אחד הדברים האירוניים בחיים הוא שבדיוק ברגעים שאתה זקוק לאנשים אחרים, הם בוחרים להתעלם ממך.

"גיליתי שחבר טוב שלי חולה במחלה סופנית; לא דיברתי אתו על כך כי אני לא יודע מה להגיד" אמר לי אחד. "אבא של החברה הכי טובה שלי נפטר. פעם היינו נפגשות כל יום לקפה, אבל עכשיו אני נמנעת מכך כי פשוט אינני יודעת מה לומר" אמרה לי מישהי אחרת. אני מניח שזה כמו בבנק – יתנו לך כסף רק אם ממש תשכנע אותם שאינך זקוק לו!

כאשר אנשים חווים צער ויגון מסוג כלשהו, בין אם זה קורה כתוצאה מפטירת קרוב משפחה או ידיד, גירושין, חובות כספיים, אובדן של יד או רגל, או אפילו רק אובדן מקום עבודה, הדבר שהם הכי זקוקים לו הוא שחבריהם יהיו אתם. הם לא מצפים מחבריהם לשנות את מצבם או להקל עליהם; הם גם לא מעוניינים שחבריהם יצדיקו את רגשות האבדן או ימעיטו מערכם באמירת דברים כמו "זה לא כל כך גרוע, יש אנשים שמצבם גרוע משלך, תוכל להתחתן שוב" וכדומה. אנשים השרויים באבל מחפשים שיקשיבו להם.

לאחר פטירת אמי עליה השלום, בין האנשים שבאו לנחם אותי היו רבים שניסו לשוחח על נושאים שונים כדי להסיח את דעתי מהאובדן. אולם הדבר אותו אני זוכר עד היום – 12 שנה לאחר פטירתה – החיבוק הגדול שהעניק לי חבר אחד ואמר: "אני אוהב אותך ומשתתף בכאבך". אז הבנתי כמה חשובים יכולים להיות חברים בעת צער וכאב.

ביהדות, כשאדם מנחם אבלים, הוא לא אמור לומר דבר עד שהאבל לא פותח בדברים. הרעיון הוא שמטרת ביקורך הוא לאפשר לאבלים לבטא את רגשותיהם.

אם אתה דומה לרוב האנשים שפשוט לא יודעים מה לומר, תוכל להשתמש במשפט כמו: "אינני יודע מה לומר לך, אך אני נמצא כאן כי אני רוצה להיות אתך ברגעים הקשים". לפעמים, מגע או חיבוק נאותים יכולים להיות חזקים יותר מאלף מלים.

לאפשר לאדם לבכות ולהביא את רגשותיו הוא שלב חשוב בתהליך האבל. דמעות הן אחת המתנות שנתן לנו אלוקים כדי לעזור לתהליך הריפוי ולהרשות לנו לבסוף להמשיך לחיות את חיינו.

אינך צריך תואר בפסיכולוגיה או בטיפול באבל כדי לעזור לאנשים בשעת משבר. פשוט היה שם עבורם.