קו הטלפון של הרב ויקטור עטיה הותיר אותי ללא מענה במשך כיומיים. רק ביום השלישי הוא חזר אלי לאחר שקיבל הודעה שאני מחפש אותו והתנצל על חוסר המענה, "כיוון שביקרתי בווינה בירת אוסטריה והעברתי בה ארבע הרצאות על סיפור חיי".
הסיפור הזה שהפך בשנתיים האחרונות למבוקש במקומות רבים בארץ ומסביב לגלובוס, הפנה גם את תשומת ליבי אליו והביא אותי לערוך לכם, הקוראים היכרות עם הרב עטיה.
השליח בקרית ארבע שכולם מכירים
עטיה, בן ה-52 משרת כשליח חב"ד לקריית ארבע. תושבי העיר כמו גם החיילים הרבים שמופקדים על ביטחונם האישי של התושבים באזור מכירים אותו באופן אישי, מעריכים את פעילותו הנמרצת ולא מפספסים את ההזדמנות לומר שלום לדמות החביבה שסובבת מידי יום בנקודות רבות באזור. הוא נשוי לדבורה נחמה (בתו של הצייר המיתולוגי ברוך נחשון, שזכתה להיוולד בעיר) ואב ל-12 ילדים.
הוא נולד בבת ים וגדל בבית מסורתי. "היינו עושים קידוש מהסרטים, כלומר עושים קידוש מול טלוויזיה פתוחה ורואים סרטים בשפה הערבית. שבת הייתה מלווה במשחקי ים ובכדורגל ובגדול היינו עסוקים במרדף החיים. הייתי אז ספורטאי מצטיין בקפיצה לגובה, החיים היו נחמדים כלפי חוץ אבל בפנים משהו הרגיש לי חלול. ואז זה קרה – חב"דניק נחמד הציע לי באדיבות להניח תפילין ולמרות שהשבתי בשלילה, חשבתי שאולי זה ייתן לי מענה למשהו שאני מחפש. התעמקתי במילות התפילה והרגשתי שזה מדבר אלי". ויקטור החל להגיע לסעודות שבת בביתו של החב"דניק, "נדלק" על תורת וניגוני חב"ד ותוך שנה הפך בעצמו לחב"דניק מן המניין. "אפשר לומר שמעבר להסתכלות החב"דית המרתקת על החיים ומשמעותם, דרכי הנועם של חב"ד דיברו אלי. נמשכתי לאהבת כל יהודי רק כי הוא יהודי".

שליחות קסומה של קודם...
אחרי חתונתם זה היה די טבעי שהם ייצאו ל"שליחות" ואם כבר שליחות עדיף כמה שיותר קרוב להוריה של דבורה. כך הם מצאו את עצמם מנהלים פעילות מקיפה עם תושבי קריית ארבע ואנשי כוחות הביטחון מסביב לה.
ויקטור פעל במגוון רחב של תחומים והאפשרויות הכלכליות המועטות שעמדו לרשותו הלכו והתדלדלו. "הבנתי שאני חייב לעשות משהו ובפעם הראשונה שנסעתי ל"כינוס השלוחים" אצל הרבי מליובאוויטש ניסיתי את מזלי במעבר בחנויות של ישראלים. עברתי מחנות לחנות וביקשתי מהם בחצי פה לתמוך בפעילות, כשבסופו של דבר יום כיסיתי רק מחצית מעלות כרטיס הטיסה לניו יורק.. אבל אז ראיתי קהל מרותק סביב בחור סיני שהקסים אותם כשהוציא אש מארנקו האישי. באותו רגע נפל לי האסימון והבנתי שכדי ליצור אינטראקציה עם אנשים צריך לעשות קסם שיפתח את הלב והן הכיס".
וכך הוא התפרסם. ויקטור למד את המלאכה, וחיש מהר כולם הכירו את החב"דניק הנחמד שמגיע ובהינף יד הופך שטר של 20 ₪ ל-200, תוך כדי שהוא זורק מילה חמה ומציע להם להניח תפילין או סתם שואל בשלומם.
אסון מחריד
ויקטור מספר את סיפורו ומחייך, אבל מאחורי החיוך מסתתר כאב גדול מאוד.
בכ' מנחם אב ה'תשס"ו ("לא מאמין שעשר שנים עברו כל כך מהר") הכול השתנה.
זה היה בימים האחרונים של מלחמת לבנון השנייה. ויקטור נסע לניחום אבלים של משפחה שהכיר שבנה הבכור נהרג בקרב בדרום לבנון. "אבא של החייל כעס מאוד על הקב"ה ולקח את העניין מאוד מאוד קשה. במשך כחצי שעה ישבתי והסברתי לו שהכול מלמעלה, שהכול בעצם טוב ושיש חלקים בתמונה שאנו לא יכולים לראות. כאבתי את כאבו של האב וניסיתי לעודד אותו ולהרים אותו מהמצב שבו היה, ופתאום הטלפון שלי צלצל. על הקו היה הרב דני כהן – אחד השלוחים בחברון. הוא אמר שיש שריפה לידי הבית שלי וכדאי שאגיע. הבנתי שמדובר במשהו לא דרמטי וביקשתי שיעדכן אם יהיו התפתחויות. אבל כשאשתי חייגה אלי, הלב שלי ניבא רעות. שמעתי רק שאגה 'ויקטור בא מיד הביתה, חיה מושקא נשרפה', והבנתי שהחיים שלי נכנסים לסחרור".
ויקטור עלה על הרכב ושעט לכיוון קריית ארבע. מה שהעלה את רף הלחץ שלו הייתה שיחת טלפון שקיבל חבר שהיה אתו ברכב. "אותו ידיד הסתיר את מכשיר הפלאפון בתוך ידיו כדי שלא אשמע על מה הוא מדבר, עבורי זה היה אות מבשר רעות שהציף מקרה שהייתי שותף לו כשקיבלתי טלפון על פיגוע וניסיתי להסתיר את המידע מקורבי המשפחה של הנפגעים שעמדו לידי".
ויקטור נע בין תקווה לחוסר אונים וביקש מהקב"ה שייתן לו סימן מה קורה עם ביתו חיה מושקא, השביעית מתוך שנים עשר ילדיו. הוא פתח ספר חת"ת שהיה ברכב וביקש לקבל ממנו סימן כלשהוא. הספר נפתח בפרקי אבות ועיניו של ויקטור נחו על המשנה "עקביא בן מהלאל אומר: הסתכל בשלשה דברים" – משנה שנאמרת בהלוויות... "הרגשתי סכין ננעצת בלב שלי, הורדתי את הראש ואמרתי לה' 'הבנתי את הרמז'"... שהם הגיעו לקריית ארבע, ראו אנשים רבים סביב הבית. ויקטור ניגש לאחד מהם שעמד שם ושאל אותו "נכון שלא הצליחו להציל את חיה מושקא" והלה פרץ בבכי, חיבק אותו וענה "ברוך דיין האמת".
מאוחר יותר התברר שחיה מושקא, שמעולם לפני כן לא נגעה בגפרורים שיחקה עם אחותה בקופסת גפרורים שמצאו בקצה החצר. "כנראה שהיא מעולם לא החזיקה אש בידיים ולכן נבהלה ולא ידעה איך להתנהג, והאש אחזה בה. בתי שהייתה לידה צעקה לה להוריד את השמלה שהחלה להישרף אבל חיה מושקא שכל חייב בלטה מאוד בצניעות שלה אמרה מיד שבלי השמלה היא לא תהיה צנועה"... בינתיים, עד שמישהו שמע את צעקות הילדות והבין מה קורה, כבר היה מאוחר מדי.

"או שתיקח אותי או שתרים אותי"
ויקטור הרגיש שהוא עומד לקרוס. "הרמתי את העיניים לשמיים ואמרתי לקדוש ברוך 'העמדת אותי בניסיון הקשה ביותר שיכול להיות. אני לא עומד בזה. זה גדול עלי. או שתעשה איתי חסד ותיקח גם אותי או שפשוט תרים אותי ותיתן לנו כוח לעמוד מול הגזירה'".
הימים הבאים מטבע הדברים היו קשים מנשוא. ויקטור ודבורה לא הפסיקו לבכות ביום ובלילה. מה שבעיקר היה חסר להם היו העיניים של חיה מושקא ש"קוראות" להם. "קראנו לה בבית 'עיניים מדברות', כיוון שהיא הייתה ילדה שקטה וביישנית שתמיד תקשרה אתנו עם העיניים שלה. זה היה פן מאוד בולט בה. פתאום העיניים החודרות, המתוקות והילדותיות האלו חסרו לנו. פתאום לא מצאנו אותן מביטות בנו ומדברות ומספרות. אחרי כמה ימים הפסקנו לבכות ליד הילדים, אבל בלילה היינו נכנסים לישון, מסתכלים אחד על השנייה ופשוט בוכים ללא מילים. זה כאב שאי אפשר לתאר. הרגשה של משהו מתוכך שנחתך ללא ניתוח. הרגשה של איבר שנקרע ומשאיר אותך עם הרגשה של חצי בן אדם".
גם כעת ששוחחנו, עשר שנים לאחר מכן, היה נשמע בכמה נקודות שויקטור מתאפק שלא לפרוץ בבכי. שקלתי לעצור את הריאיון ולהמשיכו בהזדמנות אבל ויקטור הסביר שההמשך הוא חלק בלתי נפרד מהסיפור הזה.
מה שהקל מאוד על הכאב שצרב היו אלפי הפניות מכל העולם של אנשים שאת רובם לא הכיר, שביקשו לנחם אותו. משפחת עטיה הבינה שלא מדובר בכאב שלה בלבד אלא של יהודים רבים שלקחו זאת באופן אישי, והעובדה שהבת שלהם חדרה לכל כך הרבה לבבות, הקלה במעט עליהם.
"עם ישראל התגלה בצורה היפה שלו"
לדבריו, מעבר לטלפונים, מה שהכי הקל עליהם הייתה העובדה של אנשים זרים שהגיעו בגופם לדבר ולחבק. "הרגשנו שיש אנשים שחלוקים אתנו את הכאב ומנסים להבין אותנו ולהקל עלינו. עם ישראל התגלה בצורה היפה ביותר שלו". מי שגם עודד אותם היו רבה הראשי של רוסיה הרב בערל לזאר שלא הכיר אותם לפני כן באופן אישי אך חייג לויקטור, ניחם אותו וסיפר לו שגם הוא איבד את ביתו כשהייתה בגיל 7, או הרב משה קוטלרסקי – ממערך השליחות של חב"ד שסיפר על פטירת אחיו ואיך הרבי מליובאוויטש עודד אז את משפחתם.
והיו גם כמה סיפורים שמימים שנתנו להם להבין שמדובר בגזירה משמיים. ויקטור התלבט לפני שסיפר לי עליהם, אבל בסוף הסכים לספר על אחד מהם: אחת מגיסותיו חלמה שהיא רואה את אחת מסבתות המשפחה שכבר נפטרה מחזיקה בידה של חיה מושקא ומושכת אותה אליה, תוך כדי שהיא אומרת "היא כבר שלנו". גיסתו של ויקטור משכה אותה בידה השנייה וצעקה "לא. היא שלנו" אבל לאחר מאבק הסבתא ניצחה, תוך כדי שהיא אומרת לה שחיה מושקא הולכת אתה מרצונה ושפטירתה ביטלה גזירה גדולה. המעניין הוא, שבאותו יום שבו קרה האסון נלכדה חוליית מחבלים שעמדה לבצע פיגוע תופת, לאחר שהמטען התפוצץ תוך הכנתו.
"בשנה הראשונה בכיתי הרבה. הייתי נזכר בה ודומע. פשוט הולך ברחוב, נמצא בבית הכנסת או בפגישות כלשהן ופתאום הכול מתפרץ. חברים לא הבינו מה שקרה לי אבל שהסברתי להם, כולם נאלמו דום – הבינו שזה כאב שלא ניתן לתאר".
להמריא מתוך החושך הגדול
אבל אז הגיע השלב שויקטור הבין שהוא חייב לעשות לזה סוף, כדי שילדיו לא יאבדו חלילה גם את אביהם. "החלטתי שדווקא מתוך הכאב והחושך הגדול אני "תופס כנפיים" וממריא למעלה. הבנתי שאני יכול לעמוד במקום ולשקוע בדיכאון ובעצבות עד שאשקע לגמרי, או שאתפוס את החיים כפי שהם ואמשיך לפרוץ קדימה בכל הדרך. מה שנתן לי את הדחף לעשות זאת הייתה הידיעה שחיה מושקא עומדת ורואה אותי, בוחנת אותי בעיניה העמוקות ומבקשת ממני ללא מילים להתגבר על הכול. אני עושה זאת למענה, כי אני לא רוצה שיכאב לה, אבל עושה זאת כמובן גם למעני ולמען משפחתי. אני ממשיך הלאה עם כל הכאב ולמרות הכאב.
"הבנתי – וזה המוטו שלי מאז – שאני חייב לקום מתוך ההריסות. שמעתי פעם משפט חזק שאומר שלכל אדם יש נפילות, אבל המיוחד ביהודי שהוא יכול לקום מהן. ולא רק לקום אלא לטפס למקום גבוה יותר".
אני מבקש דוגמא והוא לא מהסס לפני שהוא יורה את התשובה. "זה נתן לי להעריך את מה שיש לי. נתן לי מבט על החיים שלא יכולתי למצוא בעצמי לפני כן. פתאום אני מסתכל סביבי, ואני יודע להעריך ולהודות לקב"ה על כך שזיכה אותי להיות אבא לילדה טהורה וצדיקה שכזו במשך שנים, ולצד זאת להיות בעל לאשה טובה כפי שיש לי, לאב לילדים כל כך נפלאים ולבן להורים האהובים שלי. עשיתי זאת גם לפני כן, אבל עכשיו זה מגיע מנקודה הרבה יותר עמוקה. הפכתי לאדם אחר מהבחינה הזו."
הבית של חיה מושקא
הוא שותק דקה, מתלבט אם לומר משהו נוסף ובסוף אומר גם את המשפט הבא: "כל מי שמגיע לבית חב"ד הגדול שהקמנו לעילוי נשמתה, לא מפסיק לדבר על המקום החמים והנעים, אבל הלב שלי נצבט בכל פעם שאני שומע זאת, כי אני יודע שהמבנה נבנה בגלל הטרגדיה שלנו. מצד שני, אני מתנחם בכך שהיא זכתה להיות השליחה שבגללה קם מרכז כה גדול ומרכזי שמשרת אנשים רבים".
כשהרב עטיה מדבר על המבנה הגדול, הוא מתכוון לבית חב"ד המרכזי בקרית ארבע שהוקם ממש בטבורו של היישוב. מבנה בצורת ביתו של הרבי, ה-770 שבניו יורק. "בהשגחה פרטית השטח שעליו נמצא הבית חב"ד הוא בגודל של 770 מטר בדיוק, והבניין כולו בגודל של 750 מטרים – 3 קומות של 250 מטרים כל אחת". הבניין עצמו הפך להיות אחד ממוקדי התפילה המרכזיים של קריית ארבע, כשבכל יום מתפללים בו עשרות רבות של תושבי העיר בכמה מניינים. הוא כולל גם ספריה יהודית, חדרי אירוח (עם שירותים ומקלחות צמודים), כולל לחסידות וחדר לטיפול לחולים בסרטן שנעשית על ידי תושב המקום בשיטה מיוחדת שייסד. בשבתות המקום מתמלא ב-150 ילדים שבאים ל'מסיבות שבת'. "פעילות עם ילדים הייתה ה'בייבי' של חיה מושקא, והיא גם ה'בייבי' שלי".
"למרות שמדובר במקום מרכזי מאוד שפועל כל היום והבאנו לקריית ארבע שליח מיוחד שתפקידו לתפעל את המתחם, לא הצלחנו עדיין להשיג תקציבים לקניית מזגנים במקום. האווירה שם מאוד נוחה, אבל בחורף קפוא ובקיץ לוהט. הגיע לכאן ידיד מניו יורק שתרם לי כעת סכום סמלי למזגנים, אבל עדיין חסר לי 85% מהסכום. אני מתפלל לקדוש ברוך שעד ליום השנה העשירי של חיה מושקא אצליח להשיג את מלוא הסכום, למרות שאני חלש מאוד בגיוס תרומות".

וכשהוא מדבר על חלום שלו שנוגע ליום השנה לפטירת ביתו האהובה הוא מבקש להזכיר חלום נוסף "אחת הגננות של חיה מושקא כתבה ספר שמתאר אותה ואת החסד, הנתינה, הצניעות והמידות הטובות שהיו לה. החלום שלנו הוא להפוך זאת לספר ילדים עם ציורים. ספר שיסביר לילדים על מידות טובות".
ממגנים במיגון רוחני
ברקע נשמעים הדי ירי ואני שואל בחשש לשלומו, אבל ויקטור מרגיע שזו השגרה ומבקש ממני בהיסוס להזכיר בכתבה חלום נוסף שיש לו, שצף רק כעת בגלל הירי - "רק אם זה שייך", הוא מדגיש. "עלות של מיגון רכבים היא גבוהה מאוד, ולכן החלטנו למגן כל רכב בסביבה לעילוי נשמתה של חיה מושקא בעלות של 50 שקלים בלבד. איך זה קורה? פשוט מאוד. אנו קונים ספרי חת"ת (חומש, תהילים ותניא) שהוזכר על ידי הרבי כספר לשמירה והצלה על נוסעי הרכב, ומעניקים אותו במתנה לכל תושב".
כיוון שהוא "חלש בתרומות" כפי שהגדיר זאת, עמל הרב עטיה במשך 6 שנים להשיג תרומות לבניית בית חב"ד ואם לא ידידים טובים שעזרו לו וניגשו בעצמם לכמה תורמים רציניים המקום לא היה מוקם עד היום. "אחד מרבני חב"ד אמר לי בשם הרבי, שכשעסוקים בבניה לעילוי נשמת מישהו זה מרפא. וזה אכן עזר לרפאות את הלב השבור שלנו".
וכאן נכנס הקטע של ההרצאות. סיפור חייו המרתק והעובדה שהוא בחר בחיים, תרתי משמע, התפרסם וויקטור החל להיות מרצה מבוקש. ההרצאות שלו בנויות היטב והן מבוקשות כאמור בארץ ובעולם.
"ההרצאות באות לתת דגש עיקרי על שתי נקודות. קודם כל, לתת לאדם ליקר את מה שיש לו - לדעת שלא הכול מובן מאליו ושהוא צריך להודות לקב"ה על חצי הכוס המלאה שלו. ודבר שני, להיות בשמחה תמיד - גם כשקשה ולתעל זאת לצורך וליכולת התעלות מעל לקשיים.
אני פותח את ההרצאות שלי בקסמים (ברמה גבוהה) ומסיים אותם גם כן בקסמים". הסיבה שהוא פותח בהם, לדבריו, היא כדי לפתוח את הלבבות והסיבה שהם מסיימים כל הרצאה היא כדי להשאיר אנשים עם פנים מחייכות "ולהרים אותם מהסיפור הקשה. זו דוגמא אישית עבורם להתרומם מתוך הקושי".
כתוב תגובה