זיזי הריאלית נחשפת לתת-מודע

סדר, ריאליות ואמת. אלו שלושת הדברים שאפיינו את זיזי, עוד מילדותה. היא גדלה בבית לא דתי בראשון לציון, והאמינה בכל לב כי מה שקיים הוא מה שנראה לעיניים, ומה שלא רואים – אינו קיים. את הדת, בכל צורה שהיא, החזיקה לשקר, ומכיוון שאהבה את האמת, התרחקה מכל מה שמריח כמשהו דתי.

בשונה מרבים מחבריה, בטיול שלאחר הצבא לא ביקרה זיזי באף בית חב"ד. "לא חיפשתי שום משמעות לחיי, וגם לא חשבתי שצריכה להיות כזו. אדם נולד, כך סברתי, כמו כל יצור אחר, כדי לחיות את חייו, עד שימות".

זיזי יכלה מצידה להמשיך כך עוד שנים ארוכות, אך הגיעה תקופה בה זיזי הרגישה שכמה אנשים סביבה זונחים את הריאליות, ומסגלים לעצמם אמונות משונות. "אלו היו אנשים שהערכתי מאוד, אנשים הכי קרובים לי. פתאום הם התחילו לדבר על עולם התודעה והמחשבה. שמעתי אותם מדברים על כך שמחשבות משפיעות באופן מוחשי על החיים. אנוכי הריאלית דחיתי מיד מחשבות שטותיות שכאלו, אבל העובדה שאנשים שתמיד סמכתי עליהם חושבים כ, גרמה לי לעצור רגע ולחשוב".

זיזי צוחקת על עצמה, אבל מתחילה לברר את העניין. היא קוראת ספרים על המודע ועל התת מודע, וזה נשמע מעניין. היא מחליטה, לפני שתאמין בזה, לנסות. "כפי שאמרתי, הסדר הוא חלק מהחיים שלי. כל דבר מתורגם מיד למטרות ותהליכים. גם כאן, הצבתי לעצמי יעדים, ו... התחלתי לעבוד בלחשוב טוב... מי יודע, אולי זה יצליח"

וזה עבד? אני שואלת. "עבד כמו שעון. הייתי המומה, אבל כמה שזה היה נשמע לי מופרך, לא יכולתי להתכחש לעובדות. כשחשבתי טוב, היה טוב. התחלתי להאמין בקיומה של רוחניות. חלילה לא אלוקים... לאמונה שלי היתה הגדרה – האמנתי ב'יקום'. ה'יקום' מסדר את עצמו לפי המחשבות שלנו, כך האמנתי".

גידול ברגל, והחלמה מקוצרת

זיזי, נפעמת מהרעיון, ממשיכה לחשוב טוב. כשזיזי בת 27 בערך, היא נופלת יום אחד, ורגלה נסדקת. במרכז הרפואי מתברר שהסדק הוא הדבר הקטן בעסק. יש לה גידול ברגל.
"פחדתי, מאוד אפילו. החלטתי לעשות דיל עם אותו 'יקום' שהאמנתי בו. אם אני נשארת בחיים, כך הבטחתי, אני הופכת את המקרה הזה לדבר הכי טוב שקרה לי בחיים".

בהמשך התברר כי מדובר בגידול שפיר, כך שסכנת חיים מיידית אינה קיימת. אותו 'יקום' מסתורי מילא את חלקו בעיסקה. כעת צפויה לזיזי תקופת החלמה ארוכה וקשה, רצופת ייסורים, אבל היא הבטיחה. "הבטחתי, וקיימתי בכל מחיר. הבנתי שלהפוך את הכאבים שאני סובלת לדבר הכי טוב בחיי זה קצת קשה... אז בניתי תכניות, איך אני הולכת לעשות את זה. אמרתי תודה כל יום, לא כל כך ידעתי למי, אבל אמרתי. חשבתי חיובי, כל הזמן".

והפעם? "הפעם זה עבד עוד יותר מתמיד. המחשבות הטובות גרמו לי לרצות להחלים מהר יותר, ותקופת ההחלמה התקצרה משנתיים לשנה וחצי... היו רגעים קשים, אבל בסך הכל הייתי מאושרת. הרגשתי טוב עם עצמי, הרגשתי שאני מסוגלת ויש לי כוחות. אנשים נהנו מזה ועשו הכל כדי לעזור לי. במבט לאחור, זו היתה באמת אחת התקופות הנפלאות בחיי".

"התקופה הזו היתה עבורי מן 'קאוצ'ינג' אישי. אחת המסקנות איתן סיימתי את תקופת ההחלמה היתה שאני הולכת לעזור לאנשים. לעזור לאנשים להפוך את החיים שלהם לטובים יותר, כי אני יודעת מנסיון שזה אפשרי. משם הגעתי בסופו של דבר ללימודי ייעוץ".

לזיזי, כמו לרובינו, מזמנים עוד הרבה נסיונות בדרך. עם כל נסיון והתמודדות התחזקה אצלה ההבנה מהי תכליתו של קושי – להצמיח אותנו. כשמתמודדים – קופצים כמה דרגות קדימה.

אם זיזי לא מגיעה לשיעור, השיעור מגיע אליה

בגיל 34, זיזי עוד רווקה, שרוצה מאוד להקים את ביתה. בינתיים היא מתגוררת בדירה של חברה טובה. "כמה חברות, ביניהן זו שגרתי אצלה, התחילו ללכת לשיעורי חסידות. הן ניסו לשכנע אותי לבא איתן, אבל מבחינתי זה ממש לא בא בחשבון. את היהדות, וכל דת, ראיתי כחשוכה, שובניסטית, לא אמיתית חלילה. לא היה לי שום עניין להגיע לשיעור כזה".

אם זיזי לא רצתה את השיעור, השיעור רצה אותה. "השיעור התקיים בדרך כלל בבית מסויים. שבוע אחד, בעלת הבית נסעה, והחברה אצלה התגוררתי הודיעה לי כי השיעור יתקיים בביתה. החלטתי שלא אהיה בבית בזמן השיעור. קבעתי עם מישהו לאסוף אותי, אבל הוא איחר, ואני מוצאת את עצמי יושבת בשיעור בעל כרחי, מחכה לו בקוצר רוח".

"אבל זו היתה רק ההתחלה. לאט לאט הפשרתי. הרבנית דיברה על המשמעות של בית יהודי, מהו תפקידה של האישה היהודייה. אני לא יודעת איך להסביר את זה, אולי זו היתה הנשמה שהתעוררה, אבל הכל היה נשמע מואר כל כך. הרגשתי שהיא אומרת אמת, אמת מסוג אחר לגמרי, שאף פעם לא הכרתי. מצאתי את עצמי בוכה, בלי להבין מדוע. כעסתי על עצמי וניסיתי לעורר את הריאליות שבי, אבל זה לא עזר, אני פשוט התייפחתי".

משהו לא מסתדר לזיזי. האור שהרגישה בשיעור, לא תאם את השקפותיה כלפי היהדות. וכשמשהו לא מסתדר לה, היא בודקת, עד הסוף. "מתוך מחויבות לאמת שבי, החלטתי שאני חייבת להבין האם זו באמת היהדות, והאם המחשבות הקודמות שלי היו טעות אחת גדולה. קודם כל התחלתי להשתתף בקביעות בשיעור הזה".

ההפתעה הגדולה ביותר של זיזי, היה לשבת בשיעור, ולשמוע את אותן התובנות שבנתה לעצמה במאמץ עילאי. "פתאום אני שומעת את הרב מסביר ש'אדם לעמל יולד'. הוא מסביר שהמטרה של נסיון היא לרומם אותנו, לגלות את הכוחות העצומים שחבויים בנשמה שלנו. פתאום כל מה שחשבתי כל החיים הופך להיות חלק מפסיפס ענק. חלק מאמת גדולה".

"למה גיליתי אותך רק עכשיו"?

שיעורים נוספים הצטרפו ל'מערכת' השבועית שלה. זיזי מרגישה שהיא מתחברת לזהות שלה – אישה יהודיה. בלי שום כוונות של חזרה בתשובה, היא מתחילה להדליק נרות שבת.
"בשלב זה כבר גרתי לבד, בדירה בגבעתיים. ליל שבת אחד הדלקתי נרות, ונסעתי להורים שלי. בסלון ההורים שלי יושבים מול הטלויזיה, ואני מארגנת לעצמי 'סעודת שבת' אישית. המחשבות על כל מה שלמדתי לאחרונה הציפו אותי. הבנתי שאני לא יכולה יותר לשקר לעצמי. אם קיים בורא לעולם, אם הוא נתן לנו את התורה, אני לא יכולה לזלזל בזה. וכך, כשאני עמוסה במחשבות, התחלתי לבכות"

"מתוך בכי אמרתי להורים שלי – 'אני לא יכולה יותר לחלל שבת!'. הם היו המומים. הם בכלל לא ידעו על התהליך שעברתי. פתאום יושבת להם הבת שלהם בסלון, ממררת בבכי ומכריזה הכרזה משונה שכזו. אחרי שנרגעו מההלם, התחילו לכעוס – 'תמיד את חייבת להיות קיצונית כזו!'. ניסיתי להסביר שזו לא קיצוניות, זו האמת, אבל אז הם נכנסו לחרדות ששוטפים לי את המח... הבנתי אותם, זה באמת מאוד מפחיד מנקודת המבט שלהם".

אחרי שהטילה את הפצצה, היא עולה לרכב וחוזרת הביתה. שם עוד מחכים לה הנרות הדולקים. "רציתי להדליק את האור, אבל לא יכולתי 'להפריע' לנרות. התיישבתי מול הנרות, חושבת על מה שאמרתי שם, בבית של ההורים שלי. האם אני באמת מוכנה לזה? האם אני באמת מבינה את המשמעות של זה?"

"מצאתי את עצמי מדברת. לעצמי, לנרות, ובעיקר לאלוקים. אז מה עכשיו? אני חוזרת בתשובה? אני עוד אתחתן בסוף עם... דוס?! ריבונו של עולם, למה? למה גילית לי אותך עכשיו, בגיל 35?! ואולי... אולי כולם צודקים ואני רק ממציאה אותך? אולי אתה לא באמת קיים, ואני עומדת לעשות ויתורים אדירים, שלא באמת צריכים אותם?!"

I LOVE ZIZI

השבת הזו, מלאת הפחד והדמעות, הייתה השבת האחרונה שחיללה. התחילת השבוע שלאחריה, זיזי מקבל טלפון מוזר. "'זיזי, יש לך מעריץ!', זה היה אחד מחברי. הוא סיפר שראה על קיר בתל אביב גראפיטי – I LOVE ZIZI... לא קוראים לי נועה, וגם לא שרה. זיזי. אין עוד מלבדי... מיד אחר כך התחיל מבול של טלפונים, אלי ואל אבא שלי. השם שלי מרוח על כל תל אביב. חוץ מהגראפיטי היו גם שלטי ענק בנמל תל אביב – I LOVE ZIZI. זה היה מצחיק ומוזר, ואני יושבת ומחכה למעריץ שיואיל להתגלות".

זיזי כבר עמוק בתהליך החזרה בתשובה. היא עוברת למדרשיה בתל אביב, ומדי פעם ממשיכה לקבל ד"שים מקירות שונים בתל אביב. "אחרי כמה חודשים, למדנו באחד השיעורים במדרשיה, על קריעת ים סוף. הרב הסביר מה זה נס. יש ניסים שבהם הטבע משתנה – הים נקרע לשניים. כשקורה נס כזה, רואים בבירור שבורא העולם הוא זה שעשה את הנס, כי רק מי שברא את הטבע יכול לשנות אותו. אבל יש גם ניסים, כך הסביר הרב, שנראים כמו טבע. צירופי מקרים, תהליכים טבעיים. אבל גם את הטבע אלוקים מנהל, והוא זה שמצרף את המקרים".

"מאוד אהבתי את זה. פתאום להבין שהמדע לא סותר את אלוקים, להיפך – הוא מגלה את אלוקים. הסבר טבעי ללא סותר את העובדה שאלוקים מנהל את העולם. בינתיים מצאתי תשובה לחידת הגראפיטי. גיליתי שיש בית עסק בשם זיזי, שפרסם את עצמו בצורה כזו..."

"עוד לא קישרתי, עד לשיעור הבא. בשיעור הבא הרב הסביר מה זה 'השגחה פרטית' – אלוקים מנהל כל פרט קטן בעולם, ולכל דבר יש מטרה. ואז הוא אומר משפט שהקפיץ אותי – 'אדם לא חייב לראות את השם שלו מרוח על כל הקירות כדי להבין שאלוקים משגיח עליו'".

זיזי הבינה ברגע הכל. היא הבינה שבאותו ליל שבת כאוב, ישב אלוקים יחד איתה, אסף את הדמעות, ליטף את הראש, והחליט להראות לה – אני אכן קיים. והעובדה שזה היה בסך הכל פרסום לבית עסק? – כבר אמרנו, גם את הטבע מנהל אלוקים.

כיום זיזי, בת 41, עוסקת בייעוץ אישי ועסקי. "אם פעם הסברתי לאנשים שחשיבה חיובית יוצרת מציאות חיובית, היום אני גם מבינה ומסבירה למה. זה לא סתם, לא ה'יקום' הוא שמנהל את עצמו. אלוקים מנהל את העולם, וכך הוא ברא אותו. אלו חוקי הטבע שהוא יצר, וזה פשוט מוכרח לעבוד".

אני החלטתי לנסות. מי מצטרף?