"אני שיכור מהשמש. מדבר אתך חצי מעולף", פותח הרב יוסי הלפרין את השיחה, כשאני מחייג אליו בערבו של יום שרבי, שלווה ב-39 מעלות בצל, בירושלים. אני שואל אותו אם יעדיף לדבר ביום אחר והוא ממהר לענות שזה המצב בחודשיים הקרובים, כך שאם הראיון חשוב לי כדאי שנעשה זאת כעת.

הרב יוסי הוא שליח חב"ד במקום הכי לא שגרתי שיש. לא בתאילנד, לא ברומניה, לא באיים המלדיביים וגם לא בהודו. הוא נמצא בארץ, ובה ספציפית במקום הכי לא צפוי – הכותל המערבי.

"על פניו, זה נשמע לאנשים מופרך שדווקא במקום הכי קדוש לעם היהודי שאליו אנשים באים לשאת תפילה, צריך בית חב"ד, אבל בהתחשב בעובדה שרבים מהם לא מקבלים ליווי כלשהו ושמדובר במקום התיירותי ביותר בארץ שאליו מגיעים בכל שנה עשרה מיליון בני אדם (לפי נתוני המשטרה, חלקם בביקורים חוזרים), הצורך בבית חב"ד שכזה הוא הכרחי".

יוסי, נשוי ואב ל-8 המתגורר בביתר עילית הסמוכה לירושלים החל את פעילותו הרשמית במקום כבית חב"ד רשמי בשנת ה'תשס"ד (2004). הוא וזוגתו חיפשו "לצאת לשליחות" ומנהל הסניפים של חב"ד בישראל, הציע להם את הכותל. "בהתחלה גם אנחנו לא הבנו את הצורך אבל אחרי שהוא הציע לנו לצאת לסיור במקום כדי לבדוק את המצב, הבנו שחייבים שם בית חב"ד קבוע ובדחיפות".

השליחות קראה להם

כאן חייבים לציין שפעילי חב"ד פתחו דוכן קבוע בכותל בהוראתו של הרבי מליובאוויטש כבר לפני 48 שנים – זמן קצר לאחר שחרור ירושלים, אבל הדוכן לא אויש באופן קבוע ולא זכה ל'אבא' שידאג למשמרות, לחומרי הסברה ולכל מה שצריך בצורה מסודרת לאורך מעגל השנה.

"הכרתי עד אז את הדוכן 'מלמעלה' כמו כל יהודי שביקר בכותל, אבל אף פעם לא עצרתי שם כדי לעזור למי שהיה במקום. היום המצב שונה ואי אפשר להתעלם מהדוכן. הוא מוקף באנשים כמעט לכל אורך שעות היום, ועם הרבה הסברה גרמתי לכך שגם בציבור הדתי יש יחס שונה לנושא – מה שמביא לכך שלא מעט יהודים דתיים בכלל, וחב"דניקים בפרט שנכנסים לכותל, מציעים את עזרתם".

בית חב"ד הזה שהוקם בעשר אצבעות מונה היום לא פחות מששה עובדים. העובדים האלו מאיישים את דוכן התפילין החל מכמה דקות לפני הזריחה (זמן תפילת שחרית) בבוקר ועד לרגעים האחרונים של האור. בשעות העומס, כלומר בין 11 בבוקר ל-5 אחר הצהרים נמצאים במקום בכל יום ארבעה פעילים בו זמנית, שכל אחד מהם מדבר בשפה זרה אחת לפחות. "כיוון שישנם כאן יהודים מכל העולם, שפה נוספת היא דרישת סף מהעובדים במקום. כיום אנו יכולים להציע לאנשים שירות יהודי גם באנגלית, צרפתית, רוסית, ספרדית, פורטוגזית ואיטלקית".

גם בחגים

אבל מעבר להנחת התפילין, גם בראש השנה הרב הלפרין, פעיליו ומתנדביו נצבים על משמרתם ומזכים אלפי יהודים בתקיעת שופר. בחנוכה הם מחלקים חנוכיות וחומר על החג ובפורים הם קוראים את המגילה מידי חצי שעה. הימים היחידים בשנה שבהם המקום שובת מפעילות הם יום כיפור ("אין מצווה מיוחדת ליום הזה שניתן לזכות בה את הרבים") ובפסח ("לא שייך לעשות במקום ליל סדר ציבורי"). ואם חשבתם שרק שליח בנפאל או בהונגריה צריך לעזוב את משפחתו ולנדוד למקום רחוק, גם הרב הלפרין עובר את אותה "חוויה". בכל ראש השנה, סוכות, שמחת תורה ושבועות הוא אורז את חפציו ועולה עם אשתו ושמונת ילדיהם לדירה שהם שוכרים ("כל פעם במקום אחר") ברובע היהודי, כדי לנהל באופן אישי את בית חב"ד שלהם. "בתחילה עליתי רק עם אשתי ואת הילדים פיזרנו אצל הסבים והסבתות, אבל מהר מאוד ראינו שזה לא שייך ולכן כבר עשר שנים אנחנו חוגגים את החגים מחוץ לבית, כדי להיות כאן ולעשות את העבודה באופן אישי."

יהיו שיאמרו שזה נחמד אבל בהחלט שמדובר בהקרבה ובמסירות מצידם.

אגב, אם הכתבה הזו נפתחה בקושי של ימי הקיץ המהבילים, הקושי בחורף ובפרט בימים מושלגים הוא לא פחות גדול, אבל גם אז הדוכן ניצב ומפעיליו נמצאים שם כמידי יום ביומו, לשרת את המגיעים לשריד בית מקדשנו.

למעשה, מה שהיה נראה במחשבה ראשונה כפעילות מאולצת הפך ברבות השנים לבית חב"ד הגדול ביותר בעולם. מידי יום עוברים בדוכן כמה אלפי יהודים בממוצע, שמבקשים עזרה רוחנית או גשמית כזו או אחרת, כאשר בימי הקיץ הארוכים, כ-1,000 מתוכם מניחים תפילין. "בזכות יהודים טובים רכשנו למעלה מעשר זוגות תפילין ואנשים מניחים תפילין כמו במסוע. כמעט ואין רגע דל".

כמוזכר בתחילה בקצרה, הדוכן מלווה גם בחומרי עזר כמו דפים לקריאת שמע בשלל שפות, כיפות, דפים על 7 מצוות בני נח, פליירים על החגים וכמובן תשומת לב אישית מלווה בחיוך ובחיבוק גדול.

דת היא לא ביזנס

אם תרצו ללמוד משהו על אישיותו המיוחדת של הרב הלפרין תוכלו למצוא זאת בעובדה הבאה: כשהתעניינתי האם הוא מכסה את העלויות השוטפות שמסתכמות בעשרות אלפי שקלים בחודש, מחגיגות בר מצווה שהוא עורך לילדים בימי שני וחמישי, הוא ענה "חד משמעית, לא". לשאלתי הוא הסביר, "על דת אנו לא גובים כסף. אנשים הגיעו לכאן כדי להתקרב לבורא במקום הכי קרוב אליו, איך אני יכול לגבות על כך כסף? דת היא לא ביזנס".

ת'כלס, הפעילות השוטפת ממומנת בעיקר על ידי "יהודים טובים שאכפת להם". לדבריו, הוא משתדל שלא להבליט את קופות הצדקה במקום כדי שלא לגרום תחושה של 'מסחרה מהדת', ולצד זאת צריך לזכור שחלק נכבד מהמבקרים במקום הם צעירים וסטודנטים שאין ביכולתם להשתתף בתחזוק העלות הגבוהה.

מבחינתו, מעבר לזכות שבהנחת תפילין במקום לכל כך הרבה יהודים, הדוכן החב"די מהווה גם מוקד לגילוי נשמות. "אין יום שבו אנו לא זוכים להניח תפילין ליהודי שמעולם לא הניח. פעמים רבות מדובר גם ביהודים בני 80 ו-90, חלקם מגיעים ממדינות רחוקות ולא דרכו מעולם בבית כנסת. אבל מעבר לאלו אנחנו מגלים גם יהודים שבכלל לא ידעו שהם יהודים. המקום הזה הוא כר של סיפורים מרגשים. פעמים רבות פונים אלינו תיירים גויים ומתעניינים במה שאנו עושים, כשתוך כדי שיחה אנו עולים על העובדה שחלקם למעשה יהודים, כבנים לאימהות יהודיות. היו כאן כבר מקרים של כמרים או נזירים בודהיסטים ממדינות מערביות שלהפתעתם גילו שהם יהודים. הרבה דמעות של התרגשות נשפכים כאן כדבר שבשגרה". הדוכן הזעיר גם מהווה אמצעי קשר של יהודים ממדינות רבות למרכזי חב"ד במקומות מהם הגיעו, כדי שימשיכו לשמור גם שם על הגחלת היהודית".

למגר את הטרור

הרב הלפרין לא יכול שלא לדלג על התקופה הביטחונית הקשה בשנה האחרונה שהשפיעה רבות גם על ביקור הציבור בכותל. "מדובר בתקופה לא קלה ולא פשוטה, אנחנו יכולים לראות מקרוב ירידה משמעותית של אנשים שמפחדים להגיע בגלל החשש הביטחוני. רק לפני כמה חודשים אחד העובדים הקבועים שלנו, הרב ישראל לובין נדקר ברובע המוסלמי בבטנו ונפצע בינוני, ואת ההצלה שלו הוא זוקף לעבודתו בדוכן ולקירוב יהודים לקב"ה. הדוכן הזה כל כך חשוב לישראל שהוא הגיע לכאן מיד עם שחרורו מבית הרפואה כדי להמשיך ולזכות יהודים".

ולצד זאת הוא יודע שדווקא בזכות הפעילות הכול כך גדולה שלו יש כוח לדחות את האיומים הביטחוניים. "כדאי לראות את הדברים הברורים של הרבי בנוגע להנחת תפילין – שזו סגולה בדוקה להטלת פחד ומורא על האויב. אם נשקיע ונתאמץ שיותר ויותר יהודים יניחו תפילין, נמגר את הטרור. אני קורא לכל מי שקורא את הכתבה הזו להצטרף ל"מבצע תפילין" בכל מקום שהוא, בפרט בירושלים עיר הקודש, ובמיוחד כאן אצלנו בכותל המערבי שריד בית מקדשינו".