשריה לרווחה. אבל המצה כבר לא הייתה שם. במקומה, ישבה לה ערימת פירורי מצה – תוצאת הליטופים הבלתי פוסקים של שלושה ילדים רעבים שנאצלו להעביר את החורף יחד איתה, יום-יום, בדירה הקטנה והריקה במרכז מוסקבה.
לא היה להם כלום. לא בית משלהם, ולא "קופייקה" אחת בשביל לקנות תפוח. אפילו חופש פולחן לא היה להם ואת יהדותם היו צריכים לכלוא בסתר. ובכל זאת, הם חגגו את חג החירות בשמחה עם המעט שהיה להם.
אז כשאני מתכונן השנה לפסח, אני מביט אחורה, לעבר ילדותה הרחוקה של סבא, ומבין שאני צריך להיות אסיר תודה.
אז נכון, הילדים כל היום בבית. אבל הם בבית כי המשפחה שלהם וגם הממשלה שלהם דואגים לבריאותם ומנסים לגונן עליהם. והמורים המסורים שלהם סיפקו להם מספיק שיעורים מקוונים כדי לשמר להם את חדוות הלמידה והיצירה.
כן, אנחנו גם לא יכולים לצאת לקניות כפי שהתרגלנו. אבל המרכולים שלנו מצוידים היטב (חוץ מנייר טואלט, בינתיים...) ושירותי ההזמנות המקוונות והמשלוחים, עובדים טוב יחסית.
אנו חוששים ממה שצופן לנו המחר ושום דבר לא נראה מספיק בטוח. אבל אנו חיים בעולם אוהב ואדיב שבו אנשים מתאגדים ומשתפים פעולה זה עם זה כדי להילחם באויב משותף, ולא בעולם שבו אנשים נלחמים זה מול זה.
ועדיין, העולם שלנו לא מושלם. אמה של סבתא נפטרה באותן שנים נוראיות במוסקבה. אולי בגלל שפשוט לא היה אוכל או בגלל שהיא הייתה זקוקה לתרופות, היא עזבה את העולם הזה לפני שמלאו לה שלושה עשורים בעיצומה של תקופת בלהות. ושלושת יתומיה הקטנים גדלו ללא אֵם שתגן עליהם מפני המציאות הקשה של רדיפות, שלטון עריצים ומלחמות. וכן, העובדה היא שגם ברגע זה ממש אנשים מתים בגלל נגיף הקורונה.
וזו בדיוק הסיבה שעלינו לזעוק ולהתפלל לאלוקים שכבר ישלים את תהליך הגאולה שהתחיל לפני כל כך הרבה שנים, אז, כשהוציא את העם שלנו ממִצרַיִם. שנזכה כבר לבואו של משיח צדקנו שיביא לעולם עידן שבו לא יהיה יותר רעב, לא מלחמות ולא מחלות.
הלוואי שיהיה זה עוד היום. אמן.
כתוב תגובה