בס"ד. שיחת ש"פ צו, פ' זכור, י"ג אדר-שני, ה'תשי"ז.
בלתי מוגה
א. יש דיעות שקריאת פרשת זכור היא מדאורייתא1. ומקשים על דיעות אלו, שהרי כל עיקר קריאת התורה אינו אלא דרבנן? ומבארים, שהכוונה בזה היא למצות זכירת עמלק (לאו דוקא ע"י קריאת התורה), שמצותה לכל הפחות פעם אחת בשנה.
אלא שענין זה דורש ביאור: מנין המקור לזכירת עמלק פעם אחת בשנה דוקא – דממה נפשך: או שהמצוה היא בכל יום ויום, או שהמצוה היא לזכור זאת פעם אחת במשך ימי חייו, אבל מנין המקור שהחיוב הוא פעם אחת בשנה?
ב. והנה, אדמו"ר הזקן פוסק בשולחן ערוך2, שמצות זכירת עמלק היא בכל יום. והמקור לזה מצויין במראה-מקומות שבגליון השו"ע – אם הם מאדמו"ר הזקן עצמו, או מהדוד מהרי"ל3, או ממישהו אחר שגם הוא בר-סמכא – "רמב"ן בהשגות ספר המצוות"4.
והיינו, שהרמב"ן שם מונה מצות זכירת עמלק יחד עם מצות זכירת מעשה מרים, והרי במצות זכירת מעשה מרים שאין לה זמן קבוע, פשיטא שחיובה בכל יום, וממנה למדים גם על מצות זכירת עמלק.
וזהו גם יסוד המנהג5 לומר "שש זכירות" בכל יום, שאחת מהן היא זכירת מעשה עמלק, מצד פסק אדמו"ר הזקן הנ"ל, שמצוה לזכור מעשה עמלק בכל יום.
ג. מדברי אדמו"ר הזקן הנ"ל, מוכח, שענין זכירת מעשה עמלק אינו רק בנוגע למחיית זרעו של עמלק בגשמיות,
שהרי ענין זה אינו שייך עתה – מצד ב' טעמים6: (א) אין יד ישראל תקיפה, (ב) "כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות"7, ולכן אין יודעים מי הם זרעו של עמלק,
וכיון שמצות זכירת מעשה עמלק ישנה גם עתה, מוכח, שענין זה ישנו גם בנוגע לרוחניות הענין דעמלק, בעבודה בנפש האדם8.
וע"ד שמצינו בנוגע למצות זכירת יציאת מצרים:
"בכל דור ודור ובכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים"9. והטעם לזה – כי "אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים .. משועבדים היינו לפרעה במצרים"10.
ומקשים על כך: והרי גם עתה נמצאים אנו בשעבוד מלכיות, ד"אכתי עבדי אחשורוש אנן"11, ומה נוגע לנו יציאת מצרים עתה?
וידוע המענה לזה – שהכוונה בזה היא בעיקר ליציאת מצרים ברוחניות, כמבואר בתניא12.
ועד"ז הוא בענין זכירת מעשה עמלק – שהכוונה היא להענין דעמלק ברוחניות.
ועפ"ז יובן הטעם שגם נשים חייבות במצות זכירת מעשה עמלק13, אף שאין יוצאות למלחמה, ובמילא אין הענין נוגע להן בגשמיות – כיון שנוגע בעבודה הרוחנית.
ד. וביאור הענין:
כאשר14 יצאו ישראל ממצרים על מנת ללכת להר סיני לקבל את התורה, עמד עמלק באמצע הדרך ולא הניח את ישראל ללכת להר סיני לקבל את התורה.
האפשריות על זה היתה – מפני שישראל עצמם15 "רפו ידיהם מדברי תורה" ("ברפידים")16. כי, כל זמן שישראל חזקים בתורה ומצותי', אזי אין שום אומה יכולה לשלוט בהם17, ורק כאשר רפו עצמם מהתורה, הנה הגם אשר לא עזבו לגמרי את התורה, כי אם "רפו" בלבד, רפיון וחלישות, הנה זהו נתינת מקום שיבוא עמלק וימנע אותם מקבלת התורה לגמרי18.
ההוראה מזה היא: ישנם כאלו שחושבים, די ומספיק שאלמוד "פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית"19, די ומספיק שאקיים את המצוות לצאת ידי חובתי בלבד, ולמה לי להדר בזה? – על זה היא ההוראה, אשר רפיון וחלישות זו נוגע לא רק לענין ההידור בתורה ומצוות, כי אם גם נתינת מקום הוא אשר עי"ז יתבטל ח"ו מתומ"צ לגמרי.
ואם הוא רוצה לישאר יהודי שומר תומ"צ (על צד היותר פחות עכ"פ, לא להתבטל מזה לגמרי) – מההכרח הוא להתחזק בכל כחו בתומ"צ, בלי שום רפיון וחלישות כלל.
וזהו ענין זכירת מעשה עמלק בכל יום ויום20, אשר תמיד עלינו לזכור שלא להניח שום נתינת מקום להקרירות דעמלק, כי אם להתחזק בכל תוקף בתומ"צ, בחמימות וחיות.
ה. ישנם השואלים: כיון שנמצאים בעולם הזה הגשמי והחומרי, ובפרט בזמן הגלות שהחושך כפול ומכופל כו' – מניין לוקחים את הכח ללחום כנגד עמלק ולנצח?
ובפרט ע"פ הידוע21 ש"עמלק" בגימטריא "ספק", וא"כ, איך שייך ללחום גם כנגד הספק? – בשלמא כנגד מחשבה דיבור ומעשה בפועל ממש, הרי "המוח שליט על הלב", כמ"ש בתניא22; אבל מנין הכח למנוע שלא יפול ("ס'זאָל זיך ניט אַריינוואַרפן") אצלו שום ספק?
ו. ויובן בהקדים המבואר בא' המאמרים הקצרים של אדמו"ר הזקן נ"ע23, וז"ל:
להבין עצה היעוצה שלא יפול לב האדם עליו בראותו שאחר עסקו בתורה ותפלה לא נהפך לאיש אחר. והענין, כי באמת גוף האדם הוא בשיקוצו כמקדם, והוא כמו למשל בית חשך ואפל שאי אפשר להפריד החשך ממנו ולגרשו כי אם ע"י שמדליקין בו נר, כך ע"י התומ"צ מאיר בו בשעת מעשה .. הגם כי24 תועבת ה' כל גבה לב כו', הנה גבהו דרכיו מדרכי בנ"א שאהבה ושנאה הם דברים נפרדים זה מזה, ומקום שיש שנאה אין אהבה, אבל הקב"ה יכול להיות אהבה ושנאה בדבר א' .. והנה כשיתבונן היטב שהתורה מאירה בו אור בשעת עסקו בה, הנה אדרבה, יהי' לו מזה שמחה אמיתי' בהשי"ת, איך שבמקום חשך כמוהו האיר בו אור ה' .. משא"כ העצבות היא מגדלות שהוא יקר בעיניו מאד, ורוצה שיהי' הוא יש ודבר, ולכן כשרואה בעצמו השפלות שלו, יפול לבו בקרבו ויתקצף על התורה ועבודה שלו שעבד, משא"כ כשהתומ"צ הם יקרים בעיניו מאד מאד, כל מה שהוא נבזה בעיניו יותר יהי' השמחה ביותר .. וזהו"ע היסח הדעת, ר"ל שמסיח דעתו ממקום שהוא שם לדעת תורת ועבודת ה' כו'. וד"ל.
ז. ועפ"ז יובן מנין הכח שבאדם להלחם בעמלק – שבאמת אין זה בכח עצמו, אלא בכח התומ"צ שעשה.
ואף ש"ידע איניש בנפשי'" שיש בו ענינים לא-טובים, ענינים פחותים ונמוכים, ולפעמים גם ענינים אסורים, שהם הפכים לתומ"צ, וא"כ, הרי הוא נמצא במקום החושך – מ"מ, יודע הוא שיש בו האור דתומ"צ שנמצא גם במקום החושך, שזהו לפי שהקב"ה הוא נושא הפכים, ולכן יכול האור להיות גם במקום התועבה, וכיון שכן, אין לו לחשוב אודות עצמו, אלא אודות התומ"צ.
וזוהי הנתינת כח להלחם גם נגד הספק – כי, כשעומד בתנועה של ביטול, אזי אין שום מקום לספיקות, כי מי הוא ומה הוא אשר הספיקות שלו יעשו איזה שינוי כו'.
ולכן צריכה להיות המלחמה נגד הספק גם באותו הזמן שהוא שייך לענינים נמוכים, פחותים ואסורים – כי, אין לו לחשוב אודות עצמו, אלא אודות הענין.
וההליכה למלחמה צריכה להיות מתוך בטחון, שהרי סוכ"ס ינצח במלחמה, כההבטחה ש"לא ידח ממנו נדח"25.
וכאשר הולכים למלחמה בתוקף – הרי תוקף זה גופא נותן תוספת כח ועוז למהר נצחון המלחמה.
*
מה"תורות" שאמר מורי (הרב המגיד) לפני ביחידות, היתה "תורה" על הפסוק27 "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה", דהגם שהאש יורד מלמעלה באתערותא דלעילא, "מצוה להביא מן ההדיוט"28, כי באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא29, כי רוח אייתי רוח ואמשיך רוח30, רוח מלמטה אייתי רוח מלעילא, ואמשיך רוח מלעילא ולעילא. ומצות עשה להבעיר אש על המזבח31, מזבח הוא "אדם כי יקריב מכם"32, וההקרבה עצמה אינה מספקת, וצריכים להבעיר אש על הקרבן אשר מכם, ואש זה – "לא תכבה", שהיא מכבה את ה"לא".
את התורה הזאת אמר מורי לפני עשר פעמים – כדי לחקקה בעשר כחות נפשי – ויאמר לי: אתה, תלמידי, הנך נצרך להאש תמיד, לפי שעליך הוטל לכבות "לא" (של המנגדים) גדול. אתה תכבה את ה"לא", והשי"ת יהפוך את ה"לא" ל"הן".
כשסיפר הצמח צדק סיפור הנ"ל, אמר33:
זקני – רבנו הזקן – הוא משה רבינו דתורת חסידות חב"ד. במשה אמרו רז"ל34 שהתורה ניתנה לו, אלא שנהג בה טוב עין. "אש תמיד" האלקי הנוגע לתורת חסידות חב"ד, נתן הרב המגיד לזקני, וזקני נהג בה טוב עין ויתנה לכל העוסקים בתורת החסידות. ברור לי אשר כל הלומד עם חבירו ומעורר בו את ה"אש תמיד" האלקי, הנה שכרו אתו אשר זכותו זה "לא תכבה" לעד.
ט. ההוראה מהאמור בנוגע לפועל35:
העבודה היא – לא להסתפק בלימוד החסידות בעצמו, אלא צ"ל הפצת המעיינות, לכבות את ה"לא" [ויתרה מזה, להפוך את ה"לא" ל"הן", ע"ד מארז"ל36 "זדונות נעשו לו כזכיות", שזהו עילוי גדול יותר, שלכן, "מקום שבעלי תשובה עומדין כו'"37], הן בעצמו והן בזולתו.
והכח לזה נתן אדמו"ר הזקן לכאו"א מעדת החסידים, וכיון ש"כל הנותן בעין יפה נותן"38, ובפרט כשהנתינה היא מצד "טוב עין" – אזי לא נוגע בזה ערך כלי המקבל, אלא ישנו הענין כפי כח הנותן, כך, שהכח הוא בלתי-מוגבל, למעלה מכלי המקבלים.
י. פתגם39 זה של המגיד, מלמדנו, שבכדי לכבות את ה"לא", מוכרחת להיות "אש תמיד", להט ("קאָך") תמידי בתורה ומצוות.
לא די בכך, שבעבר, או אפילו זמן קצר קודם לכן, הי' בו להט בתורה ומצוות. הלהט צריך להיות תמידי, כי, אם עומדים בקרירות למשך זמן קצר, יכול בינתיים להתגנב ("זיך אַריינכאַפּן") ה"לא".
וזהו גם הטעם לזכירת מעשה עמלק בכל יום ויום2 – צריכים לזכור תמיד שלא ליתן מקום, ח"ו, להקרירות דעמלק, אפילו לרגע אחד, כמ"ש "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה".
יא. עוד ענין ישנו ב"אש תמיד":
ענין זה הוא הכנה להאש שלמעלה, כמאמר רז"ל29 "אף על פי שאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט". כלומר: האש שלמטה היא הכנה ואתערותא דלתתא כדי להוריד את האש מן השמים.
אמנם, מתי מביאה היא את האש מן השמים – כשהאש שלמטה היא בשלימות דוקא, אזי ממשיכה היא את האש שלמעלה.
ענין זה רואים אנו בסדרות אלו (צו ושמיני): בימי המילואים, כשכל המשכן וכליו כבר היו מוכנים, היו משה ואהרן וכו', וכבר הקריבו קרבנות – אעפ"כ עדיין לא שרתה שכינה במעשה ידיהם, כיון שעדיין נשאר רושם מחטא העגל40. רק ביום השמיני, לאחר שהוכנה האש שלמטה, שכיבתה את כל ה"לא", וביטלה לגמרי את חטא העגל – רק אז "ותצא אש מלפני ה' וגו'"41, ושרתה שכינה במעשה ידיהם40.
מהי המעלה הנפלאה ("וואָס איז אַזוי די געוואַלדיקע מעלה") בהאש שלמעלה, שכדי להמשיכה מוכרחת להיות שלימות העבודה דאש שלמטה?
נבראים הם מוגבלים, ועבודתם וכן הענינים שבכחם להגיע אליהם הם מוגבלים, שמצד עצמם אין להם קיום נצחי כלל. ובכדי שיהי' קיום נצחי – בהכרח שתהי' בזה המשכה מלמעלה דוקא, שהוא ית' הרי אינו מוגבל כלל.
ולכן רואים אנו שבשבעת ימי המילואים הוקם המשכן ופרקו40. מצד נבראים אי אפשר עדיין שיהי' קיום אמיתי. ביום השמיני דוקא, כשהיתה השראת השכינה ו"ותצא אש מלפני ה'" – רק אז הוקם המשכן ולא פרקו40, שהיתה ההקמה האמיתית, קיום נצחי42.
ועפ"ז יובן גם הענין דשבעת ימי המילואים ויום השמיני, שהאש שלמעלה היתה ביום השמיני דוקא, כידוע ש"שבעה" הם ימי ההיקף, דהיינו ששייכים לעולמות, ושמיני הוא למעלה מההיקף43, אור שלמעלה מהעולמות, והוא ענין אש שלמעלה כנ"ל.
יב. אמנם, מבלי הבט על כך שנבראים מצד עצמם אינם יכולים להגיע לנצחיות, אעפ"כ, כנ"ל, המשכת האש שלמעלה באה ע"י שלימות העבודה דאש שלמטה דוקא. כלומר, שבשעה שנברא עושה כל שביכלתו, אף שזהו בהגבלה, נותן לו הקב"ה את האש שלמעלה, בלי-גבול.
וענין זה מרומז גם בתיבת "תמיד" שבפסוק "אש תמיד תוקד גו'": "תמיד" פירושו בלי גבול, למעלה מהזמן. זמן מצד עצמו, להיותו מורכב מחלקים מוגבלים, בהכרח שתהי' לו הגבלה44. ואעפ"כ, ע"י שלימות העבודה דאש שלמטה, ממשיכים את הבלי-גבול שלמעלה מהזמן, ויתירה מזה, שנמשך גם בזמן, שהזמן עצמו נעשה נצחי, "תמיד"45.
וענין זה בעולם הוא, שבטבע ישנה ההצלחה שלמעלה מהטבע.
יג. והנה46, נוסף על האמור לעיל, שכללותו הו"ע המשכת אלקות בנבראים, ישנו ענין זה גם בפרטיות בחתן וכלה47, שהרי ענין הנישואין הו"ע המשכת כח הא"ס בנבראים48, שהוא הענין ד"תמיד", כנ"ל.
וענין זה נעשה ע"י העבודה ד"אש" ("אש תמיד") – שגם זה מרומז בענין חתן וכלה, כידוע בענין "זכו שכינה ביניהם", ש"איש" הוא "אש יו"ד", ו"אשה" היא "אש ה"א"49, דהיינו שהמשכת השכינה (י"ה) באיש ואשה היא על-ידי ה"אש" שבהם.
וכאשר ישנה המשכת י"ה – מתבטל ההעלם והסתר דעמלק, כמ"ש50 "כי יד על כס י"ה", שהנתינת מקום לעמלק היא מזה שבחי' י"ה היא בכיסוי ("כס"), אבל כשמתגלה בחי' י"ה – מתבטלת קליפת עמלק.
ועד שיקויים הענין ד"מחה אמחה"51 ו"תמחה"52 – ר"ת אמת53, דענין אמת הוא אין-סוף שאין בו שינויים. ואמת זו נמשכת בהעולם, כמ"ש54 "ואמת הוי' לעולם", שבהעולם גופא מאיר הענין ד"אמת" – אין-סוף, ו"הוי'" – "הי' הוה ויהי' כאחד"55 שלמעלה מהזמן.
וזהו גם מה שאומרים בנישואין "כשמחך יצירך בגן עדן מקדם"56 – שאז הי' גילוי אלקות בעולם, "עולם על מילואו נברא"57, וכן יהי' בימות המשיח, כמ"ש58 "אלה תולדות פרץ", "תולדות" מלא59.
כל יהודי הוא משכן ומקדש אליו יתברך, כמ"ש61 "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", "בתוך כל אחד ואחד מישראל"62. יש איפוא לדעת, שכל זמן שחסר בה"אש" – חמימות וחיות – הנה אף שלומד תורה, מקיים מצוות ויש בו כל הענינים שהיו במשכן, אבל כיון שזה ללא חיות, חסרה אצלו המשכת השכינה, ועד שיש מקום ("עס איז רעכט") שיהי' אצלו רושם מחטא העגל.
תורה ומצוות צריכים להיות בלהט ובחיות, בכל השלשה קוין דתורה עבודה וגמילות חסדים63:
תורה: אין לצאת ידי חובתו ב"פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית"19, ולכל המעת-לעת אין לזה שום שייכות. אסור שיהי' זה "בלחישו"64, מבלי שתהי' לזה שייכות אליו. בהכרח שיהי' "לא ימוש גו'"65, ובהכרח שתהי' "ערוכה בכל רמ"ח אברים"66, "כל עצמותי תאמרנה"67. בהכרח שהלימוד יהי' בחיות.
עבודה: תפלה, שהיא קו העבודה, צריך שלא תהי' "קבע, אלא רחמים ותחנונים לפני המקום"68, בהרגש של חיות.
גמילות חסדים: מצוות, שבכללות הם בקו דגמילות חסדים, צריכים להיות לא רק כדי לצאת ידי חובתו. מצוה יש לקיים בהידור, שההידור בא מצד החיות שיש לו בקיום המצוה.
וע"י השלימות דאש שלמטה – נמשכת האש מלמעלה, השכינה שורה בתורתו ועבודתו ועד גם בכל מעשה ידיו, גם בעניניו הגשמיים.
וכאמור לעיל – נפעלת המשכת בלי-גבול בגבול, שגם בלבושי הטבע רואים ברכת הוי' והצלחה שלמעלה מהטבע.
הוסיפו תגובה